לישון עם אריות

"מה קורה אם פתאום עומד מולי אריה או באפלו?" אני שואלת את טרי מרנדו, המדריך המקומי, בקול שקט, מנסה להסתיר את החרדה הפתאומית שאוחזת בי.

"את לא צועקת, את לא רצה ואת לא בורחת", הוא מבהיר לי. "את עומדת במקום בשקט, מכוונת את הפנס שלך אל הרצפה רחוק ממך. האור אמור לבלבל אותם. ואם הם בכל זאת הולכים לכיוונך, כווני את האלומה אל העיניים שלהם, זה משתק אותם במקום".

אווה, המבוגרת בקבוצה שלנו, מזהה את החרדה שלי וצוחקת: "תלכי אחריי, מקסימום יטרפו אותי קודם, כי אני איטית".

אנחנו בקמפינג ספארי בטנזניה, טיול ראשון מסוגו במדינת הספארי הנצחית במזרח אפריקה, שמתקיים כולו בתנאי שטח ובאוהלי סיירים. 13 גברים ונשים, שהסכימו לשים את נפשם בכפם (וגם לשלם הרבה כסף על התענוג) כדי לישון עם אריות.

רועי פנחס ריחני וענבר חסון, שניהם בני 13, באו לכאן עם האבות לטיול בר מצווה; תומר אביר (18) בא גם הוא עם אביו כדי לתרגל שבוע שטח והישרדות לפני שהוא עולה על מדים; סבאח (50), בדואי שמתגורר ביישוב הבדואי ביר הדאג' ליד באר שבע, וחברו עבדאללה (50), שמתגורר ביישוב הבדואי שגב שלום, באו לראות נופים; איריס (52) ויהודה (61), מושבניקים ממושב בניה הסמוך ליבנה, הם שוחרי טיולים והרפתקאות; דין (50) ההייטקיסט מגדרה ויתר על המחשב לשבוע לטובת החיבור לטבע; ואווה צורף (80) מקיבוץ גבת השאירה בארץ חמש בנות, 18 נכדים וחמישה נינים, פשוט כי היא חייבת את הטיולים האלה בשביל הנשמה. 

"הם לא רצו שאני אסע", היא מחייכת, "אבל הם יודעים עם מי יש להם עסק. בשנה שעברה נסעתי לבקר קרובים באוסטרליה, ומשם החלטתי לנסוע לבד להונג קונג ולהודו. הלינה בשטח לא מטרידה אותי, בגילי כלום כבר לא מפחיד. עברתי את השואה, אז לישון עם אריות קטן עלי". 

•   •   •

טנזניה, שבה 51 מיליון תושבים, היא אחת המדינות העניות בעולם, אבל בזכות שמורות הטבע המופלאות היא מצליחה למשוך קרוב למיליון תיירים בשנה. הנהיגה מתבצעת בצד שמאל של הכביש, מזכרת מהבריטים, ששלטו כאן עד 1961. בערים הגדולות אין רמזורים או מעברי חציה, מכוניות שועטות מכל עבר, ועדיין נראה שכל אחד יודע מתי הוא נוסע ומתי הוא צריך לעצור.

בצידי הדרכים ניתן לראות חבורות של אופנוענים. "אלה נהגי המוניות שלנו", מסביר שידפה, נהג רכב הספארי שלנו, ומזהיר שלא להוציא את הניידים או המצלמות מחוץ לחלון הרכב. "אם לא תהיי ערנית, תוך כדי נסיעה הם יחטפו לך את המצלמה".

העיר ארושה, שממנה אנחנו יוצאים לנדידה שלנו בעקבות בעלי החיים, נראית מוזנחת וצפופה. מדי פעם מבליח מבנה מודרני, שבולט במיוחד לצד מבנים ישנים. שעתיים בדרכים מובילות אותנו לשמורת טרנגירי, הנחשבת לשלישית במידת הפופולריות שלה בקרב מטיילים ואחד מאתרי הקינון הגדולים בעולם, עם 500 מינים של בעלי כנף.

שבילי השמורה מתפתלים בין עדרי הפילים והזברות, והעיניים בולעות את המראות. בעלי החיים, שרגילים לראות את ג'יפי הספארי, לא מגלים שום סימני התרגשות. מרחוק אנחנו מזהים שתי ג'ירפות סקרניות, שמפסיקות ללעוס את עלי עץ השיטה ופשוט מביטות בנו בסקרנות. אנחנו עוצרים, מדוממים מנוע, ומביטים בהן מקרוב. 

החיים בסוואנה האפריקנית נראים שלווים למדי. למרות שיש כאן גם אריות ונמרים, אנחנו עדיין לא רואים אותם. עבורם אנחנו עדר של חיות על גלגלים, המדיף ריח של בנזין. הם רואים אותנו, מכבדים אותנו ושומרים מרחק, בדיוק כמו שאנחנו שומרים מהם. "כל עוד לא תיכנסו לטריטוריה שלהם ותאיימו עליהם, הם לא יתעסקו איתכם", מסביר שידפה.

לביאה אוחזת בשלל הטרי שלה - אנטילופה. בביצות ובאגמים שורצים היפופוטמים 

הפילים, שנודדים בעונה הזאת בחיפוש אחר אזורים ירוקים, נראים כאן בכל פינה. שידפה מדומם מנוע כשפיל זכר, גדול מימדים, חוצה את שביל העפר. אנחנו משתדלים לדבר בשקט ולא לעשות תנועות חדות. יחסי הכוחות ברורים לשני הצדדים: דחיפה קלה והוא מועך אותנו. כשאחד מחברי הקבוצה שורק לו, בניסיון ללכוד את תשומת ליבו, הפיל נעצר, שולח אלינו עין שמאל מאיימת, מרים בחדק חופן אדמה ומשליך אותו בכעס בחזרה לאדמה. 

"להיכנס למאבק עם פיל זה קרב אבוד מראש", מסביר שידפה, "נקבה שוקלת שלוש טונות, וזכר שוקל פי שניים, כך שהם יכולים לרמוס אותנו בלי להתאמץ. לכן עדיף לא להתעלם מסימני האזהרה שהם שולחים לעברנו". אחרי כמה שניות, שנראות כמו נצח, הפיל חוזר להתעסק בענייניו.

את היום הראשון אנחנו סוגרים בלינה באתר הקמפינג "טוויגה" (ג'ירפה בסווהילית), בעיר מטו וואמבו. "זה הלילה האחרון שלכם בציביליזציה", מדגישה נועה המדריכה. "ממחר אנחנו נכנסים לשמורת הסרנגטי, שבה שולטים חוקי הסוואנה".

•   •   •

אפריקה מתעוררת לבוקר חדש, מזג האוויר הקריר מפתיע אותנו, וגם האוויר היבש, רק 30 אחוזי לחות. אבל בניגוד לקצב האפריקני האיטי, אנחנו מתארגנים בזריזות לנסיעה הארוכה לעבר שמורת הסרנגטי שבצפון המדינה.

בדרך אנחנו מתוודעים לשבט המסאי, שאנשיו גרים ברחבי הסוואנה. ילדי המסאים, שרועים את עדרי הבקר והצאן שלהם בשטחים הפתוחים, ולבושם מתאפיין בבדים בגוני אדום, כבר יודעים שהם נחשבים לאטרקציה תיירותית, ובכל פעם שאנחנו מאטים כדי לצלם אותם, הם רצים לעברנו ומבקשים כסף עבור הצילום.

גודלו של השבט, על פי ההערכות, כמיליון איש, החיים בטנזניה ובקניה. כלכלתם מתבססת בעיקר על רעיית הבקר. "הם חיים מתוך אמונה שלנגאי, האלוהים שלהם, נתן להם את הבקר, ולכן כל הפרות בעולם שייכות להם", מסבירה נועה. "זו הסיבה שהם יוצאים למסעות של גניבת בקר: מבחינתם הם משיבים לעצמם את מה ששייך להם לפי צו אלוהי. כשמסאי פוגש את חברו, הוא קודם כל ישאל אותו מה שלום הפרות שלו".

בכפר מניאטה אנו פוגשים את מוסא, בחור מסאי בן 19, דובר אנגלית. הוא מקדם את פנינו ביריקה על הרצפה, ונועה מסבירה שזו דרכו לברך אותנו לשלום. הגברים של הכפר מקבלים את פנינו בשירה ובריקודים מסורתיים, שבהם הם רוקעים ברגליים ומקפיצים את הכתפיים. נשות הכפר המקושטות עומדות בצד ורוקדות לפי קצב השירה של הגברים.

לאחר הריקוד אנו מוזמנים לטקס קפיצות מסורתי, שבו הגברים מפגינים את כשירותם הפיזית. הם לבושים בבגדים אדומים מסורתיים, ואוחזים את מקל הנדודים שלהם, שהם נושאים לכל מקום. לרגליהם סנדלי גומי, שעשויים מצמיגים של אופניים או אופנוע. הקפיצות נעשות מהמקום, והם קופצים לגובה רב ברגליים ישרות. הגברים הישראלים מבקשים להצטרף לחגיגה, אך מתקשים להפגין את אותן היכולות. 

בכפר מתגוררים פחות ממאה אנשים, ומלבד בתים עגולים, קטנים ונמוכים, שנבנים מגללי פרה מעורבבים בבוץ, אין בו כלום. על תחזוקת הבית מופקדת האישה. החמורים משמשים אותן כרכבי ארבע על ארבע, והן מעמיסות עליהם דליי מים הנשאבים מהנהר. הילדים מופקדים על רעיית הצאן, והגברים יושבים מתחת לעץ ומדברים, פותרים ומיישבים סכסוכים.   

מוסא לוקח אותנו לביקור בבית הספר המקומי - סככת בוץ לא גדולה ובה שולחנות עץ קטנים ולוח עם גירים. ילדים מגיל 3 עד גיל 7 לומדים ביחד אנגלית וחשבון. 

באחת מפינות הכפר מתקבצת קבוצת נערים לבושי שחורים, שעל פניהם עיטורים לבנים. "הילדים הללו הם בני 16-12, שעברו לאחרונה את טקס ברית המילה", אומר מוסא. "הטקס מהווה את אחד ממבחני האומץ של גיל ההתבגרות, וכשהילדים מרגישים שהם מוכנים נפשית לעבור אותו ולהפוך ללוחמים, הם נלקחים לכפר אחר, וחיים בו כמה חודשים לבד. 

"במהלך החודשים האלה הם עוברים הרבה שיחות מוטיבציה, העלאת המורל וריקודים, שבאים לעזור להם להתכונן לטקס ברמה הנפשית. החיתוך עצמו נעשה ללא הרדמה, ולנערים שעוברים אותו אסור להראות סימנים של חולשה או כאב. לאחר הטקס הם נשארים מחוץ לכפר במשך חודשיים כדי להחלים, ועונדים על עצמם בגאווה את הבגדים השחורים והקישוטים הלבנים. בעבר היה מקובל לשלוח אותם להרוג אריה, אך בעשורים האחרונים חל על כך איסור מוחלט".

ואם מישהו לא רוצה לעבור את הטקס?

"אף אחד לא מכריח אותם, הם צריכים לרצות את זה. אבל מי שלא עובר את הטקס, לא הופך להיות לוחם, והמעמד שלו בשבט נחלש, עד שהוא עלול אפילו לעזוב את השבט ולעבור לעיר".

ומה קורה אם יש סיבוכים וצריך ללכת לרופא? 

"אין לנו כאן רופאים. אנחנו מטפלים בהם בצמחי המרפא שלנו, שעוזרים להם להתחזק".

מילת נשים קיימת עד היום בשבט המסאי, אף שבשנת 2007 אסרה המדינה את קיום הטקס. לא מעט נערות צעירות מקפחות את חייהן מאיבוד דם וזיהומים, מה שפחות רווח אצל הנערים. 

•   •   •

שמורת הסרנגטי משתרעת על פני 60 אלף קמ"ר, בצפון טנזניה ובמערב קניה. מאז שהוכרזה כפארק לאומי, ב־1951, לא מורשים אנשי המסאי להיכנס לכאן. חל איסור מוחלט על ציד ועל מגורי אדם, והלינה נעשית באתרי קמפינג ייעודיים בלבד.

גודלה של השמורה בצד הטנזני כ־14 אלף קמ"ר, שמשמשים בית למאות זנים של ציפורים, אלפי אריות, זברות, עדרי פילים ונמרים. כבר עם הכניסה נפרשים לעינינו מרחבי העשב הזהובים, שמזמינים לרביצה מענגת בתוכם. אבל כשטרי נעצר ומצביע לעבר אמצע השדה שלפנינו, אנחנו מבינים עד כמה המראה מתעתע. אריה מסתתר בתוכו, אורב לטרף.

הנסיעה בדרך כלל איטית מאוד. בביצות ובאגמים שמסביב שורצים היפופוטמים ותנינים, שמאיימים על בעלי החיים שניגשים לשפת האגמים לשתות מים. בצידי הדרך רואים בהמוניהם אנטילופות, צבאי תומפסון, זברות, פילים, גנו ובאפלו. מולנו עוצרים שני ג'יפים, שנהגיהם חדי העין זיהו צ'יטה רצה בתוך העשב.

שידפה דוהר אל עברו השני של שדה העשב הזהוב, ואנחנו מבחינים מקרוב בצ'יטה שיצאה לצוד. ראשה מבצבץ מבעד לעשב, וחברבורותיה כבר נראות היטב. כלי הרכב האחרים מאיימים עליה כנראה, והיא מחליטה לשנות כיוון, ואנחנו בעקבותיה. מתמקמים, מדוממים מנוע וממתינים בדריכות, מקווים לצוד עוד פריים טוב.   

גופה הגמיש של החיה המהירה בעולם כבר נראה בשלמותו, עם שני הפסים השחורים המוכרים, שיורדים מהעיניים לכיוון הפה. "הפסים האלו נועדו למנוע את הסינוור שלה מהשמש ולאפשר לה לצוד למרות האור החזק", מסביר שידפה. הצ'יטה מתקרבת אלינו בצעדים מדודים, בוחנת אותנו בעיון, ופשוט חוצה את השביל ונעלמת בשדה הזהוב.

מאחר שעם רדת החשיכה התנועה נאסרת לחלוטין, אנחנו ממהרים לאתר הקמפינג אגוצ'ירו שבמרכז השמורה. בדרך אנחנו מספיקים לראות נמר ענקי תלוי על ענף של עץ שיטה. רגליו תלויות מתחת לענפים, ונראה שהוא שוכב שם מדושן מהארוחה האחרונה שאכל.

•   •   •

השקיעה צובעת את עצי השיטה של הסוואנה. מסביבנו מרחבי עשב אינסופיים, שמסתירים בתוכם עולם של טורפים ונטרפים. החלקה הקטנה שעליה ממוקמים האוהלים שלנו נקייה מעשבים, ובמרחק 30 מטר ממנה - מבנה של שירותים ומקלחות, בלי חשמל ובלי מים חמים.

אנחנו מדליקים את הפנסים, והמתח מורגש באוויר. במרחק קילומטר בלבד מאתר הקמפינג ראינו את הנמר שנח לו על העץ. במרחק קילומטר וחצי ראינו זוג אריות מבצבץ מתוך העשב. המחשבה שבמקום הזה אנחנו עומדים לישון ללא הגנה, שמירה או גידור היא לא הדבר הכי מרגיע בעולם.

"זאת אפריקה הפראית, אתם אמורים להיות כאן בכלוב, לא החיות", מדגיש טרי. "זה שטח המחיה שלהן ואנחנו האורחים. לכן חשוב מאוד שתפנימו את העובדה שכאן אנחנו חיים על פי החוקים שלהן. אין פה גדרות או הפרדה בינינו לבין בעלי החיים, ולכן חשוב לזכור שבשטח המאהל מסתובבים אך ורק בזוגות, וכשהחושך יורד כולם מדליקים פנסים וכל הקבוצה מסתובבת יחד.

"מהרגע שכל הקבוצה נכנסת לישון, סוגרים אוהלים ולא יוצאים עד הבוקר. מי שצריך להתפנות עושה זאת רק ליד האוהל, כשאדם נוסף שומר עליו. אל תהיו גיבורים ואל תיכנסו לשאננות".

כדי להמחיש לנו את החשיבות של דבריו, טרי מכוון את הפנס שלו אל העשב מולנו. הרבה זוגות עיניים מנצנצים בחשיכה. "מאריות אני דווקא פחות מפחד, הם לא יתקרבו אליכם. אבל אם תיכנסו לטריטוריה של החיות הגדולות הצמחוניות, כמו הבאפלו, הגנו או אפילו הצבועים, זה יכול להיות בעייתי מאוד".

כעשרים מטרים מהמאהל שלנו נמצא מבנה הבטון שבו נאכל את ארוחת הערב, בתקווה שלא נהפוך בעצמנו לארוחה. רשת עבה מחברת בין הרצפה לגג הפח שמעלינו, מה שנותן לנו תחושה קלה של ביטחון. צוות הטבחים נודד איתנו ממקום למקום ואמון על הכנת הארוחות שלוש פעמים ביום.

אהבה חייתית. תקופת ההזדווגות אורכת שבוע // צילום: מיכל יעקב יצחקי

לפני תחילת הארוחה בוצע כל אחד מהסועדים חתיכה קטנה של אוגאלי, גוש בצק גדול ולבן, שעשוי מקמח תירס. ביד אחת פותחים את כדור הבצק למעין פיתה קטנה, ואיתה אוכלים את הירקות והבשר שבצלחת.  

האווירה רגועה, תיירים נוספים מצרפת ומהולנד ששוהים בקמפינג בקבוצה אחרת מצטרפים למדורה, וכולם ביחד מנסים להפיג את החרדה. כשאני נכנסת לאוהל הסיירים הקטן, שיכול לאכלס רק אדם אחד או שניים, נשמעים מבחוץ קולות של חיות.

"אם אני בפנים, הם לא רואים אותי", אני משננת לעצמי שוב ושוב, עד שאני נכנעת לעייפות. 

בבוקר אנחנו מתעוררים בתחושת הקלה. עברנו את הלילה הראשון שלנו, ולא קרה כלום. אולי זה לא כל כך מסוכן כמו שחשבנו? ואולי אנחנו בכלל לא מעניינים את בעלי החיים שמסביב?

בארוחת הבוקר מספר לנו טרי שאריות הסתובבו במאהל שלנו בלילה, ושאל אם מישהו ראה או שמע. "אין מצב", כולם עונים לו פה אחד, "אתה בטח עובד עלינו". הוא לוקח אותנו אל שביל העפר שליד האוהלים, ועקבות האריות שמוטבעים בו לא מותירים מקום לספק. הלילה ישַׁנו עם אריות. 

תייר מצרפת ששומע אותו מספר בהתרגשות שבאמצע הלילה התעורר מרעש של גרגורים ונהמות. "לא ממש הבנתי מה זה, והייתי הפוך לגמרי מעייפות. הצצתי דרך חלון האוהל, ובמרחק אפס ממני ראיתי שני אריות או שתי לביאות, ופשוט השתתקתי מפחד. כל הלילה לא ישנתי". פיסגת הפחד אוחזת בי מחדש. מחכים לנו עוד שלושה לילות כאלה.  

טרי מספר שבאחד הלילות, לפני כמה שבועות, הגיעו אריות אל מחנה קמפינג סמוך, לאחר שצדו באפלו, וישבו במשך שעות בתוך המחנה לאכול את הארוחה - עד הבוקר. יש לו אפילו תמונות שמנציחות את המאורע, ובאחת מהן נראה אחד האריות נח ליד האוהל, כשהצוות שהקים את המחנה נמצא בתוכו.

"אריות בדרך כלל לא צדים בני אדם", הוא מרגיע. "ואם כבר קורה אירוע נדיר כזה, אז דואגים לחסל את כל הלהקה מסביב, כדי שהם יבינו שזה לא משתלם. במשך שנים רבות שבט המסאי היה צד אריות, ולכן הזיכרון הקולקטיבי של האריות, שעובר מדור לדור בתקשורת ביניהם, הוא שיש להימנע מעימות עם בני האדם. המסאים מאמינים שכשאריה נתקל בהם, הוא בורח. ואגב, הקוטל מספר אחת של בני אדם באפריקה הוא ההיפופוטם. עכשיו את מבינה למה אמרתי לך שאת יכולה להיות רגועה?"

ההיכרות עם מעגל החיים (והמוות) בספארי היא חוויה מטלטלת. "לפני שבאתי פחדתי נורא לראות ציד, וקיוויתי שגם לא ייצא לי", אומר ענבר בן ה־13. "אתמול ראינו לביאה שרצה במהירות בתוך העשב לעבר עדר אנטילופות לא גדול. האנטילופה שהיא ניסתה לתפוס הצליחה לברוח, ואז בתוך שניות ראינו את הלביאה משנה כיוון לעבר אנטילופה אחרת, שהמזל לא היה לטובתה. זה היה מהיר ואכזרי, אבל פה אין להם ברירה, זה המזון שלהם. כמה שזה היה עצוב וקשה לצפייה, זה הטבע. יש טורפים ויש נטרפים".

ממשיכים בדרכנו, בציפייה לשיא נוסף שיספק לנו הטבע. למזלנו, הוא לא מאחר להגיע. בלב קרחת עשב אנו מזהים אריה ולביאה שיושבים ולא זזים. הם נראים עייפים ומותשים. רגע לפני ששידפה מתניע את הרכב, הלביאה שיושבת לפני האריה קמה ומבצעת סביבו סיבוב ראווה. "הם הולכים לעשות אהבה, תכינו את המצלמות", לוחש שידפה בהתרגשות.

•   •   •

כשהלביאה מתיישבת לפני האריה, הוא מבין שקיבל את אישורה, קם ממקומו וגוחן עליה לזיווג, שאורך דקה. בסיומה מתגלגלת הלביאה על הגב. 

"תקופת ההזדווגות של האריות אורכת כשבוע שלם, שבו הם לא זזים ממקומם ולא אוכלים", מספרת נועה. "בימים הראשונים הם מזדווגים כשבעים פעמים ביום, וככל שהימים עוברים, התדירות פוחתת. ההריון אורך שלושה חודשים, ובמהלכו הלביאה פורשת מהלהקה ומחפשת מקום מסתור, שבו תוכל להמליט את הגורים.

"לביאה ממליטה בדרך כלל שלושה עד חמישה גורים, אבל בגלל השועלים והצבועים, שצדים אותם, רק שניים או שלושה מהם ישרדו. כחודש וחצי לאחר מכן, כשהגורים ששרדו גדולים מספיק, היא חוזרת איתם ללהקה, וזוכה לתמיכה של הלהקה ושל הלביאות האחרות, שמיניקות גם גורי אריות שאינם שלהן".

מקור מים ועשב טרי הם מצרך נדיר בעונה היבשה, והנדידה הגדולה של עדרי הגנו והזברות היא חלק בלתי נפרד ממעגל החיים בסוואנה. רגע לפני שאנחנו עוזבים את הסרנגטי, אנחנו נודדים עם עדרי הגנו אל עבר נהר המארה שורץ ההיפופוטמים והתנינים, שאותו יחצו בדרך אל המישורים הירוקים. 

אלה שיעמדו במסע יבטיחו לעצמם מזון עשיר יותר, שיקיים אותם עד העונה הרטובה. הנדידה מתחילה בסביבות יולי ונמשכת עד אוקטובר, והסיכויים הגבוהים ביותר לראות את חציית הנהר הם בחודש אוגוסט.

"מאחר שאין לנו דרך לצפות את הרגע המתאים שבו עדרי הגנו יחליטו לחצות, אנחנו צריכים להכין את עצמנו לאפשרות שאולי נצטרך להמתין שעות רבות ולחזור בלי שראינו אותם חוצים", מנסה נועה להנמיך ציפיות.

הקבוצה הישראלית. "רק שלא נהפוך פה לנטרפים"

טרי מספר לי שהיה לו הכבוד להדריך את מוטי קירשנבאום ז"ל בביקור האחרון שלו בטנזניה, שבו צילם סרט על חציית הנהר, שאותו לא הספיק להשלים. "מוטי ביקר באפריקה עשרות פעמים, ועד לביקור האחרון הוא לא זכה לראות את עדרי הגנו חוצים את הנהר. בביקור האחרון, בימים שהוא היה איתי, הוא ראה שבע חציות בארבעה ימים. אז אל תדאגי, היום נראה חצייה", הוא מרגיע.

אנחנו מדוממים מנוע וממתינים בשקט. אחרי חצי שעה מדווח אחד הנהגים בקשר שהעדר מתחיל לחצות, וכמו משום מקום, עשרות ג'יפים יוצאים מהמחבוא ודוהרים לעבר האזור שבו חוצים עדרי הגנו. הגנו הראשון כבר בתוך המים, אבל נראה שרעש הג'יפים וההמולה מסביב מלחיצים אותו, והוא מחליט לחזור על עקבותיו. שוב אנחנו מתחבאים, מְפנים לגנו את קו האופק ומשאירים אותו פתוח ובטוח לחצייה.

אחרי שעה של המתנה מזוהה שוב תנועה של העדר, הפעם באזור אחר של הנהר. אנחנו נשארים דרוכים במקום במנוע דומם, אבל כלי רכב אחרים ששוהים במקום מתניעים ומזנקים שוב לכיוון אזור המעבר. העדר שוב נעצר. בניסיון השלישי, אחרי שלוש שעות של המתנה שקטה, הפלא מתחיל לקרות. הגנו הראשון יורד אל גדת הנהר ומתחיל בחצייה. בתוך שניות מזנקים אחריו עוד עשרות, ולקול געיות מחרישות אוזניים הם ממלאים את הנהר.

•   •   •

ברגע שהחצייה מתחילה, אף אחד לא עוצר באמצע, אף אחד לא יכול להתחרט, וכל אחד נתון לגורלו. העדר לא עוצר כדי לעזור לאחד שמעד או נתקע בבוץ. במשך 45 דקות עוברים בנהר אלפי גנו, שמנסים כולם להגיע לצידו האחר, בחיפוש אחר שטחי מרעה ירוקים. רבים מהם לא ייצאו ממנו בחיים. המראה מפעים בעוצמתו, לנוכח הנחישות הבלתי מתפשרת של העדרים, שקופצים לנהר כאילו זה מוצא ההישרדות האחרון שלהם. 

אלה שמצליחים לחצות את הנהר מטפסים בעלייה התלולה והבוצית אל עבר המישור הבטוח שלידנו. חלקם באפיסת כוחות מוחלטת, בקושי מצליחים לעלות אל המישור. חלקם קורסים באמצע העלייה מבלי יכולת להתרומם בחזרה, גם כשחבריהם לעדר רומסים אותם בדרכם. את הפגרים שלהם אפשר יהיה לראות אחר כך, מפוזרים בנהר.

גנו קטן אחד, שסיים את החצייה בשלום והגיע למישור הבטוח עם חבריו, מחליט לחזור לאחור. הוא נעמד מרחק מטרים ספורים מהג'יפ שלנו ומשקיף אל עבר הנהר, בחיפוש אחר אמו. קולות המצוקה שהוא משמיע גורמים לרבים מהקבוצה להזיל דמעה. כשהוא מוצא אותה לבסוף, כולנו שואגים משמחה.

michali100@gmail.comהכותבת היתה אורחת חברת "עולם אחר". עלות המסע: החל מ־3,095 דולר לאדם לשבוע, כולל טיסות.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו