על דבר אחד אין ויכוח: ג'ונה היל הוא שחקן מצוין. מאז פרץ לתודעה בתור תיכוניסט שמנמן וחרמן בקומדיית ההתבגרות "סופרבאד" (2007), הספיק השחקן היהודי־אמריקני לעבוד עם מיטב הבמאים (טרנטינו, האחים כהן, סקורסזה), לצבור שתי מועמדויות לאוסקר (עבור "מאניבול" ו"הזאב מוול סטריט") ולשבור קופות עם קומדיות מוצלחות ("21 ג'אמפ סטריט" ו"22 ג'אמפ סטריט").
ובכל זאת, למרות הערכתי הרבה אליו ואל הסרטים שבהם השתתף, הפעם הראשונה שבה זכיתי לשוחח איתו הסתיימה במפח נפש. זה היה ראיון טלפוני שהתקיים לכבוד יציאת "הזאב מוול סטריט" - סרט שמאוד מאוד אהבתי, בלשון המעטה - וכמובן שהכנתי כמות מוגזמת של שאלות.
תיכננתי לשאול את היל על העבודה עם סקורסזה ודיקפריו, על הדרכים שבהן בנה את הדמות המופרעת וחסרת המעצורים שלו, על הסצנה שבה התבקש לבלוע דג זהב חי, ועוד ועוד.
אלא שבחלוף כמה רגעים של שיחה מגומגמת, התחוור לי שהמרואיין שלי לא ממש בעניין: התשובות שלו היו לקוניות וקצרות במיוחד והוא בכלל לא הסכים לשוחח על תהליך העבודה.
אחרי 15 דקות מתסכלות, שבהן חשתי כאילו אני מנסה לדובב מתבגר זעוף שרק רוצה ללכת לחדר שלו ולטרוק את הדלת, הסתכלתי על רשימת השאלות שהכנתי והחלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם: לסיים את הראיון ביוזמתי. אם הוא לא רוצה לדבר - לא צריך.
היל אמנם נשמע קצת מופתע מהמהלך הלא מקובל שלי, ועוד הספיק להגיד לי שהוא "מת על ישראל", ושהוא "ממש מקווה שייצא לו להגיע לביקור בקרוב". אבל מבחינתי זה כבר היה אבוד. הודיתי לו בנימוס על הזמן שלו, וניתקתי את השיחה.
אני מודה שאחרי התקרית הנ"ל אהבתי אותו פחות. "סתם נפוח", אמרתי לכל מי ששאל איך היה "לראיין" אותו. לתקופה מסוימת גם הפסקתי לצפות בסרטיו. לא היה לי כוח לפרצוף הזחוח שלו.
אבל קצת אחר כך התברר לי שההתנהלות הילדותית והלא מקצועית שלו בשיחה איתי לא היתה אירוע יוצא מן הכלל. עיתונאים רבים שניסו לראיין אותו באותה תקופה דיווחו על יחס דומה. וכתוצאה מכך, שפע של כתבות לא מחמיאות עליו - שקבעו כי השתן עלה לו לראש, שגרסו שהוא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ושטענו באופן די משכנע שהוא asshole - החלו לצוץ ברשת.
השיא היה בראיון עם ה"רולינג סטון", שבו החל היל להטיף מוסר למראיין, לאחר שזה העז לשאול אותו כמה שאלות קלילות ומשעשעות.
על כל פנים, ניתן לומר שהיל הפנים את הביקורת. בראיון שנתן בתוכנית של הווארד סטרן כמה חודשים לאחר פרסום הראיון ב"רולינג סטון", הוא לקח אחריות, היכה על חטא והתנצל על התנהגותו.
הוא סיפר כי בדיוק עבר תקופה קשה מבחינה רגשית, ושהוא מבין כיום שהוא "טוב בלהיות שחקן, אבל גרוע בלהיות מפורסם". את הראיון שנתן למגזין, הסביר לסטרן, ניתח עם התרפיסט שלו.
"הרגשתי מאוים וחסר ביטחון, והגבתי באופן לא מנומס ולא צנוע", אמר. "כעת אני יודע שאני לא יכול לתת לחיי האישיים להשפיע על איך שאני מדבר לאחרים. כי אני כן נחמד, ואני כן צנוע".
שנתיים וחצי אחר כך, ואני מוכן למפגש השני שלי עם היל. הפעם זה הולך לקרות פנים אל פנים, והעילה היא הסרט החדש "כלבי מלחמה", שבו הוא ומיילס טלר ("וויפלאש") מככבים בתור סטלנים יהודים־אמריקנים ממיאמי, שהופכים לסוחרי נשק בשירות צבא ארה"ב.
את הסרט הפרוע והמבדר, שמבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באמצע העשור שעבר (ולוקח את גיבורינו למקומות מסוכנים ואקזוטיים כמו עיראק ואלבניה), כתב וביים טוד פיליפס ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"), ובהחלט ניתן לומר שהיל גונב את ההצגה.
ההופעה שלו סוחפת, מצחיקה ולא צפויה, ואפשר לראות בה המשך טבעי להופעה הקיצונית והאגדית שנתן ב"זאב". רק שאם שם היל היה הסייד־קיק של דיקפריו, הרי כאן הוא המופע המרכזי.
האמת היא שהיל נראה נינוח וחביב כשהוא נכנס לסוויטה המרווחת שבה ממתין לו חופן עיתונאים מאירופה. הוא גם נראה הרבה פחות שמן והרבה יותר בריא מאפרים (אפרם) דיברולי - הדמות הסליזית והגדולה מהחיים שהוא מגלם בסרט. הוא מפזר חיוכים לכל הכיוונים, מדבר בקול אדיב, שואל מה שלום כולם, וכמעט כל תשובה שהוא נותן מתחילה במילים "זו שאלה מצוינת", גם כשברור שאינו חושב כך.
ניכר שהוא עושה כמיטב יכולתו להיות נחמד וצנוע, ובסך הכל, הוא די מצליח. אבל התחושה היא שהוא מתאמץ. שזה לא באמת הוא. לא נורא, לפחות הפעם הוא מסכים לדבר.
אל הסיפור שבבסיס הסרט, כך הוא מספר, התוודע לראשונה באמצעות כתבת מגזין שעסקה בפרשה. "לא האמנתי שזה אמיתי", הוא אומר, "ששני סטלנים בני 20 ומשהו הצליחו להפוך לסוחרי נשק כל כך גדולים ועשירים. אם היית כותב סיפור בדיוני על זה, אף אחד לא היה מאמין שזה אפשרי".
קראתי שטוד פיליפס כתב את התפקיד עבורך, אבל שבמקור דחית את ההצעה כי חשבת שהוא דומה מדי לדמות שעשית ב"זאב מוול סטריט".
"זה נכון. למזלי, הוא לא ויתר והמשיך לשלוח לי גרסאות של התסריט, עד שזה הגיע למצב שהרגשתי שאני אתבאס ללכת לקולנוע ולראות מישהו אחר משחק את הדמות הזאת. בכל מקרה, זה לא ששתי הדמויות בהכרח דומות. זה יותר ששתיהן עושות מניפולציות דומות לחלום האמריקני.
"אבל התגברתי על נקודות הדמיון, כי מוסר הוא נושא שמרתק אותי. לכל אחד יש את הקוד המוסרי שלו. אני גם אוהב לגלם דמויות שאני לא בהכרח מסכים איתן. למשל, דוני מ'הזאב מוול סטריט' - תאמין או לא, יש אנשים שאוהבים אותו! לעומת זאת, יש אנשים שבאים אלי ברחוב ואומרים לי שהייתי סופר־דוחה בסרט הזה. אני אוהב דמויות שנויות במחלוקת".
מי לדעתך דוחה יותר מבין שתי הדמויות?
צוחק: "אני לא יודע! לא חשבתי על זה! שניהם די דוחים, לא?"
אתה נהנה לגלם דמויות כאלה?
"האמת היא שלא. יותר כיף לי לדבר על הדמות עכשיו איתך מאשר היה לי לגלם אותה. זה גם מה שקרה לי כשעשיתי את 'הזאב'. יש משהו מרתק בלגלם דמויות כריזמטיות שעושות דברים איומים, כי זה יוצר קונפליקט. אתה מוצא את עצמך מחבב מישהו שאתה לא אמור לחבב. אבל בזמן הצילומים, הרגשתי רע. אתה הולך הביתה ומרגיש אשם בקשר לדברים שעשית בסצנה.
"מבחינה רגשית קצת קשה להתמודד עם זה, ולהתנער מהדברים שעשית באותו היום. וגם חיצונית זה קשה. בצילומים נראיתי כמו אפרים, וזה היה מטורף. בעיתונים כתוב 'למה ג'ונה היל העלה כל כך הרבה במשקל?' ו'למה לעזאזל הוא נראה ככה?'. אתה נראה פסיכי, וכולם חושבים שזה אתה!"
אפרים הוא דמות מאוד צעקנית ומניפולטיבית, אבל הבנתי שהוא לא ממש התלהב מהעובדה שאתם עושים סרט עליו, ושהוא לא הסכים לפגוש אותך. אז איך בכל זאת עיצבת אותו?
"אני תמיד מעדיף לפגוש את הדמות שאני מגלם, כי זה מעניין. יש במפגשים האלה אלמנט של עריכה. אתה משאיר בחוץ את הדברים שהבנאדם אומר לך כדי לשרת את האינטרסים שלו, ולוקח את האמיתות הקטנות שאתה מרגיש שהוא פלט בטעות. קצת כמו שאתה עושה איתי עכשיו, הרי אתה לא תכתוב את הדברים שאני אומר כדי להוציא את עצמי טוב.
"אבל מצד שני, כשאתה לא זוכה לפגוש את הבנאדם שאתה מגלם, זה מעניק לך המון חופש. כי אתה לא צריך לדבר כמוהו או ללכת כמוהו. בסופו של דבר, אתה מגיע לעבודה בכל יום כדי לשרת את הסיפור ואתה מנסה לתת ביטוי לרוח של הדמות שלך, כפי שהבנת אותה".
ומה עם כל הסממנים החיצוניים? כמו הג'ל בשיער, המשקל, העובדה שהוא תמיד שזוף, או הצחוק המאוד ייחודי שלו? מאיפה כל זה הגיע?
"הרבה מזה קשור לתרבות של מיאמי. המקום הזה הוא עולם בפני עצמו. אתה תמצא שם הרבה אנשים שנראים כמו אפרים. פגשתי אנשים מהסוג הזה. אנשים בלתי ניתנים לעצירה. מלאי ביטחון. כריזמטיים. זו תרבות גנגסטרית. יש שם הרבה פושטקים בפוטנציה. זו גם העיר שבה מתרחש הסרט 'פני צלקת'. החלום האמריקני מאוד נוכח שם, אבל גם הצד האפל של החלום הזה".
יש בדמות של אפרים גם הרבה סממנים יהודיים. שרשרת הח"י שיש לו סביב הצוואר, למשל.
"קודם כל, אני יהודי, וזה מביא לי גאווה, נחמה והנאה. אני אמנם לא דתי, אבל היהדות היא בהחלט חלק מהתרבות ומהזהות שלי. עבורי אפרים הוא הצהרה שנוגעת לאנשים שמשתמשים בדת כדי לתמרן אנשים. במקרה, הוא יהודי, כמוני. אבל הפואנטה היא שיש אנשים מכל הדתות שעושים דברים מפוקפקים מבחינה מוסרית, ואז הם באים ואומרים 'אבל אני בעצם דתי,
אז תסלחו לי, כי אני אדם טוב'. אנשים שמנצלים את עניין הדת מרתקים אותי".
אתה חושב שיהודים עשויים להיפגע מהדרך שבה הם מוצגים בסרט?
"לא. אני חושב שיהודים יאהבו את הסרט. אני לא חושב שהדמויות היהודיות זוכות לייצוג בלתי הוגן. הדמות שאני מגלם פשוט רקובה".
• • •
היל נולד בלוס אנג'לס ב־1983 להורים שהתחככו בעולם השעשועים לעיתים תכופות - אמו היא מעצבת תלבושות, ואביו היה בעבר רואה החשבון של להקת גאנז אנד רוזס. הוא גדל בשכונה אמידה ויוקרתית, ולמד בתיכון עם הרבה ילדים של אנשים מפורסמים. אחד הילדים האלה היה ג'ייק הופמן, בנו של דסטין, ובאחד הימים, כאשר היל והופמן ג'וניור העבירו את הזמן במתיחות טלפוניות, הופמן האב מצא את עצמו מאזין ומתרשם עמוקות מכישוריו הקומיים של הנער.
מפה לשם, הופמן סידר להיל הצעיר אודישן, והדבר נגמר בתפקיד קטן בסרט "אני לב האקביז" של דיוויד או. ראסל. אחר כך הגיעו כמה תפקידים זעירים בסרטיו של ג'אד אפאטו ("בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי"), ותפקיד אחד גדול, ב"סופרבאד", ששינה את חייו לנצח.
היל כבר אמור היה לשתף פעולה עם טוד פיליפס בעבר - מייד אחרי "סופרבאד" הבמאי הציע לו את אחד התפקידים הראשיים ב"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" - אך היל, שכבר בשלב מוקדם של הקריירה חשש ממצב שבו ייתקע בעולם הקומדיות והבלוקבאסטרים, סירב במפתיע.
במקום זאת, העדיף לעשות סרט עצמאי קטן בשם "סיירוס", שבו הוא גילם בחור צעיר שמאוהב באמא שלו. "באותו שבוע גם סירבתי לתפקיד ב'רובוטריקים'", הוא מספר, "אבל אני לא מתחרט".
ג'ונה היל. "פתאום גם טרנטינו מתקשר" // צילום: אי.אף.פי
העקשנות השתלמה, שכן התפקיד ב"סיירוס" האיר אותו באור חדש ומשך את תשומת ליבה של הוליווד. עד מהרה הוא מצא את עצמו משתחרר מהחבורה של אפאטו ומככב לצד בראד פיט ב"מאניבול" - תפקיד שסידר לו את המועמדות הראשונה לאוסקר.
"הקריירה שלי מוזרה", הוא אומר. "יש תקופות שמתחשק לי לעשות קומדיה, ויש תקופות שיותר מתחשק לי לעשות דרמה. אני הולך לכל הכיוונים, ונראה לי שקשה לאנשים להבין את זה. האמת היא שגם לי קצת קשה להבין את זה. כיף שמציעים לי סרטים מכל הסוגים. אבל האחריות בבחירת התפקידים שלי היא עלי. אף אחד לא יוכל לבנות את הפילמוגרפיה שלי כמו שאני רוצה מלבדי".
"הפכתי לשחקן בגיל 18", הוא ממשיך, "ובגיל הזה רוב הסרטים שעוסקים בדמויות בגילך הם קומדיות. זו היתה דרך מעולה להיכנס לביזנס, וזה שיקף את הטעם שלי. אבל השתניתי. העובדה שסרטי 'ג'אמפ סטריט' הצליחו מאפשרת לי לעשות בחירות שמתאימות יותר לטעמי כיום".
אני מניח שגם שתי המועמדויות לאוסקר פתחו בפניך לא מעט דלתות.
"בהחלט. המועמדויות לאוסקר הביאו הזדמנויות מעניינות וטובות. למשל, אחרי כל מועמדות פתאום התקשר אלי במאי שאף פעם לא התקשר קודם. אחרי המועמדות הראשונה התקשר אלי טרנטינו והציע לי תפקיד קטן ב'ג'נגו ללא מעצורים'. ואחרי המועמדות השנייה התקשרו אלי האחים כהן והציעו לי תפקיד קטן ב'יחי הקיסר!'. לא יודע אם זה קשור, אבל הם לא התקשרו אלי קודם".
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו