אני לא יודעת אם אפשר להעביר אל הדף את הציפורים שבקעו מכלובי הנפש, כשחמש נשים זרות זו לזו רקדו בג'יפ דוהר במדבר גובי. זה לא עמד בכללי הבטיחות ולא בכללי המסע, אבל נשארנו הג'יפ האחרון בשיירה, ולא היתה לנו ברירה אלא להשאיר את אדווה לצד ההגה, כשהארבע האחרות מוציאות חצי גוף מהחלון, נתלות בגגון, צורחות את "באה מאהבה" של יהודית, רוקדות, זורקות מעלינו את החולצות. לא היתה לנו ברירה, תאמינו לי.
יצאתי לשבועיים של מסע שטח נשי במונגוליה התיכונה. סיפור של מגלי ארצות בחתיכת אדמה בלתי מתוירת, ראשונית, יפהפייה. דהירה בארצו של ג'ינגס חאן, בין נוודים צרובי שמש לעדרי סוסי פרא. 24 נשים נולדו שם מחדש, ולכן זה גם סיפור על נשים־אחיות, על הסוד שאישה נותנת לרעותה כשאין גבר בסביבה. על חילוניות ודתיות שמחליקות את השסע כמו היה קמט במפה, ועל אישה שמחזיקה מעצמה מטופחת, ונותרת בלי מראה ובלי מקלחת. ממה להתחיל?
נתחיל מצורכי הגוף, שהיה בהם ריחוף מפתיע מעל הבושה והזרות. ביומיים הראשונים בשטח, כל מי שביקשה לעשות את צרכיה התרחקה במהירות אל קפל הר נסתר, מחביאה את גופה הנכפף אל הקרקע. בימים שבאו אחר כך פשוט עצרנו את שיירת הג'יפים, פתחנו שתי דלתות - והנה לכם שירותים דיסקרטיים. בסוף המסע כבר התיישבנו זו לצד זו, ממשיכות בפטפוט חולין תוך השקיית אדמת המדבר. שחרור הגוף בירך את הנפש, שיצאה גם היא אל חירותה.
עשר דתיות, עשר חילוניות, ארבע מסורתיות. הצעירה ביותר בת 32, המבוגרת בת 73. שתיים נמצאות בזוגיות עם אישה. חשבתי שכולן יהיו ג'דאיות עם נעלי בלנדסטון וקול צרוד. במפגש המקדים גיליתי נשים יפות בעלות קול נעים וציפורניים אדומות. נשים חזקות, שעשו משהו בחיים האלה, ויוצאות למסע הזה כי עכשיו תורן.
אנחנו בדרך למונגוליה התיכונה, חבל אוטונומי בצפון סין. קו דק ומלאכותי מפריד בין הפרובינציה הזאת, חלק מסין העצומה, לבין מונגוליה העצמאית. שתיהן בעלות אותה מורשת גאה, ערש האימפריה המונגולית. המונגולים התאחדו משבטים טטריים תחת הנהגת המצביא האגדי ג'ינגס חאן - מי שכבש שליש עולם, המציא תורת לחימה שמשמשת עד ימינו בצבאות המערב ונתן את שמו ללהקה גרמנית מטורללת באירוויזיון.
טסות לבייג'ין ומשם לחוחוט, בירת מונגוליה התיכונה. אנו מתנהלות כמו כיתת גן ממושמעת, צועדות בנמל התעופה אחרי שרון המדריכה, מסירות מעלינו את התפקידים והתארים שהיינו בארץ. בטיסה מבייג'ין למונגוליה הסינים מתעקשים שיעל תוריד את כיסוי הראש לפני החתמת הדרכון. היא מסרבת.
הם לא מבינים. יהודיות או מוסלמיות מכוסות שיער כנראה לא נראו כאן. מה גם שבמשטר קומוניסטי אי אפשר להסביר משהו בנימוק דתי. אי אפשר להסביר משהו בשום נימוק, כי הסינים לא מבינים אנגלית.
שוטר בכיר מוזעק למקום. כמו הפקידים לפניו, גם הוא אינו דובר אנגלית. הם מסמנים לה שוב שתוריד את הכובע - והיא בסירובה. בתור מאחורינו מתחיל להישמע זמזום. הממתינים תוהים לפשר העיכוב, מתרוממים על קצות האצבעות. ועוד קצין מתייצב, גם הוא חמוש בסינית מהירה ובעשרה מכשירי קשר.
השוטרים עורכים מעגל התייעצות ומחליטים לתת ליעל לעבור. האישה הדתייה מהיישוב רכסים, מורה ללקויי שמיעה, אמא לארבעה, מנצחת לבדה את האימפריה הסינית.
הסינים כבשו את האזור כבר במאה ה־17. במאה השנים האחרונות הם שלחו מיליוני סינים להתיישב בה, כדי לקבע את הריבונות ולמנוע התקוממות. היום המונגולים הם פחות מחמישית מתושבי החבל; היתר - 20 מיליון - הם סינים מבני ההאן, שנשלחו במיליוניהם לערים המודרניות שהוקמו במהירות פנטסטית. ערים שלמות עוד הולכות ומוקמות ללא תושבים. קודם בונים בהיקפים אדירים, ואז מיישבים.
הסינים מצטופפים בערים, והמונגולים נעים ב"גראס לנד", ארץ ערבות העשב, ועוסקים במרעה. קבוצות גדולות עדיין חיות חיי נוודות, כשהממשלה הסינית מנסה לעודד אותן להתיישב באזורים האורבניים, גם כדי שלא יפריעו לכריית המחצבים היקרים שהתגלו באדמתם: נפט, גז, פחם ומתכות נדירות, שמשמשות את תעשיות האלקטרוניקה והחלל.
הדרך להגה הג'יפ עוברת במשרדי הבריאות והרישוי של סין. המטרה: רישיון נהיגה מקומי. בכניסה למשרדים הממשלתיים אין שומר עם מגנומטר, רק עיטורי עץ עדינים על מחיצות במבוק ורקמות פרחים. ופנסים סיניים. אותו קישוט לסוכה מבריסטול מגולגל הוא תאורה לגיטימית בכל משרד ציבורי בסין.
במשרד הבריאות שבע דלתות, ומאחוריהן שבעה רופאים, לבדיקת שבע מיומנויות. בחדר הראשון בדיקת שמיעה, בשני ראייה (אותיות סיניות, עין אחת מכוסה, אני עונה בעברית שזה נראה כמו פטיש ומקבלת חותמת שעברתי), בשלישי משקל וגובה, ברביעי יש להניף את כפות הידיים מול הבוחן כדי לוודא עשר אצבעות. והנה כבר חברה שנייה בקבוצה שמצליחה להביס את האימפריה הסינית: לאדווה אין עשר אצבעות. תאונת עבודה בנגריית הקיבוץ השאירה אותה עם שמונה. זה לא מונע מהם לתת לה את החותמת.
האותיות המונגוליות, הנכתבות מלמעלה למטה, והשפה הסינית לא מונעות מהפקידים לדרוש מאיתנו להשתתף בקורס תיאוריה מזורז של חצי שעה, שמועבר בחדר מחניק. בסינית, כמובן.
היכרות עם התמרורים החדשים - זהירות יאק, זהירות גמל דו־דבשתי, חובת צפירה לפני עיקול חד בכביש - ועברתי תיאוריה בסינית.
הרישיונות חתומים, ואנו עם הפנים להרים. ארבע נשים בג'יפ, בצוותים קבועים, ועוד שני ג'יפים של מדריכות, מלוות, מכונאים, טבחיות והמון ציוד.
כבר בשעה הראשונה לנסיעת השטח מזומן לנו נהר לחצייה. אקשן. הג'יפים מחליקים על הבוץ, תחושת סכנה באוויר. במצטבר יש פה איזה מאה ילדים שיישארו יתומים אם השיירה תעוף לתהום.
חצינו בשלום. הדרך צרה ונחשית. מימיננו מקדש טאואיסטי קטן. החילוניות קושרות מטפחות צבעוניות לגדר שלו. הדתיות, נזהרות מעבודה זרה, קושרות גם הן מטפחות לגדר וממלמלות, כמנהג עדות המזרח ליד קברי צדיקים: "בזכותה דרבי מאיר ענני, בזכותה דבר יוחאי ענני" (טוב, נו, זו הייתי רק אני).
הרים מבצרים את הדרך משני צדדיה, והם הולכים ונצבעים ירוק. עכשיו כל הצד השמאלי נראה כמו תלתלי חסה רחוצים. עוד קצת נסיעה, וגבינה בולגרית מגוררת על הסלט, קרעי החסה מנוקדים ברסיסים צחורים: עיזי קשמיר יפהפיות, שעומדות על צלע ההר.
הן מעוררות פליאה על יציבותן, מובלות בידי רועה מבוגר ורזה. הוא גר כאן בין ההרים, אלפיים מטרים מעל פני הקרקע, דובר את שפת העיזים. אם ימצא כאן את מותו, האם מישהו יידע?
לא צריך הרבה כדי לגרום לנשים להיפתח בפני נשים. על אחת כמה וכמה כשהן ביחד 24 שעות ביממה, בג'יפ סגור ובאוהל מרוכסן. בהפסקות הצהריים, בלילות, בכל רגע, אפשר למצוא חבורות משוחחות, מרוקנות מגירות סגורות אל המרחבים העצומים שמסביב, לוחשות מה שמעולם לא העזו לבטא.
ואנחנו צוחקות המון. צחוק מטורף, מידבק, מהפך. מגיל 16 לא צחקתי ככה. גם בוכות. וגם הבכי מטורף, מידבק, מהפך. קראנו לזה "לצאת לפרסומות". ענת מספרת משהו, וכולנו בג'יפ צוחקות, אבל אז היא יוצאת לפרסומות, דולפת כדוריות כבדות ושקופות מהעיניים, וכולנו שותקות, נותנות לה לזלוג את כולה החוצה.
התעמלות בוקר. אנחנו רוקדות כפי שרק נשים שלא נמצאות תחת עין גברית יכולות לרקוד // צילום: איה בן עזרי
יצאתי למסע הזה של מאגמה צ'אלנג' כשאני בטוחה שאני המנצחת במסכנות למרחקים ארוכים, קוטפת בלי קרב את מדליית הזהב בתחרות האומללים־בדרכם. משבר אמצע החיים, משבר זוגיות, מעבר דירה מטלטל, מצב נפשי רגיש. מהר מאוד הבנתי שלכל אחת יש את השק שלה. זאת שעברה תקיפה מינית, וזאת שבעלה מונע ממנה גישה לארנק. זו שלא מצליחה להתרומם מאז פטירת אחותה, זו שנשבר לה הלב, וזו שאיבדה חברות טובות לסרטן. זאת שכבר שנים לא בקשר עם משפחתה, וזאת שילדיה חזרו בשאלה. זו שנפרדה מבן זוג לפני שנים, וזו שהיכו אותה בילדותה, והיא כבר בת יותר מ־40 אבל עדיין אותה ילדה בת 6.
יום אחר כך, אחרי לילה באחו לצד נחל, אנו מטפסות על הר. עולות לתוך עננים ולא מצליחות לגעת בהם, כי הם כל הזמן מתרחקים. הנוף יפהפה באופן בלתי אמין. בגלל הראות המעורפלת אין גם תיעוד מספק. כשראש ההר תחת הנעליים אני נפעמת מיופייה של שרון המדריכה, בוקרת בלונדינית, אישה חכמה שוורידים תכולים עולים במצחה כשהיא במאמץ העלייה.
תמר, שמלווה את הקבוצה בצד החברתי, פורשת שמיכה ועליה "קלפי מודעוּת". כל אחת מאיתנו מרימה קלף אקראי ושוקעת לתוך ענן פרטי. על הקלף שלי כתוב "לשחרר את העבר". אני יוצאת לפרסומות. השאר כבר קמות, מנערות את האדמה מהישבן, עסוקות בצילום על רקע הנוף. אני בוכה את הדמעות חזק, בכוח, כאילו גורפת אותן במגב.
אבנים, יש לי שק מלא אבנים על הלב. אני מרימה אבן מהאדמה ומשליכה אותה לעבר התהום. תחתית התהום היא אולי קילומטר מכאן, לא שומעים את פגיעת האבן. מרימה עוד אבן. מישהי מעירה שאני עלולה לפגוע בעז או ברועה, אבל אני לא יכולה להפסיק. מיידה אבנים שלכל אחת מהן יש כתובת, בבכי קורע. כאן, אני נשבעת לעצמי, ברמה ההררית שאליה הגעתי, אשאיר את השק שהבאתי מהארץ. ספוילר: לא הצלחתי. השק עוד איתי.
בחזרה לג'יפים, ארבע נשים עם שירים עבריים ברקע, וכל אחת שומעת משהו אחר מהמילים. היא לא יודעת מה עובר עלי, ימי התום, עכשיו אתה חוזר בחזרה, מהמרחקים, אחרי כל השנים.
כדי להשתחרר מהמחשבות אנו מייסדות משחק דרך הקשר: תרגילי שיטת פאולה לחיזוק השרירים הטבעתיים. הבנות בג'יפים האחרים משתפות פעולה, והג'יפ שלנו מוביל את הקצב ברשת. 1, 2, 3, 4 לכווץ, 5 להחזיק כמה שיותר זמן. להחזיק, לשחרר. כך כל השיירה. ארבע פעימות קצרות ואחת ארוכה, כמו האישה הגדולה ב"ביתו במדבר" של שלו, כמו אישה אחת, ארוכת גפיים, קדמונית.
משרעת האופק בערבות העצומות היא הרחבה ביותר שפגשתי, אופק שגורם לי להאמין שהעולם שטוח וניצב על גב של פיל. חופת השמיים הכהים, מנוקדי הכוכבים, נראית כמו קערה הפוכה.
בכל מקום סוסים נמוכים ועיזים, מעלים ענני אבק. חלקם חסרי בעלים. באחת הפעמים אנחנו נתקלות בעדר של כ־150 סוסים. אחד מהם הוא בוודאי צאצא של הסוס האגדי שעליו רכב ג'ינגס חאן.
מונגוליה, כמו המזרח כולו, כמו העולם, מרושתת באייפונים. בערבות העשב האינסופיות, בהתיישבות הבודדים במדבריות, כשכבשים דרים בין החצר לבית, בהרים של דרך הנוודים - אנשים נוסעים לעבודה עם סוס ועגלה, אבל מעבירים תמונות מהנייד שלהם לנייד שלי דרך בלוטות' עוד לפני שאני מבינה מה הם עושים.
למה שיעבירו לי תמונות? כי המקומיים מצלמים אותנו באופן אובססיבי. במקום שאני אצלם את הילידים מצומצמי העיניים, הם מצלמים אותי. בהתלהבות, בקריאות צהלה. אדם מערבי במונגוליה התיכונה מעורר ברחוב תשומת לב היסטרית. לעיתים אפילו מבוהלת.
השלטון בסין מביא אל בתי הבוץ המטים ליפול ערוצי טלוויזיה ממשלתיים בלבד ואתרי אינטרנט המפוקחים על ידי הממשל המרכזי. פייסבוק ורשתות חברתיות אינם מורשים בסין כולה, והעיתונות המודפסת היחידה שייכת לממשלה הקומוניסטית. רוב הסינים באזורים הכפריים, ובכללם מונגוליה, לא יראו במהלך חייהם אדם בעל חזות מערבית.
עיניה הירוקות של אורלי מצוות המנהלה, שהיתה ממונה על הבישולים הכשרים והסתובבה לא מעט בשווקים, גורמות לאימהות להרים את ילדיהן על הידיים ולרוץ לעברה בתימהון. העוברים והשבים צילמו אותה, ושאלו שוב ושוב אם צבען הירוק נגרם ממחלה.
במרחבים האינסופיים. הקבוצות מתערבבות בין הג'יפים, כך שהנסיעה הארוכה מתגוונת // צילום: איה בן עזרי
בכל תחנת דלק מבקשים להצטלם איתנו. אימהות מעמידות לידנו ילדים, מעבירות יד בשערם, ומצלמות. ומבקשות שוב לצלם, כי התמונה לא יצאה טוב.
"איך אפשר להבדיל ביניהן?" צוחקים מלוכסני העיניים הדומים זה לזה ומצביעים עלינו, חבורת ישראליות מתולתלות וחלקות שיער, אשכנזיות ותימניות, שמנות ורזות. הגוף שלנו נראה להם רחב, הגפיים ארוכות להתמיה, "והאף!" הם שבים ואומרים לקרוליין, המתורגמנית. "איזה אף ענק!". מה שלא קרה לי בישראל קרה לי במונגוליה: האף היהודי שלי הפך אותי לסלב.
אנו לומדות את האדמה באזורי הפרא דרך הריקוד. בכל יציאה מהג'יפ מישהי מחברת רמקול, וכולנו רוקדות. רוקדות כפי שרק נשים שלא נמצאות תחת עין גברית יכולות לרקוד. מהיום הראשון, בגשם הסוחף בחוחוט, ועד היום האחרון, במנזר הכובעים האדומים.
הצוות שאיתו אני מעבירה את הימים והלילות מורכב מנשים שלא הכרתי קודם לכן, שונות ממני כמעט בכל דבר ועניין וזהות לי בכל עניין ודבר. לפעמים אנחנו מתערבבות בין הצוותים בג'יפ, כך שהנסיעה הארוכה מתגוונת בנשמות אחרות, בפלייליסט אחר, בסיפורים וביוצאות לפרסומות. כאב ועוד כאב.
כמויות של כאב יש בעולם, כל כך הרבה ממנו נגרם מהיחסים בין גברים ונשים. והנה הצעה: נחלק את האנושות לשניים, מחנה נשים ומחנה גברים. את תרומות הזרע הם ישלחו לנו במבחנות.
גם בתנאים האינטנסיביים אנחנו נשים, ואין שמחה קטנה כמו בושם העובר מיד ליד בבוקר אחרי לינת שטח באמצע שומקום. לפני שמחליפים גלגל כולן מושחות אודם על השפתיים (בשביל התמונה).
כתבתנו עם רישיון הנהיגה המקומי // צילום: איה בן עזרי
הג'יפ שלנו מלא בתקלות. אחרי כמה יממות מתברר שחוץ ממוט ההילוכים שממאן להשתלב באופן חלק, יש איזו סתימת דלק, שגורמת למנוע לכבות כשאין רגל על הגז. מה עושים? לא מורידים את הרגל מהגז.
אלא שבסיבובים חדים, כשהאדמה בוצית ותהומות תלולים מנגד, אי אפשר לא להוריד את הרגל מהגז. אז הג'יפ שב וכבה. הערב יורד, ואנו חייבות להמשיך בנסיעה. המכונאי הסיני שמלווה אותנו נקרא אל ההגה.
די שאזכיר כאן את שמו, ספידי, כדי להבין לאן העסק הולך. בעשרים הדקות הארוכות בחיי, שבהן הוא נוהג ביד אחת בלי להוריד את הרגל מהגז, תוך צפייה במסך המכונית במערכונים של אלי ומריאנו בסינית ועריכת תמונות בנייד שלו, אני מרגישה כמו נידונה למוות.
נהג המירוצים מרוצה. בשבילי העפר הצרים והמסוכנים הוא דוהר במהירות של תחרויות איטלקיות. ארבעתנו צורחות, והוא בטוח שאלו צרחות אושר. אין כמו רכבת הרים בצוקי מונגוליה כדי להרשים בחורה.
בשלב מסוים אנחנו מבינות שעדיף לצעוק אליו בעברית ולא באנגלית. בכל מקרה הוא לא מבין, אבל לנו יהיה קל יותר להתבטא. זה לא מועיל. בשום שפה. ספידי דוהר, מונע מהמנוע לכבות ומאיתנו להפסיק לצווח.
כשהג'יפ נוחת ברחבה שבה יוקמו האוהלים, אנו יוצאות ממנו הלומות־ברכיים ורועדות, ונשכבות על העשב. ספידי מבין שהגזים. הוא לוקח את ידה של עדי בידו, לוחץ על נקודות מסוימות, ומחזיר את ליבה למסלולו. מאותו רגע הוא יחזר אחריה במרץ, לשווא.
למחרת מגיע ג'יפ חדש, חלופי. אני נוהגת. כמה קפיצות נפלאות בשטח - ובחלל הרכב מתפשט ריח שרוף. תשמעו, אני אומרת לחברות בטון משכנע, לא שרוף ולא בטיח, זה הריח של מכרות הפחם, זה בא מבחוץ.
ליתר ביטחון אני שואלת בקשר אם עוד צוות מריח משהו. "צוות 3 תעצרו מייד", שרון פוקדת עלי. אני לא בטוחה אם זאת הנהיגה שלי שהשביתה את הג'יפ, או אלת הגלגלים הקנאית. בכל אופן: נשבר מתלה.
ביום המסע הבא מפזרים את צוות 3 בין הג'יפים האחרים, עד שיגיע הג'יפ החלופי השלישי.
לאורך הטיול מלווים אותנו בג'יפ משלהם שני שוטרים שנשלחו מטעם השלטונות. אני לא יודעת מה שמותיהם, כי אנחנו מסתפקות ב"שמשון ויובב".
באחת מארוחות הצהריים אני יושבת ליד קרוליין המתורגמנית, שואלת על החיים בלי דמוקרטיה. "אנחנו ארץ ענקית וממושמעת", היא עונה. "1.4 מיליארד אנשים שמצליחים להיות כלכלה מוצלחת זקוקים למנהיגות אחת. אם יהיו פה בחירות, נשקיע אנרגיה מיותרת בוויכוחים פנימיים. במקום להצעיד את סין קדימה, המנהיגים שלנו יהיו עסוקים בלנצח את היריב הפוליטי". חומר למחשבה.
שמשון ויובב דוהרים איתנו ממקום למקום. הם מציצים אל תוך הצלחות, בוחנים את תנועות אצבעותינו כשאנחנו קוצצות כרוב לארוחת הצהריים ומחרימים לבדיקה את הדפים של שרון, מחשש שיש בהם תעמולה אנטי־שלטונית אסורה. הדפים כתובים בעברית, סינית בשבילם, והם משיבים לה אותם, זועפים.
בחניה ברמה מדברית צחיחה הם לוקחים את נילי בת ה־73 לבדיקה. הטבק שהיא מעשנת ללא הרף, בסיגריות נייר מגולגלות, נחשד בנחיריהם. הבדיקה מסתיימת בלא כלום. שמשון ויובב חוזרים לבלוש אחר הכנת לביבות בעיניים מצומצמות.
אחרי כמה ארוחות משותפות הם הופכים להיות חברים שלנו. נוסעים להביא לנו מים ממקום מרוחק, מנסים ללמוד את המילים של "היא רק רוצה לרקוד". "תדה", הם אומרים לי כשאני מגישה להם צלחת שקשוקה. אני מתפעלת מדמיונה של המילה הזרה ל"תודה" שלנו, אבל קרוליין אומרת לי שהם שמעו את זה מאיתנו. כמה התנשאות היתה בגילוי המופתע שלי שהבינו את ההקשר וחיקו את המילה הנכונה.
הם מצלמים אותנו בהתעמלות הבוקר, מסוקרנים מתנועותינו. בארוחת הערב, תחת שמיכת החושך, מבטיהם פולשניים יותר, מטרידים. את הלילה אנחנו אמורות להעביר באוהל, והם ישנים לידנו. אני משתפת את קרוליין בחששות שלי, והיא משיבה: "אתן דמויות להערצה. זה כמו צפייה בסרט עבורם, נשים מערביות ששרות ורוקדות. הם לא ייגעו בכן לרעה".
נוהגות בג'יפ. היכרות עם התמרורים החדשים - זהירות יאק, זהירות גמל דו־דבשתי, חובת צפירה לפני עיקול חד - ועברתם תיאוריה בסינית // צילום: איה בן עזרי
בלילה אני ישנה טוב. לא רק בגלל המילים של קרוליין. קר מאוד בלילה במדבר, ודרורית הרופאה הכינה לנו בקבוקים חמים לשקי השינה: בקבוקי מים ריקים, שמולאו ברותחין והוכנסו לגרב. זה מחזיק עד הבוקר.
בבוקר טיול רגלי בעמק ירוק, בין כבשים ועיזים. באמצע המסלול הפתעה מצוות המנהלה: גביעי מוזלי עם פירות טריים ויוגורט נהדר. רשרוש מבין השיחים, ופרה יוצאת לקראתנו. מישהי אומרת שזו הפעם הראשונה שאין בה פחד בטיול שטח. בישראל, גם בתקופות רגועות, היא מדמיינת שהרשרוש הוא מחבל עם סכין.
הסלעים שבעמק משורגי ורידים ומנוקדים, טקסטורה מוכרת מחנויות הקרמיקה: אלה סלעי גרניט. סלעי מאגמה הנוצרים בעומק כדור הארץ, וכשהם נפלטים אל פני השטח, בהתפרצות געשית, אין חיה שיכולה לעמוד בחומם. מאגמה היא כוח גדול שכלוא בבטן האדמה. כמו עוצמה נשית, שצריך לקחת עד מונגוליה כדי לגלות עד כמה היא בוערת.
רועה צאן עם חיוך חסר שיניים, המום מכמות הנשים הזרות החולפות על פניו, קורא אליו את עדרו בהצלפת שוט על סלע. זה כמו מנגינה. הוא מצליף בקצב מיוחד, והן אכן חוזרות אליו. כשאני מסמנת לו בתנועות ידיים לנסות בעצמי, השוט הענק לוקח אותי אחורה בתנופתו, ואני נופלת אל האדמה.
ארוחת צהריים בין כלום לשומקום. בשטח כולנו אוכלות כשר. במסעדות ובבתי המלון, שומרות הכשרות לוקחות צלחת חד־פעמית וממלאות אותה באוכל הטעים שמבשלות לנו אורלי וחנה, והחילוניות טועמות מכל מה שהמקום מציע. על השולחן בשר סוסים ושרצים, שריחם נכנס לתוך הצלחת הכשרה שלי, והיושבות משני צדדיי מעבירות ביניהן את האוכל הזה, שמעורר בי פחד ותיעוב וסקרנות. מעולם לא ישבתי קרוב כל כך לאוכל טָרף.
המלצרים מעמיסים עוד ועוד מכל טוב מונגוליה, ולדתיות יש קינואה ודגים אפויים בתבניות אלומיניום. הכל מאוד טעים, רק צריך להזכיר לאלו שאינן שומרות כשרות שלא להכניס את המזלג, נוטף רוטב כלשהו, אל התבנית הכשרה.
מדיחות כלים בנהר. בשטח כולנו אוכלות כשר // צילום: איה בן עזרי
נילי, רופאה במקצועה, שואלת מה העניין של כשרות. האם זה כמו הקפדה על ניקיון, או שיש בכך היגיון אחר. זוהר מנסה להסביר לה, ודיון ער מתפתח. כשאנחנו מגיעות למעמד הר סיני, מלכסנת נילי את הראש אל זוהר: רגע, גם את מהדתיות? במדים האחידים שאנחנו לובשות במסע, לא היתה שום דרך לזהות.
תחת עץ רחב עלווה, על מחצלות קש, שרועה קבוצת נשים ישראליות שעושות שפם בחוט. איריס, בידיים מיומנות, תולשת שערות סוררות לנשים המתיישבות סביבה. כך נראה עולם בלי אֶרוס, בלי מתח מיני. בלי העין החיצונית, הגברית, המביטה בנו.
דיבורים נעדרי מחסום, דרור לפה, ואנחנו כבר לא מתחבאות מאחורי קפל הר כדי לעשות פיפי. פתאום אני מבינה מדוע חברת הגברים במילואים נחשבת לבוטה. נוכחות בני המין השני גם מכאיבה וגם מעדנת.
שרון המדריכה גרה בחווה חקלאית בהרי ירושלים. היא מנגרת ומטפלת בצאן ורוכבת על סוסים. כשצריך לכסות את אפר מדורת הלילה והיא אוחזת במעדר, מניפה אדמה, היא יפה כמו אלה.
שרון מספרת לנו על הסוס האהוב שלה, ריצ'רד, שהקשיש לצידה במשך שנים עד שהגיע יומו להיות מורדם, ואיך בן זוגה חצה את הארץ כדי לשוב אליו לפני מותו ולקחת קווצה משערות זנבו, כמו לוחמיו של ג'ינגיס חאן שהאמינו ששם טמונה עוצמת הסוס.
והנה היא מוציאה מכיסה קווצה שחורה מגולגלת בגומייה, שהולכת איתה לכל מקום. אחר כך היא מעבירה בינינו תצלום מהקאמה סוטרא, ובו לוחם מונגולי במעשה אהבה עם אישה, כשהסוס משמש משענת. אנחנו מעבירות את הדף מאחת לשנייה. יש מי שמתעכבת על האיור, ויש מי שמעבירה אותו מייד הלאה במבוכה.
מחליפות גלגל בשטח. איפה ספידי המכונאי // צילום: איה בן עזרי
שבוע עבר. בערב שבת, בין השמשות, אנחנו מגיעות אל מתחם היוּרטים, אותם אוהלים מונגוליים עגולים עשויים לבד כבשים דחוס, שהפכו להיות פופולריים באתרי הצימרים בישראל. הנוודים היו מעבירים אותו בקלות ממקום למקום, כשבחניה מולבש גליל הבד כשמלה על מוטות במבוק גמישים וחזקים.
האוהל שימש משפחה מורחבת גדולה: בצד אחד הגברים, בצד האחר הנשים, ובאמצע הקשישים. כשבני זוג רצו לקיים יחסים, הם היו מתרחקים לגבעה סמוכה. הגבר היה נועץ באדמה מקל עץ ועליו הפלצור שלו, אות וסמל שאין להתקרב.
תמר ממהרת למתוח חוט סביב המאהל לצורך עירוב תחומין, ודתיות מסבירות לחילוניות מה זה אומר. לא נשאר הרבה זמן עד שבת, והמקלחת המאולתרת שהקימו לנו המקומיים מבוססת על דוד שמחומם באש, מה שאומר שהדתיות צריכות להספיק להתקלח לפני שקיעת החמה, כדי לא לחלל שבת.
אחרי פיפי משותף ומריטת שפם פומבית, אנחנו מגיעות למקלחות בזוגות. אני נכנסת להתקלח עם מלכה, מתאמצת בקושי לדלג מעל המבוכה שיוצר עירום זר, העיקר מים חמים ושיער חפוף לפני שבת.
לפני הדלקת הנרות אני מתקשרת הביתה. חשבתי שעד שבת כבר אתגעגע לילדים ולבית באופן מכאיב. זה לא קרה. בישראל בוקר, והבת שלי שואלת אותי בקול מלאכי, "אמא, מתי את חוזרת?". הלב שלי מתמוסס כמו חמאה על מחבת. "את מתגעגעת לאמא, מתוקה? אל תדאגי, בעוד שבוע אני בבית".
רק אחרי עוד כמה משפטים ורעשי רקע מתאימים, אני מבינה שזה לא "אמא, מתי את חוזרת", אלא "אמא, אני באמצע סרט". הפרעתי לה ב"פוקהונטס".
הגעגוע הוא מגנט דו־צדדי. אני לא הרגשתי את החום השורף בתחתית המצח, בין הגבות, במקום שבו מרגישים כמיהה, וגם הם לא. כשאמא היתה שמחה ורקדה וזרקה אבנים לתהום, השבב שמתחת לעור של הילדים אמר שלמות. כמובן שכשאנחת בארץ ארצה לטרוף אותם מקודקוד עד בהונות, אבל אני לא מתביישת לספר שאמא נהדרת כמוני יצאה לשבועיים בלי הגורים שלה ולא הרגישה געגוע משתק.
בהדלקת הנרות כולן מתקבצות אל האוהל המרכזי. מסביב שקט פראי, שמופרע רק כשעוברים באזור אופנוען בודד, שיצא מסרט ישראלי של שנות החמישים, או קבוצת סוסים נעדרת בעלים. אני מדמיינת שבטיול של הילדים שלי למונגוליה האופנועים הישנים האלה יחליפו את כל הסוסים.
הדתיות אוחזות סידורי תפילה בידיים, שרות "לכה דודי" ומתפללות לכיוון ירושלים. כמה חילוניות שיושבות לצידנו, עסוקות בטלפונים שלהן, מבינות פתאום שהן בבית כנסת. הן יוצאות בהתנצלות מגומגמת. אנחנו קוראות להן לחזור ולהצטרף לתפילה. מתאמצות למצוא שירים שיכירו, גם אם הם לא נמצאים בסדר התפילה. כל העולם כולו, למשל. ושיר המעלות.
החילוניות נרגשות. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שחלקנו, חלק מהדתיות, יושבות על במת תיאטרון. מורות, מראות, מוארות בתפילה שאולי לא היתה מעניינת אותנו עד כדי כך לולא הקהל המתעניין.
בשבת בבוקר, אפרת, שמתפללת בבית במודיעין במניין אורתודוקסי שוויוני, קוראת לנו את פרשת השבוע בטעמים בקול צלול ועדין. החילוניות עוד ישנות, כך שאין צורך לשחק בפני איש. אין מיתרים של העמדת פנים. מה טובו אוהליך יעקב, אומר בלעם בפרשה, וסביבנו אוהלים זרים, בארץ זרה, ואישה דקת גו שקוראת בתורה יחד עם המלאכים.
אחרי הארוחה כולנו יוצאות לטיול שבת אל אתר פולחן שמאני סמוך, אובו, שכמותו יש אלפים במונגוליה: גל אבנים ארוך, שבו משאיר כל הלך מתנה לאל. הדתיות, מחוץ לתחום העירוב, לא נושאות דבר.
הסיכום הוא שהחילוניות מצלמות כאוות נפשן, אך אם הן רוצות לצלם את אחת מהדתיות במהלך השבת, הן צריכות לבקש רשות. בסוף כולנו מצטלמות, כי באמצע ההליכה אנחנו נתקלות בחבורה מקומית חמושה באייפונים. גויים של שבת.
יורטים. בארץ הם להיט של מתחמי צימרים ושאנטי, במונגוליה אנשים מתגוררים בהם עם כבשה ואייפון // צילום: איה בן עזרי
בדרך חזרה נפתחות ארובות השמיים. השדות רחבים, שעתיים הליכה מצפות לנו עד מתחם האוהלים, והעננים הפתאומיים מטיחים אלינו גשם בזרנוקים. אנחנו נרטבות עד עמוד השדרה וצוחקות. צוחקות עם דמעות ומקפצות בשלוליות כמו ילדות קטנות.
ילדות קטנות היינו שם, שמותר להן להשתטות. לאכול חמאת בוטנים בידיים. לא להכניס את הבטן. לצרוח ברחוב, לא מאופרות, לא מתויגות, לא שייכות או משתייכות. להתגלגל בדיונה הרכה והמדברית, לצחוק עד שהסרעפת שורפת. איך נחזור אחר כך הביתה, למשימות הרגילות? איך נדע לשוב ולהיות בנות תרבות, לחפש שירותים במקום לעצור את המכונית בשוליים של איילון כדי לעשות פיפי?
במונגוליה אני לא צריכה לכבס או לבשל, לענות למיילים, לענות לגמדים שלי, לפשר בריבים, להיות אחראית, לנווט. אני אפילו לא צריכה להחליט. הצוות המוביל את המסע מחליט בשבילי הכל, לוקח אותי על כפיים. אנחנו לא יודעות לאן ניסע מחר.
מחר מגיע, ואנחנו נוסעות דרך באוטאו, עיר המתכות והמכרות. הארובות הצפופות מחייבות את התושבים לשלם מחיר בריאותי וסביבתי נורא כדי לכרות ולזקק פחם ונפט ומתכות נדירות, שיש לכל אחת מאיתנו בכיס (ברמקול של הטלפון החכם, למשל).
מהצד השני של המנהרה הבלתי נגמרת, שיוצאת באוטוסטרדה מהירה מתוך רחם הר, מלווה אותנו פתאום שורה ישרה ומסודרת של עצי צפצפה וערבה. רצועת ירק חדשה ונטועה, מפתיעה על הרקע החום והצחיח. זהו חלק מהפרויקט השאפתני "החומה הירוקה הגדולה", המוקם בשולי המדבר כדי להילחם במידבור ובנדידת החולות, ושותפות לו כמה מדינות באסיה.
בלילה אנחנו ישנות במלון, לקראת סבב נוסף של כמה ימי שטח. כשמורידים את התיקים ללובי אני שוכחת את הסלולרי שלי בחדר. כשאני עולה לחדר, ודלתו פתוחה, אני מבינה שהוא נגנב. באופן מוזר אני מקבלת את זה בשלווה מוחלטת. מהנייד של עדי אני מתקשרת לחברה הסלולרית שלי וחוסמת את המספר, מודיעה לבעלי שאני זמינה במספר של תמר, ומרגישה את החופש מכה בפנים.
שלוש שעות אחר כך נמצא הטלפון בין מושבי הג'יפ. אני משאירה אותו סגור, לא טעון, חסום לשיחות. יומיים־שלושה בלי תקשורת עם העולם. גם ככה אנחנו באזור בלי קליטה, מנותקות מהאינטרנט ומהרעש שהוא יוצר בחיינו. אישה מול אישה, לא דרך קבוצת ווטסאפ, אלא אישון אל אישון.
האקלים בגובי, אחד המדבריות הגדולים בעולם, הוא קיצוני. בקיץ הטמפרטורה יכולה להגיע ל־45 מעלות, ובחורף למינוס 40. אנחנו עוצרות את השיירה כשאחת המתורגמניות הסיניות מבקשת לטפס אל ההרים ללקוט עשבי רפואה. מזג האוויר סביר יחסית. ין הסינית מדלגת למעלה כמו עז הרים. אחר כך תספר שהיא בת 47, וסוד העור המתוח שלה הוא מסיכה ביתית שמורכבת מדבש, חלבון ביצה, חלב ומעט קמח, כדי להסמיך את העיסה.
עצירה במדבר לאירוח בבית מונגולי, בית בוץ שבחצרו עיזים. חריצי הפנים של האישה המבוגרת מתרחבים כשאנחנו נכנסות אל ביתה. זה מסע אנתרופולוגי לא רק עבורנו, אלא גם עבורה. בחדר השינה מיטת עץ ללא מזרן, ועליה שטיח. המיטה מוקפת שקים גדולים ואפורים, שנראים כשקי מלט ומפתיעים ברכותם כשנשענים עליהם: זהו צמר הקשמיר היקר.
תשעים אחוזים מצמר הקשמיר בעולם מגיעים ממונגוליה. רך ונעים למגע, מחמם פי עשרה מצמר כבשים וקל ממנו פי שלושים. בשנה שלמה תפיק עז אחת צמר שמספיק לצעיף קטן או לשליש סוודר. השערות העדינות ביותר, הנושרות בסירוק הכבשה, הופכות לצעיפי פשמינה היקרים.
לא רחוק מעמק הסלעים האדומים אנחנו מקימות סככה לארוחה ומחלקות מחברות ועטים לכולם. אני מעבירה סדנת כתיבה. בשקט המדהים שומעים את ניע כנפי הציפור שמרפרפת מעלינו ואת חריטת העטים על הנייר.
הנשים כותבות לפי ההנחיות שלי. לא מרימות את העט מהדף, נותנות למילים לזרום מהיד מהר יותר מהמחשבה. בסוף הסדנה כולן שקטות ומכונסות. מקפלות את הדפים, נשאי סודות, ומחביאות אותם בתיקים. הנייר ספג הכל. רק יהודית בוחרת לקרוא ממה שכתבה.
מול הנוף. ההרים צבועים ירוק // צילום: איה בן עזרי
הנשים שהפכו לי את הלב כמו גרב הן שונות ומגוונות. דרורית הרופאה הירושלמית, שרי מנהלת בית הספר, עדי המעצבת הגרפית מנתיבות, אדווה המהנדסת מהקיבוץ, זוהר שמתפללת מסידור ומספר שירה של אברהם חלפי ואיריס וענת ושרון ותמר, וגם גליה, שנתנה לי סטירה מיטיבה בנסיבות שיישארו בינינו.
שק האבנים חזר איתי לישראל. ניסיתי לדמיין שהן עכשיו אבנים סיניות קטנות באיזה יורט בערבות, אבל הן התעקשו על אזרחותן הישראלית וחזרו איתי. שבועיים במחיצת נשים זרות לא מרפאים את כל הבעיות, אבל מושיטים לי סולם לטפס בו. כי רקדנו ללא הפסקה, כי היינו שיכורות מחופש, כי היינו אישה אחת. **
הכותבת היתה אורחת של חברת "מאגמה"
צילום: רויטרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
