"אני חיה בזכות אמא"

חנה יחימוביץ'-פטמן חיה בזכות אמה ברנה. "אל תשכחי אותנו", לחשה האם לחנה הקטנה לפני שהשאירה אותה בחיק משפחה פולנית שהסכימה להסתירה בתמורה לתשלום נדיב. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשו. חנה, אמה של יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', היא ילידת ורשה שאיבדה בשואה את כל בני משפחתה - כ-100 איש. דמותה של האם ברנה, אישה חזקה ופעלתנית שהוציאה אותה מהגטו ובכך הצילה את חייה, מלווה אותה עד היום: "לא ראיתי אותה 70 שנה, אבל אני מרגישה אותה וחיה איתה. התייעצתי איתה כל חיי. בזכותה אני גם חיה בישראל, ורק בארץ הזו אני מרגישה שווה בין שווים".

משפחת פטמן התגוררה באזור יוקרתי בוורשה, רחוק מהמקום שבו היתה האוכלוסייה היהודית, בבית גדול, עם מפעל סריגים בעליית הגג ומכולת משפחתית בקומת הקרקע. "אלו היו ימים טובים. אמא שלי היתה אשת עסקים אמיתית - עם הרבה קשרים עסקיים בעיר", מספרת חנה בת ה-79. "עכשיו אני מבינה שהקשרים האלה הצילו אותי בעצם. היא היתה אישה גבוהה ויפה, לא אחת כזאת שאוהבת לשבת בבית. אבא שלי, בניגוד אליה, היה שקט ורגוע, תלמיד חכם ממשפחה של רבנים מכובדים. לאמא היו תשעה אחים וכשהייתי ממש קטנה היו לי כבר בני דודים שלמדו באוניברסיטה".

המלחמה התחילה דווקא ביום שלו חנה בת ה-7 חיכתה בכיליון עיניים - יומה הראשון בבית הספר. היא נסעה עם אמה ברכבת החשמלית לבית הספר הכי טוב בוורשה. כשירדו מהרכבת, ראו אנשים שעמדו בחוץ עם מבט כלפי מעלה. "בשמיים ראינו מטוס פולני בוער", היא נזכרת. "אמא הסבירה לי שהיום לא אתחיל את הלימודים, ובכך נגמרה ההשכלה הרשמית שלי לשנים הקרובות". הוריה דאגו למורה פרטית, אבל בתוך זמן קצר יצאה ההוראה לכל היהודים להתרכז במקום אחד והמשפחה עברה לגטו. "משום ששאר האחים של אמא שלי גרו במרכז ורשה, היה לנו מקום להיות בו. הוריי דאגו לשמור על השיגרה - גם שם היתה לנו מורה פרטית ובדיעבד גם זה הציל אותי - אילו לא הייתי יודעת לקרוא, לא בטוח שהייתי שורדת ושומרת על השפיות במחבוא אצל הפולנים".

כשהגרמנים החלו לסייר בגטו ולטבוח ביהודים, נאלצה המשפחה להסתתר רוב היום בחדר קטן וצפוף שהכניסה אליו הוסתרה באמצעות ארון גדול. "אמא כל הזמן הסבירה לי שהמצב מסוכן ושאני צריכה לשמור על עצמי כדי שלא יתפסו אותי, אבל הוסיפה שזה זמני ושעוד מעט נחזור לחיות בבית. היא היתה תמיד אופטימית". אף שאנשים מסביבה מתו מרעב, חנה הקטנה ואחיה בן ה-3 לא הכירו אז את תחושת המחסור. בשביל להשיג אוכל לילדיה, ברנה היתה נעלמת בלילות, יוצאת מהגטו דרך תעלות ביוב וחוזרת עם מצרכים לכל המשפחה.

רק כשגדלה, הבינה חנה באיזו מציאות סוריאליסטית התנהלו חייה בגטו. "בעבורי זה היה דבר רגיל לראות אנשים מתים. לפעמים קיבלנו אישור לצאת לרחוב. הייתי הולכת עם אח שלי אל דודה בלה שהיתה מכינה מרק מעלי סלק. שמחים ועליזים רצנו אליה והיינו מדלגים מעל האנשים ששכבו על המדרכה, כמו שקופצים מעל איזה מכשול. קשה לי היום להבין למה זה לא עשה עלינו רושם - זו היתה תמונה נורמלית, לראות אנשים מתים ועגלות עם סוסים שאוספות גופות".

לאחר זמן מה הגרמנים התחילו לרצוח יהודים בתדירות גבוהה יותר, ומשפחתה של חנה מצאה מחבוא בעליית גג גדולה. הילדים הקטנים היו מציצים החוצה ורואים את הגרמנים משפילים ורוצחים יהודים. "התייחסנו לזה כאל סרט", אומרת חנה. "היה מאוד משעמם וגם היינו צריכים לשמור על שקט כל הזמן. המבוגרים החזיקו כרית, כדי שאם אחד הקטנים יבכה או ירעיש מדי, ישימו לו אותה על הפה. אמא התחילה ללמד אותי כל מיני דברים - איך להרוג כינים, איך לסרק את השיער ואיך לתקן גרביים. היא גם התחילה ללמד אותי בעל פה רשימת שמות של כל המשפחה המורחבת, כולל בני משפחה שהיו בחוץ לארץ, והייתי צריכה לדקלם את כל השמות. שנים אחר כך, הודות למה שזכרתי, מצאתי את אחיה הצעיר של אמא שחי בארץ".

אמא, אל תלכי

את אותו יום גורלי, שבו אמה החליטה להוציאה מהגטו, חנה לא זוכרת כמעט. לדבריה, ככל הנראה קיבלה כדורי שינה מאחר שהיתה ילדה לא שקטה ותזזיתית. "לא נפרדתי מאף בן משפחה, אפילו לא מאחי הקטן. אני רק זוכרת את הפרידה מאמא ליד הבית של הפולנים שאליהם הביאה אותי. היא היתה מאוד נחושה להשאיר אותי בחיים, ובזכות זה אני חיה. אני יודעת שאני שווה הון, כי אז היהודים שילמו המון לפולנים שהסכימו לשמור על ילדיהם. את הדרך לשם איני זוכרת, גם לא את תעלות הביוב שדרכן אמא שלי היתה יוצאת מהגטו. אני רק זוכרת את הדירה של הפולנים בוורשה ואת אמא מחזיקה אותי על הידיים. היה לי קר והיא אמרה לי שאני צריכה להישאר בבית הזה.

"התחלתי לצרוח בפולנית: 'אמא, אל תלכי', אבל היא אמרה: 'את ילדה גדולה וחכמה, את נשארת כאן רק לבינתיים. אם אוכל, אבוא לבקר. את צריכה להיות שקטה ולשמור על עצמך, תישארי בריאה וחכמה'". חנה מספרת כי המשפט שילווה אותה כל החיים הוא המילים האחרונות ששמעה מאמה, שלחשה לה באוזן: "אל תשכחי אותנו". "עשיתי המון דברים בחיים שלי בדרך הטובה ביותר רק כדי לא לאכזב אותה".

ברנה פטמן חזרה לגטו כשהגרמנים הציתו את בתי היהודים. כל מי שהסתתר בעליות הגג ירד למטה. מאוחר יותר הובאו בני המשפחה ברכבת לטרבלינקה, ושם מצאו את מותם. ברנה יכלה להימלט אך בחרה להישאר ולשמור על בנה הקטן. לצערה, הפולנים לא היו מוכנים לקבל למשמורת בנים יהודים, כי בניגוד לבנות, לגרמנים היה קל לבדוק את דתו של הילד. רק בת דודתה של חנה הצליחה לקפוץ מהרכבת ושרדה, וכך, שנים רבות לאחר מכן, גילתה חנה מה עלה בגורלה של אמה וכל בני משפחתה.

כמעט שנתיים הוסתרה חנה אצל המשפחה הפולנית מאחורי ארון. זו היתה משפחה פרימיטיבית, לדבריה, שעברה מהכפר לוורשה. במשך כל התקופה חנה המשיכה לנסוע לכפרים, להביא משם אוכל ולמכור אותו לעירוניים. הבית אמנם היה מזוהם ושרר בו אי סדר, אך למעשה זה מה שהציל אותה ושמר על שפיותה. "הודות לכך שאמא דאגה שאלמד לקרוא, את כל שעות היום שבהן הייתי מוסתרת מאחורי הארון בשכיבה, ביליתי בקריאת החוברות שם", היא מספרת. "הם לא היו זורקים כלום, מצאתי חוברות לימודים, קראתי המון ופתרתי תרגילים במתמטיקה. זה היה ארון גדול עם רגליות, ואלומת אור שהגיעה לשם הספיקה לי כדי לקרוא. הייתי שוכבת על הבטן וקוראת. עד היום אני קוראת ככה".

לקראת תום המלחמה, כשוורשה הופצצה על ידי הגרמנים, החליטה המשפחה הפולנית שהסתירה את חנה לברוח בחזרה לכפר. הם גירשו אותה מהבית והסבירו לה איך להגיע לבית החולים הקרוב. הילדה המבוהלת הגיעה לשם, וכעבור זמן קצר אספה אותה נזירה מקומית לבית יתומים. "עברתי טקס הטבלה והם הפכו אותי לנוצרייה. אף שהצגתי את עצמי כאניה, הם הבינו שאני ילדה יהודייה", מספרת חנה. "למדתי המון על הנצרות באותן שנים. בימי ראשון, כשלקחו אותנו לתפילות ארוכות, הייתי לוקחת איתי ספרי לימוד באנגלית כדי ללמוד את השפה".

כשהסתיימה המלחמה, המשפחות היהודיות ששרדו החלו לחפש את ילדיהן בבתי יתומים. הילדים נעמדו בשורות וכך גם חנה, אבל אותה אף אחד לא בא לקחת. נזירה אחת בשם פאולה, שחנה נקשרה אליה במיוחד, לקחה אותה לבקשתה למשרדי הצלב האדום, שם חשפה את שמה האמיתי כדי שאולי יסייע באיתור המשפחה. אך גם זה כמובן לא הועיל, והיא חזרה אל בית היתומים.

חנה המשיכה להתחנך בפולין וסיימה את לימודיה באוניברסיטה בוורשה, שם עשתה תואר שני במתמטיקה, בטרם עלתה ארצה בשנת 1956. "תמיד השתדלתי לספר לילדיי על מה שעברתי, וגידלנו אותם בחופש מוחלט. יש לנו במשפחה נשים חזקות", היא אומרת, ולא יכולה כמובן שלא להתייחס לעמדה שבה נמצאת בתה בפוליטיקה. "תמיד ידעתי ששלי גם ילדה חזקה וראיתי את זה מייד; ידעתי שהיא נולדה לדברים גדולים. היא לא שאלה אותי אם ללכת לפוליטיקה, אבל הייתי גאה בה בכל דבר שהיתה בוחרת לעשות, כמו שאני גאה בשאר הילדים שלי. היתה לנו משפחה גדולה, משפחת פרניק ופטמן, שמנתה כ-100 בני אדם. חשוב לי שיידעו שהיתה קיימת. מה שעברתי בחיים העצים אותי".

* * *

הבת, שלי יחימוביץ':

"לנוכח ההיסטוריה שלנו - עלינו להיות חברת מופת"

שלי יחימוביץ' יודעת שהסיפור של אמה ושל אביה ז"ל (גם הוא ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו) הוא בבחינת גבורה - לא פחות. "ככל שהשנים חולפות אני יותר ויותר מעריכה ומוקירה את הנס הזה, של אמא ואבא, שנקרעו כילדים ממשפחותיהם וגידלו עצמם בלי מודל של משפחה, בצל אובדן נוראי ואכזרי ובבדידות גדולה - ואז קמו מהאפר, הולידו ילדים ובנו משפחה", היא אומרת.

"היכולת שלהם - עם כל הקושי, שנוסף אליו גם קושי של מהגרים, והשונו-ת שלהם מילידי הארץ - לגדל משפחה נורמלית, לעבוד קשה ולפרנס וגם להקנות לנו ערכים של עבודה קשה, השכלה, יושר ושוויון - היא באמת מעוררת תדהמה והתפעלות. האמהות שלי נראית קלה מאוד לעומת מה שנדרש מהם".

יחימוביץ' מבקשת לא לשכוח כי דור הניצולים הוא זה שעומד במרכז: "היו שנים שאני וחבריי התעסקנו המון בעצמנו כדור שני לניצולים. עם השנים מאסתי בעיסוק הזה, שהוא מתפנק מדי. אני חושבת שהתפקיד שלנו הוא לספר ולשמר את הסיפור החד-פעמי, היסטורית ואישית, של ההורים שלנו, בלי לשים את עצמנו במוקד.

"אני ובני דורי בני מזל. גדלנו במדינה ובמשפחה ועם שפה משלנו, ואני אף פעם לא מקבלת את זה כמובן מאליו. למרות שאני לא עושה מזה עניין גדול, ההיסטוריה המשפחתית שלי משפיעה עלי באופן עמוק מאוד והיא חלק ממה שאני במישור האישי והאישיותי, וגם במישור האידיאולוגי - האהבה למדינה והצורך הכמעט אובססיבי לעשות אותה חזקה, טובה וצודקת יותר; האמונה שהחברה שלנו - שהיא הגשמת החזון הציוני - צריכה להיות חברת מופת לנוכח ההיסטוריה שלנו כעם; התיעוב שיש לי לגזענות מכל סוג; והרצון ליצור מציאות ולא להיות קורבן פסיבי שלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו