הערב עולה לאקרנים הסרט בן חור, חידוש לקלאסיקה משנת 1959. אני תוהה מה גורם לאנשים שם בהוליווד לגעת בסרטים מהסוג הזה. אפשר אולי להבין במאי שרוצה להשאיר את חותמו וליצור קלאסיקה משלו, או לפחות להראות לנו את האדפטציה שלו למשהו שהוא כה אוהב.
אך הרימייקים לעולם יהיו מה שהם, חיקוי למקור. הם כמו צל מושתת על מה שהיה נחלת הכלל בעבר וכעת נחשפים לביקורת קשה מתמיד. שלא תטעו, טימור בקממבטוב עשה עבודה טובה בבן חור, אבל לעולם ישוו כל פרט ופרט למקור, איך אפשר שלא?
מסאלה ויהודה בן חור, עד כמה רחוק תלך הנקמה? // צילום: יח"צ
האמת אין יותר מידי מה לחדש לגבי עלילת הסרט. הנרטיב הכללי כסיפור המסגרת נשאר כפי שהוא. שני ילדים, יהודה בן חור ומסאלה, אחד רומאי ואחד יהודי, גדלים ביחד כמו אחים. עם השנים, כל אחד הולך לכיוון אחר בחיים. כפי ששני מקבילים לעולם לא נפגשים, כך גם האידיאלים של השניים לא נוגעים באותו רעיון. אחד נשאר אציל יהודי שוחר שלום ושלווה, השני הופך לחייל באחת מהאימפריות הגדולות שידעה האנושות.
ג'ק יוסטון השחקן האנגלי, קיבל את ההזדמנות האדירה להיכנס לנעליו של צ'רלטון הסטון. אין האמת טעם להעביר ביקורת על משחקו הנפלא ברימייק, אך אף אחד לא יכול להחליף את הסטון. העומק של הסטון ונוכחותו, הצליחו לשדר משהו על המסך הגדול גם ללא מילים. לא סתם זכה הסרט המקורי ב 11 פרסי אוסקר. שיא שהגיעו אליו רק 2 סרטים עד כה: "טיטאניק" ו"שר הטבעות שיבת המלך".
ישנם סרטים המתאימים לתקופה מסוימת, ויש סרטים שתמיד ניתן לצפות בהם. זה מה שהופך אותם לקלאסיקה, בלי קשר בכלל להשפעות העידן המודרני וטכנולוגיה קולנועית. בן חור רלוונטי יותר מתמיד גם עכשיו.
יהודה מוצא עצמו מנהל שיחות אידאולוגיות עם אחיו המאומץ מסאלה, אותו מגלם טובי קבל, שאתם בטח מזהים כד"ר דום מ"ארבעת המופלאים".
מסאלה גדל תחת חסות משפחת בן-חור כילד יתום, אך תמיד הרגיש שהוא אינו מספיק וכי לעולם יישאר רומאי בדמו. הוא עוזב במטרה להיות חלק מהאימפריה הרומית. כשהוא חוזר לירושלים, הוא מבין כמה האידאלים שלו שונים מאלה של יהודה.
האימפריה הרומית, מתחת לתרבות מתגלים עוני ושימוש בפחד כמניע לשלום // צילום: יח"צ
האימפריה הרומית מצטיירת כזו המבוססת על דם, וכובשת כל מה שבדרכה מהסיבה הפשוטה שהיא חושבת שערכיה נעלים מאלה של תרבויות אחרות. קצת מרגיש שהוליווד עשתה שינויים בתסריט בהתאם למה שקורה בעולם של ימינו מבחינה פוליטית. המילה כיבוש בסרט מעט מטרידה. היא מיוחסת לעם היהודי הנכבש תחת העול של אלילי רומא בתקופה שלפני הספירה, אלא שהצופה עלול להתבלבל ולחשוב שמדובר בכיבוש מסוג אחר שאולי גם הוא נוגע לישראל במאה העשרים ואחת.
הסצנה הידועה, ממנה הכל מתחיל, בה רעף רופף נופל בזמן ביקור הנציב הרומי, מעט שונה ולא ממש ברור למה. ישנם שינויים נוספים שנערכו בסרט, כמו הקשר בין יהודה ולבין אסתר, מושא אהבתו.
בזמן הסרט אנו מתוודעים לעובדה שמסאלה לאט לאט עובר לצד האפל וכי ערכים כמו משפחה, סובלנות ואהבה הוחלפו ביצר נקמנות, מרירות והרצון לשלוט. הוא שולח את יהודה להיות עבד החותר משוטים. כמו בסרט המקורי, יהודה שורד את העבדות וחוזר לירושלים להתחרות במסאלה במרוץ המרכבות.
לאורך הסרט תפגשו את איילת זורר, העושה חיל בקולנוע המסחרי. היא הפכה מאמו של סופרמן לאמו של יהודה בן-חור. בכל מקרה, התפקיד האימהי קדמוני, הולם אותה.
אילדרים ויהודה בן חור. חסרה מערכת היחסים המרגשת מסרט המקור // צילום: יח"צ
בסרט המקורי, יהודה בן חור עובר לידיו של הקונסול הרומי לאחר שהציל את חייו. מערכת היחסים העמוקה והמרגשת כאב ובן משום מה נבחרה שלא להופיע בסרט. במקום, אנו פוגשים את מורגן פרימן בדמותו של אילדרים, מהמר על מירוצי סוסים המעניק הזדמנות לבן חור, מהסיבה הפשוטה שהוא יכול להכניס לכיס שלו המון כסף. קפיטליזם שלט בעולם אף לפני שטבעו אותו קרל מרקס ופרידריך אנגלס.
הפן המרגש בסרט מתגלם בפניו של השחקן רודריגו סנטורו, הישו של הגרסה החדשה. האמת שבסרט המקורי, לא רואים את פניו של ישו. אין צורך. ההבעות המוארות על פניהם של הסובבים אותו, מספיקות. חייו ומשנתו של ישו שזורים לאורך כל הסרט, מהרגע בו הוא עוסק בנגרות ועד לרגע בו הוא נצלב. סנטורו עושה חסד עם התפקיד שקיבל, בכל זאת, בטח זו מעמסה לגלם את בן האלוהים.
הרגעים בהם אתה חושב להניח את הנקמה בצד ולדבוק באמונה // צילום: יח"צ
גולת הכותרת והשיא מתנקזים לסצנות המרכבות. אני שמחה שלא השתמשו באפקטים יתרים על המידה והותירו את הצילום בצורה אותנטית ככל הניתן. גם בחידוש, מדובר בסצנה מושכת במיוחד כמובן עם הטרייד מארק הקלאסי בו הרעים דוהרים על סוסים כהי פרווה והטובים על סוסים לבנים. משמעות הניצחון של יהודה על מסאלה היא כמובן השפלה של הרומאים בידי יהודי הנחות. שם, לא נגלית חמלה כלפי מסאלה. הנקמה נדבקת לנשמה שלנו. צריך לדעת כיצד להתמודד עמה.
סצנת המרכבות לא מביישת את המקור // צילום: יח"צ
השנאה והתשוקה לנקום הן מה שהובילו את יהודה חזרה מהעבדות לחיק משפחתו. כמו בסרט "האיש שנולד מחדש", ששם גם יו גלאס מצא טעם לחיים במרירות שהובילה אותו לשרוד כנגד כל הסיכויים. אך בסופו של דבר, השלים גלאס, כמו יהודה בן חור, עם העובדה, שיש דברים ששווה להילחם עבורם, אבל לא במחיר הכבד של איבוד צלם האנושות. וכך נפל לי האסימון, שנאה יכולה לקדם אותך עד לנקודה מסוימת, כל עוד אתה יודע מתי לשחרר אותה. זה הדבר הכי חשוב בסרט. ולצערי, אנו חיים במציאות בה רוב האוכלוסייה לא יודעת מתי לשחרר.
צ'רלטון הסטון בסרט המקורי // צילום: photo12
ב-2003 העניק הנשיא ג'ורג' בוש לצ'רלטון הסטון את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר אשר ניתן לכאלה שפעלו למען שלום. מעניין מה הוא היה חושב על השינויים בתסריט המוחדש שנעשו לדמותו שאם הייתה חיה היום, לבטח הייתה שייכת למחנה הדמוקרטי בעוד שהסטון עצמו היה רפובליקני.
שחקנים: ג'ק יוסטון, טובי קבל, רודריגו סנטורו, מורגן פרימן, איילת זורר, נאזאנין בוניאדי
במאי: טימור בקממבטוב
אורך הסרט: 124 דקות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו