התגובות הציניות בבתי הקפה וברשתות החברתיות לא איחרו לבוא. בקיץ כזה, שחון מחדשות, כאשר מדינה שלמה מעדיפה להתעסק במשחקים האולימפיים, הכותרות על הסלמונלה קיבלו מקום של כבוד. "מה פתאום נזכרו בזה עכשיו?" "היה פעם סיליקון בחלב וקוליפורמים בחומוס", היו התגובות הכמעט אוטומטיות.
הציבור הישראלי, ההיסטרי בדרך כלל, העדיף לפחות בתחילת הדרך לקחת את האיומים על זיהום בקורנפלקס שלו בעירבון מוגבל. אבל בשבוע האחרון התחלנו לבדוק בארונות שלנו במה אין סלמונלה או פגמים אחרים שדורשים שינוי זמני בעגלת הקניות. מהקורנפלקס לטחינה, לוויטמינצ'יק, רולדת השוקולד, הצ'יפס, הקוסקוס, הסלמון, החלבה וכך הלאה.
האם מה שמתרחש בישראל בקיץ 2016 הוא באמת הרגע שבו השתנתה כל המודעות הצרכנית שלנו, הרגע שבו שוק הקמעונאות יצא לדרך חדשה עם סטנדרטים מחמירים, או שבעוד שבוע, כשיסתיים החופש הגדול, כבר נעסוק כולנו בחזרה ללימודים? איך אומרים בתוכניות שעוסקות בנושאים הללו בטלוויזיה? יצאנו לבדוק.
פעם היינו חסינים
לא היה קל להשיג מרואיינים לכתבה. רוב העוסקים בתחום לא הסכימו לדבר. הנזק התדמיתי העצום שנגרם לחברת יוניליוור והנסיך הפחיד את כולם, גם אם לא חטאו בדבר. וזה מוזר, כי בדיקה בארכיון מגלה שמקרי התפרצות הסלמונלה בשנות ה־90 של המאה הקודמת דווקא זכו
להתייחסות בקרב תעשיית האוכל הישראלית.
מדוע? כי ישראל היתה מדינה כמעט חסינה מפגמים במוצרי מזון. ברוב המקרים שבהם נדרשו האזרחים להחזיר מוצרים שקנו, המוצרים הגיעו הנה מבחוץ, ממדינות ששם תווי התקן בעבר היו פחות מחמירים. בין שטיילתם במדינות אפריקה או במדינות אסיה או במזרח אירופה, הסיכוי לחזור משם עם סלמונלה היה גבוה יותר מאשר בכל מקום שהייתם אוכלים בו בישראל.
בשנת 2009 אירע המקרה האחרון של התפרצות סלמונלה, כאשר מאות מטיילים ישראלים נפגעו מהחיידק בצורה חריפה בבית חב"ד בנפאל. בסוף העשור הקודם מקרי הסלמונלה, במקביל לגידול במטיילים לארצות השונות, התרבו, וגם הסלמונלה שיכללה את עצמה ושינתה צורה. הרשויות הישראליות לא הצליחו להתמודד עם השינויים.
בשנת 2014, לפני שנתיים בדיוק, הודה משרד הבריאות שאין לו באמת יכולות להתמודד בצורה מקיפה עם הסלמונלה. המסקנות הללו הופיעו בעקבות מחקר שקבע כי בישראל מדווחים פחות מבשאר המקומות בעולם על מקרי התפרצות של סלמונלה, מה שאומר שחלק מההתפרצויות אינן מזוהות ונחקרות על ידי משרד הבריאות בגלל היעדר ניטור סטטיסטי של הסרוטיפים על בסיס שבועי.
שר הבריאות, יעקב ליצמן, נשא השבוע דברים בוועידת ישראל לרפואה לשנת 2016: "משרד הבריאות לא מזלזל במה שהתרחש. 'הנסיך' ידע והיה חייב לדווח. הוא ידע, הוא לא גילה לשלושת המפעלים שלקחו ממנו את חומר הגלם, את הטחינה. שניים בדקו וגילו בעצמם, השלישי לא. העובדה שידע ולא דיווח לפחות שבועיים זה עוול. בגלל זה משרד הבריאות הפסיק את הייצור שלו".
סלטי טחינה שהורדו מהמדפים. "אנשים רוצים לדעת מי האבא והאמא של האוכל שאותו הם צורכים" // צילום: גדעון מרקוביץ'
הפחד מדימוי שלילי, יחד עם פגיעה בעסקים, הובילו לכך שנציגים של חברות גדולות במשק סירבו להתראיין לכתבה הזו. וזה מוזר, כי אין חברה גדולה כמעט במשק הישראלי שלא חוותה פגיעה תדמיתית; השאלה כמובן כיצד היא התמודדה עם זה. קוקה קולה, לדוגמה, רק בנובמבר האחרון דיווחה על טעם לוואי בחלק מהבקבוקים אבל יצאה מזה ללא פגע משמעותי, בניגוד למשל ליוניליוור.
עו"ד בני כהן, אחד המומחים הגדולים בארץ לפתרון משברים, עסק בעבר במשברים תקשורתיים עם חברות דוגמת יס, שטראוס, זוגלובק ועוד. הוא טוען שמה שהוביל את המשבר הזה להיות גדול יותר תקשורתית הוא חוסר הידיעה של הציבור והמידע שניתן על ידי החברות שאצלן התגלתה הסלמונלה: "המשבר התקשורתי פוגע במותג של החברה בצורה משמעותית. ריקול (מהלך שנוקט מפעל תעשייתי כאשר במוצר שלו נתגלה פגם מהותי. בקריאה לתיקון נקראים רוכשי המוצר להגיע איתו לתחנת שירות, על מנת לתקן את הפגם; ע"ר) הוא לא בהכרח משבר.
"הנכס המרכזי של החברה הוא המותג, השם שלה", מוסיף כהן, "חברות גדולות ורציניות בונות לעצמן תהליך התנהלות למשבר, כי משבר מוצרי קורה על ידי כך שפתאום מגיעה פנייה למפעל שמשהו לא בסדר; לעיתים לשירות הלקוחות, לעיתים בפייסבוק או אפילו בעיתון. השעון מתקתק באותו רגע במהירות אדירה כשלעיתים אתה בעצמך כבעלים של חברה לא יודע מה קרה ולמה אתה אמור להתייחס. הכי חשוב במקרים הללו זו הכנות. אנחנו לא מוכנים לסלוח כצרכנים על טיוח על שקר והסתרה. תגיד 'אני לא יודע', אחר כך תוציא את כל הסחורה מהמדפים. אסור לחשוב באותו הרגע על הכיס, גם אם זה אומר שצריך להוריד סחורה טובה מהמדפים יחד עם הסחורה הלא טובה".
כהן מספר על מקרה שהיה מעורב בו: "הייתי חלק מצוות בדיקה של סלמונלה בחברה כלשהי לאחר שהגיעו תלונות על המוצר. החברה בדקה את כל המוצרים וגילתה שבמוצר המדווח לא היתה כל בעיה, אלא דווקא במוצר אחר. ההודעה שהוצאנו היתה ש'פה אין אבל שם יש', כי במקרים מהסוג הזה, מה שהכי חשוב זה שמירה על האמון. תהיה נדיב במידע גם אם זה נראה לך יותר מדי לשתף בו את הציבור.
הציבור היום חשדן יותר מבעבר, החשדנות של הצרכן הישראלי היא מטורפת, בטח מול התאגידים. אתה נתפס מראש כמישהו שהוא לא בסדר ושחובת ההוכחה עליו. אני מניח שאנחנו בשיאו של הדבר הזה ובשנים הקרובות נראה ציבור שכבר נוהג אחרת, בצורה שקולה יותר".
"הסלמונלה כאן כל הזמן"
ד"ר גידי ציפורי, הווטרינר הראשי של עיריית הרצליה וכיום יועץ בטיחות מהמובילים בישראל בתחום המזון, צחק השבוע. לא רק כי הפך לאחד המרואיינים המבוקשים בכל תוכניות האקטואליה, אלא בעיקר כי מרוב שכלי התקשורת חיפשו בכוח את ההיסטריה, הם קצת לא הקשיבו לנתונים האמיתיים.
"הסלמונלה נמצאת כאן והחיידקים נמצאים באוכל שלנו כל הזמן", מסביר ציפורי, "אוכל סטרילי יש רק לאסטרונאוטים ולתינוקות. שלא יישמע חלילה שאני מזלזל, מהחיידקים הללו נשים יכולות להפיל ואנשים בכלל יכולים להפוך לנכים למשך כל ימי חייהם. לאדם בריא, מעט סלמונלה יכולה לגרום
לשלשול, אבל לאדם במצב בריאותי קשה יותר, הדבר יכול לגרום לתסבוכת גדולה הרבה יותר. עם זאת, התגובות שלנו נגועות בהיסטריה. בכל שבוע אני בודק באתרי הבריאות האמריקניים והקנדיים איזה מזון נשלח לריקול ואיזה לא. הדבר, אגב, לא מעורר שום היסטריה בתרבות האמריקנית כי שם זה עניין שבשיגרה, והכל מדווח לציבור בצורה חופשית".
ציפורי טוען שאצלנו הבעיות מתחילות מלמעלה, בשל היעדר מדיניות שעובדת לטובת הציבור: "בארה"ב יש לך 200 עמודים שמסבירים לך בדיוק מה צריך לעשות בכל סיטואציה ואיך צריך לנהוג. בישראל, ושוב אני לא רוצה להעליב אף אחד ולא לפגוע באף אחד, מספיק שהיית עובד ניקיון מוצלח בסופר ואתה כבר חותך בשר לאנשים כי קידמו אותך.
"אז כשאתה נפגש עם בכירים במשרדי הממשלה השונים הם מדברים איתך על רפורמה, אומרים לך 'תציע לי רפורמה'. אתה יודע מה התשובה הקבועה שלי? רפורמת ה'קופי־פייסט'. כבר הכל קיים בעולם וצריכים רק לקחת משם. כשאתה נכנס לסופר בארה"ב, יש לך בכניסה את כל המידע לגבי המוצרים שנלקחו לריקול; כשאתה נכנס לאתרים בארה"ב אתה יודע אילו מוצרים נלקחו לריקול, מדוע ומתי. אתה, כאדם שיש לו מפעל או סופר, פותח ספר ויודע בדיוק מהן התקנות ומתי צריך לעשות ריקול. שום דבר לא נשאר ליד המקרה ויש כתובות להכל".
אז מהן התקנות אצלנו? במסמך שהגיע לידי "ישראל השבוע" מאחד ממפעלי ייצור האוכל הגדולים בישראל, נכתב בצורה די מעורפלת אך סטנדרטית: "רשימות על אודות מוצרים לא מתאימים יישמרו והמידע הנ"ל לשם הסקת מסקנות וביצוע פעולות מתוקנות בהתאם לצורך. במידת הצורך יתכנס צוות בטיחות מזון, ישונו גבולות בקרה, נהלים והוראות עבודה ויעודכן מחקר ניהול סיכונים. זאת על מנת למנוע ככל הניתן הישנות מקרים אלו בעתיד".
בהמשך אף נכתב: "מוצר לא מתאים הוא מוצר בכל שלב משלבי התהליך, מקבלת חומרי הגלם עד תוצרת גמורה, שינוע ואחסנה, שלא מתאימים לדרישות הנהלים".
המהפכה בגני הילדים
השתיקה אפפה השבוע גם את תחום תעשיית המזון מהצד הטכני. שוק האוכל הוא אולי שוק גדול, אבל הברנז'ה שלו די קטנה. טכנולוג מזון בכיר עם ותק בתחום טוען: "משנות ה־60 של המאה הקודמת, כאשר החלו להופיע מקרים בודדים שקשורים באוכל התעשייתי, הצרכן הישראלי מתנהל בחשדנות כלפי החברות הגדולות; זו בהחלט לא תופעה חדשה. זו גם תופעה כוללנית ויש בה כמובן מאפיינים של הצרכן הישראלי, ששונה מעמיתו האירופאי או האמריקני. ברור שלא לכל החברות צריך לבוא בטענות ולא כל החברות נפגעות, אבל כשמתחילה היסטריה אנחנו יודעים שקשה מאוד לעצור אותה".
התחום עצמו, אגב, נמצא בבעיה אחרת שלא מוצפת בתקשורת, ומהנדס המזון הבכיר שעימו שוחחנו ביקש להבהיר: "יש אלמנטים נוספים בתחום הזה שכמובן לא קשורים אבל צריכים לתת עליהם את הדעת. טכנולוג מזון מתחיל הוא אדם שלא מרוויח הרבה כסף, ובתחום הזה יש שפע של אנשים שלא מצליחים למצוא מקום עבודה. רק אלו הוותיקים מתפרנסים בכבוד ויותר מזה.
"אז מצד אחד המדינה מעודדת אנשים להיכנס לתחום, ומצד שני המשכורות נמוכות מאוד, אם בכלל הצלחת למצוא עבודה. יכולים להגיד לך שאין שום קשר בין איכות המוצר לנתונים הללו, אבל אני בטוח שיש גם כאלו שיחשבו אחרת".
בתעשיית המזון יש שטוענים שמה שמתחולל באוכל התעשייתי הוא בכלל "כסף קטן" לעומת הדברים שאנחנו מקבלים בחקלאות הישראלית. "הכל מתחיל בחקלאות, כמות הסלמונלה שמוצאים במשקי החי בישראל היא כפולה מבאירופה", מסבירה לימור אברבוך, מנכ"לית "חי בריא"', שיוצרת תו תקן חדש וראשוני שאותו יכולים לקבל מגדלים ברחבי הארץ.
התו מתקבל לאחר בדיקה מקיפה של חברה חיצונית ששומרת על תקנים בינלאומיים מחמירים: "נהיינו אדישים לכל הנושאים הללו. מדווחים בחדשות על בשר פיגולים שמוברח לישראל, ואנחנו לא מתייחסים לזה וממשיכים לאכול ולצרוך את הבשר הזה. אנחנו מדינה עם אובר מידע, הרבה יותר ממה שקיבלנו בעבר, לכן מגיע שלב שאנחנו בוחרים להתעלם במודע.
"אבל תודעתית, בחלקים רבים בחברה הישראלית החל להגיע שינוי, והוא אפילו קדם להתפרצות של הסלמונלה", מוסיפה אברבוך, "אנחנו, לדוגמה, מרגישים את הדרישה הצרכנית גם בקרב גני ילדים שמחפשים ביטחון לגבי הבשר שלהם. הם רוצים לדעת מי האבא והאמא שלהם. אפילו האטליזים והמסעדנים רוצים לדעת מאיפה הבשר מגיע בצורה קפדנית הרבה יותר מבעבר.
"צריכים לזכור שבהרבה מובנים הפיקוח במדינה שלנו על הבשר, למשל, הוא הרבה אחרי מדינות בעולם המערבי דוגמת דנמרק או בלגיה, ששם זה יורד לרזולוציה של אנטיביוטיקה בעוף. הציבור בישראל צריך לעשות ריסטרט לגבי האופן שבו הוא רוכש את האוכל שלו. השאלה היא אם אפשר לקרוא לזה אוכל ולא מוצר, כי כל ההתייחסות בפרשה הזו ודרך ההתייחסות התקשורתית גורמות לכולם להבין שפחות מדובר כאן באוכל והתפיסה היא שמדובר במוצר לכל דבר. הרי כולם מתעסקים בסלמונלה, אבל ממה עשוי הקורנפלקס שבו גילו סלמונלה, מישהו בדק?"
יהיה מעניין לעקוב בקרוב אחר ההתנהלות של חברות המזון הגדולות, אבל לא רק בכל הקשור לאינפורמציה שזורמת לציבור. שוק הרכב, לדוגמה, הוא שוק שריקול אצלו הוא עניין שבשיגרה. ההערכה בקרב משרדי יחסי הציבור בישראל היא שבקרוב "כולם יהיו צדיקים יותר מהאפיפיור" ויקדימו רפואה למכה.
ואולי הקיצוניות השנייה הזו תוביל אותנו לשוק אחראי יותר ובטוח יותר בשנים הקרובות. ציפורי דווקא חושב שבתוך שבוע נשכח מהכל: "כמו שאף אחד אינו יודע איך החברות שנחשפו טיפלו בעניינים שלהן, כך זה ייעלם. ההיסטריה תתחלף וכולם יעסקו בנושא החדשותי הבא, כנראה החזרה לבית הספר. עד הגל הבא של הסלמונלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו