אין תירוץ ואין הסבר ואין צידוק ואין נסיבות מקלות. ב־2016 לא יכול מבנה מודרני בהליך בנייה להתמוטט אלא אם כן אירעו רעש אדמה, או סופה של איתני הטבע שטרם נודעה כמותה. בפועל, למען שלטון החוק, יש לנהל משפט, אבל זהות האשמים כתובה על הקיר שקרס.
אחריותם הפלילית אינה פוחתת גם אם המדינה ו/או העירייה לא קיימו מנגנון פיקוח ובקרה ראויים - ועל כך יש לבוא חשבון עימם בנפרד. העובדה שאין מספיק פקחים, שהיא כשל חמור של השלטונות ואולי יש לנהל הליך משפטי מיוחד נגדם - אינה עילה לגלות הבנה להתמוטטות ולאסון שהמיט על הנפגעים. קבלני הענק אינם הש"ג, וכן - לעיתים גם הש"ג אשם.
מה מקביל לכך? אילו טען מישהו כי יש להקל בעונשו של גונב מקופה ציבורית מפני שלא העסיקה רואה חשבון, ו"פירצה קוראת לגנב". חומרת היעדרו אינה צידוק לגזל.
קיימת גם בעיית סיום ההליך. לפני 19 שנים קרס גשר המכביה. ספורטאים נהרגו ונפצעו ויש שהפכו נכים לכל חייהם. מי זוכר מי נשא באחריות? ומי זוכר שעשו בכלא זמן קצר בלבד?
הוא הדין - היעדר הדין - באסון אולמי ורסאי בירושלים. הרצפה קרסה ב־2001 וגרמה למותם של 23 רוקדים, ומתי ראו האחראים למחדל את הכלא? ב־2010, מקץ תשע שנים, ובמקביל עד לרגע זה יש תביעות לפיצויים שטרם הוסדרו. אין אפילו הרתעת ענישה. ככה לא בונים חומה. גם לא חניון.
חשד ומחשבות נוגות
"אוי, לא!" זו כמעט התגובה האינסטינקטיבית לידיעת הפתיחה כי ראשת עיריית נתניה זה 18 שנים מרים פיירברג נחקרה באזהרה, ולאחר מכן נעצרה לשישה ימים. לאפשרות שגם היא נטלה שוחד וקיבלה טובות הנאה שלא כחוק מתלווה מועקה כבדה. ברור שהיא חפה מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתה וטרם הוגשה טיוטה לכתב אישום, אבל עצם החשד נושא בחובו מחשבות נוגות.
רשימת הנשים שעמדו בראש גופים מוניציפליים ב־68 שנותיה של ישראל אינה מגעת כדי 30. רק שלוש מהן מרכזיות בתחומי הקו הירוק: חנה לוין בראשון לציון, יעל גרמן בהרצליה ופיירברג בנתניה. לוין זכתה לכל העיטורים ודברי השבח על טוהר כפיה. גרמן תהתה פעם בהומור כיצד מעולם לא הציעו לה שוחד. זה כמעט מעליב. פיירברג נמנתה עם הליגה הזאת.
הישראלי המצוי רגיל בייחוס עבירות פליליות לבכירי המערכת המוניציפלית. מדי שבוע כמעט צצים שמות חדשים וכאלה החוזרים על עצמם בטורי שכני מרדכי גילת בעיתון זה. גם אצל אחרים. סיפור הפשיעה כמו חוזר על עצמו עד כדי שעמום: קבלנים ויזמי נדל"ן משחדים את ראשי העיר ומהנדסיה להעניק להם רישיונות חריגים. הם גורפים מיליונים. ראשי העיר שותפים למאות אלפים. מה עשו אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי על ספסל הנאשמים עד להרשעתם? בדיוק את הסיפור הפלילי השגרתי.
לא כן משולש הנשים בעמדות הבכירות - לוין, גרמן ופיירברג. ראשת עיריית נתניה, עובדת סוציאלית על פי השכלתה האקדמית, נבחרה להנהיג אוכלוסייה אשר הפשיעה מצויה בה בכל פינת רחוב. כלי התקשורת רוויים במידע על "משפחות הפשע" ועל חייליהן האלימים. אך שמה של פיירברג הלך לפניה. בעיקר בתקופת כהונתה הראשונה כאשר ניצבה באומץ לב מול בעלי דוכנים בשוק העירוני, שלא אחת איימו על חייה. היא יכלה להם, לתפארת עיר היהלומים.
היא גם הפגינה עצמאות מפלגתית מעוררת השתאות. קמו עליה בסניף מפלגתה, והיא - שנשארה כל העת חברת ליכוד נאמנה - סירבה להתכופף. צדקה? טעתה? לא זה העניין אלא מה שנראה כקומתה הזקופה. לפי שעה הכל לוט בערפל. השוואה לחקירות קודמות מלמדת כי למשטרה יש, לפחות, חומר לכאורה המאפשר את מעצרה הממושך. מנגד חקירתה רחוקה עדיין מקו הסיום. מכאן ה"אוי - לא!"
לחזור לניהול בקבוצה
השבוע הפוליטי החולף היה מהדרמטיים שידע בנימין נתניהו. הוא הביע זעזוע מהתנהלותו של ישראל כץ ולא היסה את ראש לשכתו עובד המדינה יואב הורוביץ שהכריז כי שר נבחר "עשה פוטש", ולא סתם אלא במפלגה. אך הציבור ברובו לא קיבל את הסבריו, והתוצאה ניכרה מייד בירידת כוחו של הליכוד בסקר דעת קהל שערך ערוץ 2 לטובת יש עתיד של יאיר לפיד והבית היהודי של נפתלי בנט.
מלכתחילה לא היה אפשר להבין מדוע תקף נתניהו את כץ בנושא שבו אהדת הציבור לשר התחבורה ידועה מראש. זה נראה כגחמה, מעין פעולת תגמול על המהלכים המתגרים של כץ במזכירות הליכוד. לי הזכירה התנהלותו של נתניהו את הבולמוס שאפיין את מאמציו למנוע את בחירת ראובן (רובי) ריבלין לנשיא המדינה.
המאבק על הורדת הרכבת מן הפסים בשבת היה נותר דומם אילו הסביר נתניהו לחרדים כי יש כבר היתרי עבודה עד סוף ספטמבר ואינו יכול להתערב בהם, והוא מוכן להקים ועדת צמצום (לרבות הזנת דגיגים בכנרת בשבת לבקשת השר אורי אריאל). הזמן היה עושה את שלו. הרצון להיפרע מכץ היה חזק ממנו.
אין זאת אומרת שהשבוע היה הגרוע בקריירה שלו כראש הממשלה הנוכחית. השבועות האחרונים הפכו אותו לשחקן יחיד בזירה הפוליטית. האופוזיציה נדמה. הוא כבש את לב העיתונאים והשדרנים במפגשים עימם. "הארץ" הפגין חוש הומור עצמי בפרסמו קריקטורה המתריסה כלפי החיוב־על־תנאי שמצא אפילו גדעון לוי בנתניהו בעקבות אחד המפגשים האלה.
אך סוליסטים אינם יכולים לנהל לבד את המדינה המודרנית. כל מדינה. בישראל הדמוקרטית בא הדבר לכלל ביטוי בסקר שבו איבד הליכוד שמונה מ־30 ח"כיו. עם זאת נתניהו הרוויח מכך יותר מן האחרים. אפשר כי הסקר הזה יעמיד אותו על הצורך לחזור לניהול הרגיל שלו, בקבוצה ולא לבד, וללא תזזית. זה לטובתו. ממש כפי שהחלטת בג"ץ בעניין הרכבת היא ניצחון חשוב של זהבה גלאון ממרצ, אבל דווקא הוא הנהנה הגדול ממנה.
לא לבלום את המודרנה
הסטטוס קוו לא נכפה על החילונים והדתיים שחברו לתנועת התחייה היהודית בימי "חיבת ציון" והתנועה הציונית. ברית הזוגיות של הכמעט־מתבולל יהודה לייב פינסקר עם הרב שמואל מוהליבר, ולאחר מכן של תיאודור הרצל עם הרב יצחק יעקב ריינס, נכרתה ברצון ומתוך הבנה כי נחוצה פשרה כדי לאחד את הכוחות ולהחזיר את העם היהודי להיסטוריה, ולרחק מן החרדים אשר הצדיקו את המשך הגלות וקראו "לא לעלות בחומה".
הרי המציאות החדשה תמיד יצרה צרכים נוספים. מה היה "פולמוס השמיטה" - אם לקיים במושבות הברון רוטשילד את המצווה התנ"כית ולרעוב ללחם או להמשיך בעיבוד האדמה? ומה עשה נוכח מציאות זו מוהליבר אם לא העניק היתר להמשיך בעבודה, שהוציא את רבני ירושלים מכליהם? אז - כעתה.
רק שב־2016 אין רבנים כמוהליבר ויצחק אלחנן ספקטור שימצאו פתרון הלכתי ויתירו את המשך עיבוד השדות, ואין גם מהצד החילוני של המתרס מי שמוכן לכבד את הפרהסיה שבשבת מעבר למה שנכפה עליו בהסכמים קואליציוניים.
נכון שבכל דור ודור נחוצים שינויים. הממשלה שאינה כופה על החרדים את הסדר התפילה הרפורמית ליד הכותל יוצרת נתק חמור עם אגף ענק ביהדות אמריקה. אפילו ייאמר כי בעוד שניים או שלושה דורות רובם יחדלו לקיים את יהדותם - האצת התהליך היא משגה ישראלי. כך גם נחוץ לקבוע כי המונח "פיקוח נפש" ראוי להרחבה שבעצימת עין מסוימת מצד החרדים בעודם שומעים בדרכם לבית הכנסת את הלמות הפטישים ליד מסילת הרכבת.
כל שינוי כזה גורם לחיכוך. כל חיכוך כזה ראוי להסתיים בפשרה סבירה. אם גם החרדים מבינים כי לא ניתן לבלום את המודרנה כי אז החילונים חייבים להיזהר ממדיניות של ייקוב הדין את ההר. פשרה היא חלופה למלחמת אחים תרבותית.
עזות מצח בדרך אל הבנק
הגורל זימן תחת שתי קורות גג משפטיות עניינים שמבחינה מהותית ראויים לאיחוד תיקים. מנהלי הבנקים קבלו על הצעת חוק שיזמה שלי יחימוביץ' וזכתה לתמיכה גורפת, שלפיה לא יוכלו מנהלי הבנקים להשתכר סכום הגבוה מ־2.5 מיליון שקלים, ובמקביל נדונה הבקשה להכריז על אליעזר פישמן כפושט רגל לאחר שאותם מנהלים העמידו לרשותו אשראי של 3 או 4 או 5 מיליארד שקלים. עם טעות כזאת - אפילו אינה בזדון אלא רק בסכלות - האם מנהלי הבנקים שווים אפילו 2.5 מיליון?
הציבור כבר מאבד את בהירותו בסחרחרת הגבהים הזאת. "2.5 מיליון בחודש", קראה השדרנית אסתי פרז ברשת ב' של "קול ישראל", ויחימוביץ' נאלצה לצננה: "אל תגזימי, זה בשנה, וגם זה הרבה מאוד".
כיצד אירעה מפולת כזאת? מדוע הבנקים הוסיפו להזרים סכומי עתק לאיש העסקים פישמן? והרי פרשת נוחי דנקנר מחווירה לעומתו? לפי פרופ' ירון זליכה, פישמן פשט את הרגל לפני 13 שנים וזכה להחייאה כלכלית מלאכותית ממנהלי הבנקים הסבורים כי הם זכאים לשכר שאין לו תקרה. צריך עזות מצח לדרוש סכומים כאלה בעבורם שפרשיות פישמן ומוטי זיסר ונוחי דנקנר טבועות כאות קין במצחם. ישראל, לא ארה"ב, היא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
פריבילגיה של סבים
הורי קצין שנהרג מבקשים להפרות את זרעו על מנת לשמש בעת ובעונה אחת אמא־אבא וסבתא־סבא לרך הנולד, אך המדינה מערימה קשיים והעניין נודד בעצלתיים בין מערכות המשפט. מדוע, בעצם?
ברבע הראשון של המאה ה־21 מצליחה הרפואה המודרנית לגרום לנשים בגיל 50 ללדת באורח טבעי. תוחלת החיים בעלייה. בהנחה שמדובר באנשים נורמטיביים, שאין סיבה פסיכולוגית ובריאותית למנוע מהם את שכירת הפונדקאית להפריית הזרע - מה רע בכך? מדוע לעמוד בדרכם?
גידול בבית סבא? בעבר הרחוק היה הדבר מקובל. ההורים יצאו לעמל יומם, והילדים נשלחו לסבא. התוצאה לא היתה רעה כלל ועיקר. דוגמה אחת מוכרת היטב, חיים נחמן ביאליק.
די לסחבת
אין מנוס מלחזור ולהתריע: שופטי העליון בראשות סלים ג'ובראן מתעלמים מהתהייה הציבורית ואינם מפרסמים את פסק דינם בפרשיות המרכזיות המיוחסות לאהוד אולמרט. נותר קצה־קצהו של עניין שהוחזר למחוזי ונסתיים בשמונה חודשי מאסר בפועל, ושופטי העליון נוהגים סחבת של שנה וחצי, ויש כמה וכמה רמזים מה סיבת העיכוב המוציא לעליון שם רע.
סביר להניח כי הנשיאה מרים נאור מתעניינת בסיבות לדחייה. אין לה סמכות להורות, אבל יש לה מעמד המתיר לדרבן את עמיתיה העצלים במתכוון או בשוגג. הייתי שמח להיות זבוב על הקיר בעת שיחה כזאת בין נאור לבין ג'ובראן ועמיתיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו