"נתראה בעוד 4 שנים בטוקיו, להתראות ריו!", כך סיים הלילה (שני) יו"ר הוועד האולימפי הבין-לאומי תומס באך. לאחר מעט יותר משבועיים, המשחקים האולימפיים בריו, ברזיל, הסתיימו בטקס מרהיב. אצטדיון המרקאנה ארח את טקס הנעילה, שנערך לעיני 78 אלף צופים. הברזילאים ערכו את הטקס כמו שרק הם יודעים עם ריקודים ומופעים בעלי ניחוח מקומי.
סיום האולימפיאדה בריו הוא גם פתיחה סמלית וספירה לאחור לאולימפיאדה הבאה בטוקיו, יפן, בשנת 2020. הלפיד האולימפי כבה והדגל נמסר לנציגי האולימפיאדה הבאה ביפן. מי שנשאה את דגל ישראל במהלך מופע הסיום הייתה אלונה קושבצקי, חברת נבחרת ההתעמלות.
.JPG)
תודה לריו. טקס הנעילה במראקנה // צילום: GettyImages
"ברזיל אנחנו אוהבים אתכם. תודה על קבלת הפנים הנפלאה. סיימנו כאן ימים נפלאים של תחרות. אני מודה לכל מי שתרם לקיומם של המשחקים האולימפיים, ולספורטאים הגדולים", אמר עוד יו"ר הוועד האולימפי תומס באך.
המשלחת הישראלית יכולה לחייך
עוד לפני שטקס הסיום של אולימפיאדת ריו 2016 נערך, כבר היה אפשר לשמוע עד לכאן איך שם בארץ יצא לדרך מרתון הספורט הלאומי, הענף שבו אנו מצטיינים יותר מכל - ביקורת על תוצאות המשלחת.
לפני ארבע שנים, כשלי קורזיץ קרסה בשיוט האחרון בווימות', לא הצליחה להביא את המדליה המיוחלת והתברר רשמית שלונדון 2012 הסתיימה ללא שום פודיום ישראלי, הביקורת היתה מוצדקת. הרצף של לפחות מדליה אחת למשלחת מאז ברצלונה 92' נקטע, וישראל חזרה הביתה בידיים ריקות, ועם הרבה שיעורי בית להכין בארבע השנים הבאות.
ראשי הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי טענו אז כי "אמנם חזרנו בלי מדליה וזה מאכזב, אבל היינו בשמונה גמרים, שזה הישג ראוי". התקשורת, מנגד, טענה, "מה גמרים, איפה המדליות? גורנישט".
היום, ארבע שנים אחרי, אותה תקשורת ששפטה אז לפי השורה התחתונה של המדליות, כבר מוצאת סיבות חדשות לעקוץ. "שתי מדליות? אלמלא הג'ודו שהציל את המצב, זו היתה אחת האולימפיאדות החלשות בתולדותינו".
כמו שאחרי שני ימי הפתיחה החלשים, המדינה נכנסה מהר מאוד לאופוריה בעקבות המדליות בג'ודו, נראה כי כמה ימי "שקט" באולימפיאדה ללא סיבות למסיבה שוב הכניסו את הפרשנים למיניהם לדיכאון מסתורי.
אז לפני שמתחילים לקנא בזהב של שכנתנו ירדן או לספור בכמה מדליות זכתה קוסובו, בואו ננסה לעשות קצת סדר: בג'ודו, ירדן ג'רבי ואורי ששון ריתקו לא רק יריבים על המזרן, אלא גם את עם ישראל למסך הטלוויזיה במשך שעות ארוכות וריגשו מדינה שלמה אחרי שעמדו במשימה.
למרות האכזבה ביומיים הראשונים, נבחרת הג'ודו השלימה אולימפיאדה נהדרת שקיבעה את הענף כמוביל בארץ, עם ההישגים המרשימים גם של שגיא מוקי (מקום 5) ולינדה בולדר (מקום 7).
חמישי ומכובד. שגיא מוקי // צילום: אי.אף.פי
פרט לרביעייה בג'ודו מהפיסקה הקודמת, רשמה המשלחת שלושה גמרים נוספים: קופצת המשולשת חנה קנייזבה־מיננקו (מקום 5), עם עוד תחרות נהדרת שהשוותה את הישג השיא של אתלט ישראלי באולימפיאדה; השייטת מעין דוידוביץ' (הגיעה לשיוט מדליות, שווה ערך לגמר) ונבחרת ההתעמלות האמנותית שסיימה במקום השישי והראתה שוב שמקומה בצמרת העולמית לא מקרי. פרט לשבעת הגמרים הללו, ראוי לציון גם הטריאתלט רון דרמון, שבהופעת בכורה לישראלי באחד הענפים הקשים באולימפיאדה, סיים במקום ה־26 המכובד מבין 55.
אז אמנם לא הגענו ל־8 עד 10 גמרים כמו שסימנו ראשי הוועד האולימפי ערב פתיחת המשחקים, אבל שתי המדליות (לעומת אחת בצפי) הן פיצוי די הולם למדינה ששופטת משלחת שלמה על סמך שורת המדליות בלבד.
מדליה ראשונה. ירדן ג'רבי // צילום: אסף קליגר
הצד השלילי של המשקל צפוף בהרבה מאוד ספורטאים שאיכזבו. בראש הרשימה נבחרת השחייה, שחזרה לארץ עם חצי גמר בודד בלבד (יעקב טומרקין, שממנו היתה ציפייה לשחזור הגמר מלונדון), ללא שיאים אישיים ובעיקר בלי שום דבר לכתוב עליו הביתה.
כמוה, גם נבחרת השיט (פרט לדוידוביץ'), עד לא מזמן הענף הכי מצליח שלנו. גם אלכס שטילוב (התעמלות), סרגיי ריכטר (קליעה), רון אטיאס (טאקוונדו) ואילנה קרטיש (היאבקות) לא ירצו לזכור את הופעתם בריו, למרות שבמקרה של השניים האחרונים, התקוות התבססו בעיקר על מיעוט המשתתפים בענפים שלהם (16 בלבד) והעובדה ש־3-2 ניצחונות בלבד מבטיחים מדליה.
כמעט נגעו בפודיום. נבחרת ההתעמלות האמנותית // צילום: אי.פי
אז למרות שתרבות "יציע העיתונות" ושיטת "השמץ כפי יכולתך" השתלטה על כלי התקשורת בארץ, בואו נשמור על פרופורציות ואולי בטוקיו 2020 ניקח מדליה בענפים לא פחות חשובים, דוגמת שפיות או שכל ישר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו