בחורף 2001 התמודדו ביניהם שלושה מבכירי מפלגת העבודה על תפקיד שר הביטחון בממשלת שרון הראשונה: בנימין בן־אליעזר (פואד), מתן וילנאי ואפרים סנה. מקצועית - נחשב אז וילנאי, סגן רמטכ"ל לשעבר, שהפסיד לשאול מופז בקרב על הרמטכ"לות, לפייבוריט. אבל פואד ניצח בהפרש גדול. וילנאי הסתפק בתיק התרבות, וסנה התנחם בתיק התחבורה. רבים מהחברים שהצביעו לפואד הסבירו כי בחרו בו מסיבה מרכזית אחת: "הוא היחיד שתמיד הקפיד להשיב לנו לטלפונים".
האנקדוטה הזאת - כך נדמה - ממחישה יותר מכל את סוד כוחו הפוליטי של פואד מאז ימיו הראשונים בפוליטיקה הישראלית (במפלגות תמ"י ויחד) ולאורך כחצי יובל שנים במפלגת העבודה. "האיש הכי חם בפוליטיקה הישראלית", כפי שהגדיר אותו השבוע ליאור רוטבליט, לשעבר דובר מפלגת העבודה, לא היה מדינאי דגול וגם לא נואם מבריק או דובר רהוט. כמו רבים לפניו, הוא הגיח מצה"ל אל הפוליטיקה כחייל ומפקד נערץ, וכאיש צבא אמיץ ועטור קרבות, והחל לבנות את כוחו שם באמצעות הנגיעה האישית, הדיבור בגובה העיניים, צ'פחות אינספור, חיבוקים ולחיצות יד לרבבות. עסקנותו היתה אומנותו. תמיד מחויך, תמיד מבודח, זולל כמעט כרוני של מתוקים ומיני מאפה, וכמעט תמיד זמין לתקשורת.
פואד הפך לבנימין
העיתונאי והפרשן הפוליטי שלום ירושלמי, שהכיר אותו היטב, נזכר השבוע שפואד שימש "קוואטר" בברית של אחד מילדיו, והניחו על ברכי הסנדק. "היינו מיודדים מאוד, ואחר כך גם רבנו לא מעט". "המגע האישי", זוכר גם ירושלמי, "היה סוד הכוח שלו, 'הרעות' במובן העסקני של המילה. בין שזה היה אמיתי, ולא פעם זה היה אמיתי, ובין שזה היה פחות אמיתי - האיש הזה הקרין חום אנושי ברמות, לצד יכולת ביצועית מרשימה, ומי שקצת התקרב אליו, 'נכווה' ומייד הפך לחבר".
אלא שפואד ידע גם לריב. בראיון הכי גלוי שהעניק כנראה אי פעם לתקשורת, בתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין - מעט אחרי ש"שב מן המוות" ב־2011 ושרד אשפוז של 40 יום, שבמהלכם נראה שסופו כבר קרוב - דיבר פואד כמעט על הכל. הוא סיפר שהוא נהנה מהמשחק הפוליטי, וש"אי אפשר להיות פוליטיקאי בלי להיות ציניקן". הוא גם הודה שאפשר רק "להשתדל להיות פוליטיקאי שלא משקר". "בפוליטיקה - אין קיצורי דרך", הסביר בן־אליעזר, "הסכין לא בהכרח חייבת להיות במצב שליפה, אבל היא חייב להיות במצב שבו הצד השני יודע שאני מסוגל להשתמש בה. הוא צריך לדעת שאם פואד שם את ה'לאפה' - אז זה לא טוב".
את מיומנות ההישרדות, לאו דווקא הפוליטית, רכש פואד כבר כילד בן 13. הוא נולד בבצרה שבעיראק בשנת 1936 כפואד אלעזר, בנם הבכור של פרחה וצאלח אלעזר. משפחתו חיה ברווחה כלכלית, אך משהחל בעיראק מסע הסתה ושיסוי נגד היהודים ארזו לו הוריו תיק קטן ובו בגדים, צרור שטרות כסף ומעט אוכל, ושלחו אותו באמצעות רשת מבריחים דרך בצרה לאיראן. המסע הזה שיעדו הסופי היה ארץ ישראל - כמעט עלה לו בחייו.
אריק הניג, הביוגרף של בן־אליעזר ומחבר הספר "פואד - כנגד כל הסיכויים" (הוצאת ידיעות ספרים), מתאר כיצד חצו הילד פואד וקבוצת יהודים את נהר שט אל־ערב, מהגדה העיראקית שלו לגדה האיראנית שלו: סירת הדיג שעליה עלו התנדנדה בפראות על מי הנהר השוצפים, ובסופו של דבר הורידה את נוסעיה בתוך ביצה. פואד החל לשקוע וכבר ראה את סופו, עד שיד נעלמה חילצה אותו מהבוץ. הוא הגיע לעיר האווז, ומשם נסע ביוזמתו אל הדודה מרסל. אמו שיננה עימו עוד בבצרה את כתובתה ושמה, והשביעה אותו שיגיע אליה ויזדהה כבנה של פרחה. "היא כבר תעזור לך", הבטיחה לו האם, אבל דודה מרסל, תקוותו הגדולה, טרקה בפניו את הדלת, והשאירה אותו המום. "ארבע שעות רצופות בכיתי", סיפר פואד לימים, "ואחר כך הפנמתי, שזהו - אני לבד בעולם, בלי אבא, בלי אמא, ושעלי להסתדר בכוחות עצמי".
אחרי חודש וחצי נחת פואד בלוד, הועבר למחנה שער העלייה בחיפה, ושוכן שם עם עוד כמה עולים חדשים בצריפים בריטיים. מאוחר יותר נשלח לחברת הנוער בקיבוץ מרחביה ואומץ על ידי משפחה מקומית. אביו המאמץ העניק לו את שמו העברי בנימין. לנער אחר יוצא עיראק, סעיד כהן, שאף הוא עלה לבדו לישראל דרך איראן והגיע באותם ימים לשער העלייה בחיפה, החליפו את השם לרן כהן. פואד הפך לבנימין, סעיד הפך לרן. שניהם יהפכו ברבות השנים שרים בממשלות ישראל.
ביום חרט, בלילה למד
שנתיים לאחר מכן, כשהוריו ושתי אחיותיו עלו אף הם לארץ, התחולל המשבר. פואד פגש בהם בשער של קיבוץ מרחביה. הם סיפרו לו ששוכנו בתנאים קשים במעברה בפרדסיה. פואד ביקש מהקיבוץ לקלוט גם אותם. הקיבוץ סירב ופואד התאכזב ונפגע עמוקות. אחרי כמה חודשים עזב את הקיבוץ והצטרף אל הוריו באוהל הקרוע בפרדסיה. ביום עבד כחרט במפעל לשעונים, ובלילה למד. לילה אחד הבחין באביו כשהוא בוכה. התברר כי האב, שלא היה מורגל בעבודה פיזית קשה, שמט מידיו בטעות ארגז קליפות, ומפקח העבודה, פרידמן, בעט בחזהו. פואד הנסער יצא בריצה מהאוהל, נטל ברזל זווית חלוד, עטף אותו בעיתון ישן, הגיע לבית החרושת ונכנס פנימה. "מי זה פרידמן?" בירר פואד, קודם שהלם בראשו. "הייתי חצי סהרורי", סיפר פואד להניג, "שאלתי את אותו פרידמן, 'למה נתת בעיטה בחזה לאבא שלי?' ועוד לפני שהספיק להסביר הוא חטף את הברזל בראש". אחר כך הלך פואד לתחנת המשטרה, הודה במעשה, גולל את השתלשלות האירועים ונשלח לבית החולים לבקש סליחה ממפקח העבודה. פואד ביקש סליחה, אבל גם הבהיר לפרידמן: "אם תכה את אבי פעם נוספת - אני מביא לך מכה שלא תקום ממנה".
ידידות ארוכת שנים עם נשיא מצרים לשעבר מובארק // צילום: רויטרס
שלא כרבים מעמיתיו יוצאי עדות המזרח שהפכו לפוליטיקאים, פואד לא עשה שימוש בעניין העדתי ולא פרט על רגשות הקיפוח. הוא התגייס לצה"ל, התבלט כחייל וכקצין מצטיין ולאורך 27 שנה טיפס בסולם הדרגות. תפקידו בצה"ל, בדרגת תת־אלוף, היה מפקד אזור יהודה ושומרון, אבל תפקיד חייו כפי שהגדיר אותו פואד עצמו היה הפיקוד על סיירת שקד, שבה לדבריו עוצבה אישיותו. פואד העביד את פקודיו בפרך, אך ידע כמו תמיד להיות להם גם רע וחבר. הסיירת השתתפה בעשרות מבצעים, שחלקם עלומים. באחד מהם ניסה פואד להציל את חברו, קצין מהיחידה בשם לייזר שנפצע קשה, וחילץ אותו תחת אש, אך לייזר נפטר מפצעיו. בפעם אחרת נפצע בעצמו מאש מקלע ירדני בעת שפיקד על פשיטה מוסקת על עמדות ירדניות שהציקו ליישובי הערבה: חצבה, עין יהב ויטבתה. הוא לחם שכם אל שכם לצד פקודיו שבימיו האחרונים שמרו לו אמונים, סעדו אותו בחוליו וניסו לתמוך בו במערכה המשפטית שניהל על חפותו.
ב־1981 השתחרר בן־אליעזר מצה"ל ושלוש שנים אחר כך החל את דרכו הפוליטית כמזכיר תמ"י, מפלגה עדתית קטנה שהקים אהרון אבו־חצירא. כעבור חודשים אחדים חבר לעזר ויצמן, שהקים את סיעת יחד, ובאמצע שנות ה־80 נבחר מטעמה בפעם הראשונה כחבר כנסת. כשיחד התמזגה במערך, הפך בן־אליעזר לנאמנו של יצחק רבין. ב־1992 הוא סייע לו לזכות במועמדות המפלגה לראשות הממשלה, ואחר כך להיבחר לראש ממשלה. רבין מינה אותו לשר השיכון בממשלתו. מאז כיהן פואד כח"כ בתשע כנסות (ה־11 עד ה־19) ובתפקיד שר במשרדים רבים: התעשייה, התשתיות, התקשורת וכמובן הביטחון, בממשלתו הראשונה של שרון. בשנת 1994 יצא בשליחותו של רבין לתוניסיה והיה לשר הישראלי הראשון שנפגש לשיחה עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת. בתקופת האינתיפאדה השנייה הוא ניהל עם ראש הממשלה שרון והרמטכ"ל שאול מופז את מבצע חומת מגן ואת שורת הסיכולים הממוקדים נגד ראשי הטרור. שרון, ואחריו ראשי הממשלה ברק ונתניהו, ניצלו לא פעם את ידידותו האישית של פואד עם נשיא מצרים חוסני מובארק, לטובת קידום האינטרסים של מדינת ישראל.
הטעות הגדולה ביותר
בן־אליעזר הצטייר כנץ ביטחוני וכיונה מדינית. הוא הירבה לדבר על "אפס פשרות בביטחון", וכשר ביטחון אף איים ש"אם איראן תתקוף את ישראל, הדבר יביא לתגובה קשה של ישראל שתגרום להרס האומה האיראנית". עם זאת, בן־אליעזר היה נכון לפשרות מרחיקות לכת. כיו"ר מפלגת העבודה בשנים 2002-2001 אף פירסם תוכנית לחלוקת ירושלים. פעמיים סייע לאהוד ברק לכבוש את מפלגת העבודה, ולכן קיבל באופן קשה את עריקתו הפוליטית של ברק, התפטרותו מראשות העבודה וחבירתו לנתניהו בראשות סיעת עצמאות לטובת תפקיד שר הביטחון. "הוא פגע בי מאוד", סיפר אחרי שנים, "ריבון העולמים. אני עמדתי מאחוריו ואני החזרתי אותו לדגל ואני, כאיש הכי קרוב אליו, שכבתי על הגדר וטרקטורים עברו עלי כדי להגן עליו - אז לחטוף מאחד כזה - זו כפיות טובה. גרוע יותר מסכין בגב, זו הבגידה. היה מותר לו לעשות את זה עם כל אחד אחר, אבל לא איתי, לא עם האיש שהחזיר אותו לפוליטיקה".
פואד העריץ את שרון, העריך את רבין ועל נתניהו אמר שהוא "בחור מוכשר מאוד". לברק לא סלח עד יומו האחרון. לצד עסקנותו הפוליטית, שהביאה לו דיבידנדים פוליטיים, השפעה רבה ותפקידים רבי־עוצמה, התנהל בן־אליעזר לאורך הקריירה שלו בתחום שבין הכשר, "המסריח" והפלילי. לפני כעשור בג"ץ דחה בקשה לפתוח בחקירה נגד בן־אליעזר בעקבות מינויים פוליטיים שביצע, אך קבע כי אין בהחלטת היועמ"ש שלא לפתוח בהליך פלילי נגד בן־אליעזר כדי לתת הכשר למעשיו כפי שתוארו בדו"ח מבקר המדינה.
פואד גילה רגישות כלפי יריבים פוליטיים שהסתבכו בפלילים, או בחשדות לפלילים. הוא גער בפרקליטות על מה שהוא תפס כ"עינוי הדין", למשל במקרה של אביגדור ליברמן, בחקירות המתמשכות והבלתי מסתיימות נגדו, והעיר לחבריו על שהם "מתעללים באולמרט", שהוא "גווייה פוליטית" ושאינם מניחים לו להסיק מסקנות בעצמו.
את טעות חייו, שהביאה עליו את סופו הפוליטי וכנראה גם את ההידרדרות הקשה במצבו הבריאותי, עשה בן־אליעזר כאשר החליט להתמודד על תפקיד נשיא המדינה. היתה זו החלטה הרת אסון מבחינתו. הוא דחה השתלת כליה שאותה היה אמור לעבור, שייתכן שהייתה מונעת את ההידרדרות הבריאותית במצבו, והעיר מרבצם "שלדים" שצצו לפתע מן הארון, שלדים שקודם לכן רק דיברו עליהם בלחש.
נפילתו היתה מהירה. תחילה בחרה בו מפלגת העבודה כמועמדה לנשיאות, אך ארבעה ימים לפני הבחירות זימנה אותו המשטרה לחקירה באזהרה, בחשד שקיבל בניגוד לחוק כספים למימון רכישת ביתו ביפו מאיש העסקים אברהם נניקשווילי. בעקבות זאת הודיע בן־אליעזר על פרישתו מהבחירות לנשיאות.
לפני כתשעה חודשים הוגש נגדו כתב אישום קשה באשמת שוחד, מירמה והפרת אמונים, עבירות מס והלבנת הון. על פי כתב האישום, פואד דרש וקיבל שוחד מאנשי עסקים בעד פעולות הקשורות לתפקידיו כשר ואף מסר הצהרות הון כוזבות ליו"ר הכנסת, לא הגיש דו"חות כמתחייב על פי פקודת מס הכנסה, פעל במירמה כדי להתחמק מתשלום מסים והלבין כספים. לפני כחצי שנה החל משפטו. פואד כבר היה חולה, ולא הופיע אף לא לדיון אחד. זיכרונו, כך מספרים מקורביו, נחלש. גם גופו.
בפברואר 2016 החל משפטו. פרקליטו, עו"ד יעקב וינרוט, אמר לשופט, שדרש לראותו ולו פעם אחת בבית המשפט, שמרשו חשוב לאדם מת וכי ימיו ספורים. לא כולם בפרקליטות האמינו בכך. הם חשדו שחולייו הרבים משמשים אמתלה בעבורו להתחמק מהמשפט. השבוע קרסו מערכות גופו וליבו נדם. משפטו לא יגיע לידי גמר. פואד כבר לא "יוכיח את חפותו", כפי שהבטיח ליו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג, וגם למדינה לא תינתן הזדמנות "להוכיח את אשמתו", כפי שהצהירה בפתח המשפט.
הילד שהוברח מבצרה, וכמעט ששקע למוות בביצות שט אל־ערב; שר הביטחון של ישראל, היו"ר הראשון של מפלגת העבודה שנמנה עם עדות המזרח, ומי שתואר כבולדוזר והירבה לעשות בתפקידיו כשר השיכון ושר התשתיות, סיים את חייו בטרגדיה שייקספירית.
השבוע, לאחר מותו, תיאר יוסי ביילין את פואד כאדם כוחני, דורסני ופלילי, דגם לכל מה שרע בפוליטיקה. חברת הכנסת לשעבר דליה רבין, ח"כ מרב מיכאלי ובמיוחד ח"כ חיליק בר (לשעבר יועצו הפוליטי של פואד) תיארו אותו כמי שהותיר חותם בכל תפקידיו וידע לאחוז בידו האחת בנשק ובידו האחרת במזמרות ובעלה זית. שלום ירושלמי, שהכירו היטב, מסכם ואומר ש"בן־אליעזר היה פוליטיקאי מצטיין ומדינאי כושל, שכמו רבים וטובים לפניו, השררה והכוח עירפלו את חושיו וגרמו לו לשכוח את ההבדל שבין מותר ואסור. במשך שנים רבות הלב הרחב שלו והחיוך התמידי המסתחבק שלו חיפו על הכל, עד שכבר לא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו