תקופת התאקלמות לא קלה עברה על ח"כ יוסי יונה (המחנה הציוני) מאז נבחר לראשונה לכנסת במארס 2015.
"בחודשים הראשונים אחרי שנבחרתי שאלתי את עצמי: 'למה באתי לג'ונגל הזה?' לא ידעתי איך המערכת עובדת. הפריעו לי הצעקות במליאת הכנסת. לעיתים הושמעו דברים שקוממו והרגיזו אותי, אבל לא העזתי לצעוק כי אמרתי לעצמי, 'מה יחשבו עלי החברים שלי מהאקדמיה או בני משפחתי'. אבי היה בוודאי אומר לי: ''זה לא מכובד לצעוק'. המשפט הזה ממש צרוב בי ובאיזשהו מקום גם מסרס אותי. אבל אינני היחיד בגישה הזו בכנסת. להערכתי, 80% מהח"כים אינם צועקים ואני רוצה להימנות עימם".
אתה כבר נהנה מהפעילות בכנסת?
"בהשוואה לחודשים הראשונים, עכשיו יש לי יותר רגעי חסד. אני גם מתמצא יותר בכל המבוכים והמסדרונות של המשכן, כי אני אדם מפוזר, ואלמלא העוזרים הפרלמנטריים שלי, אין ספק שהייתי עדיין מתבלבל. אחד הדברים שמפריעים לי בכנסת הוא מלחמת הקרדיטים המכוערת. באקדמיה יש מוסר עבודה מאוד גבוה. בכנסת המצב שונה. אני מסכם עם ח"כ אחר שנקדם יחד פרויקט מסוים, ולפתע אני מגלה שהוא כבר פועל בנושא לבדו ואף מציין שזו יוזמה שלו, כשהוא 'שכח' אותי בדרך. זו גישה שנובעת מרצון לשרידות שהוא טבעי ומנורמות מוסריות פגומות".
עבד עם רבין וברק
מה גרם לאיש אקדמיה, שהוא פרופ' לפילוסופיה של החינוך, לקום יום אחד ולקפוץ לבריכה הפוליטית?
"זה לא קרה ביום אחד. כל שנותיי באקדמיה הייתי אינטלקטואל מעורב. בבחירות לאחר מלחמת יום הכיפורים הצבעתי בפעם ראשונה עבור מפלגת העבודה. בבחירות של 1992 הייתי בצוות 100 הימים של שמעון שבס, שסייע ליצחק רבין לאחר בחירתו לראשות הממשלה. גם הייתי שותף לעיצוב סדר היום הפוליטי־חברתי־כלכלי של פרופ' שלמה בן־עמי ויעצתי לאהוד ברק, כך שהזירה הפוליטית לא זרה לי".
ב־2011 היית אחד היועצים הבכירים של תנועת המחאה החברתית. במבט לאחור, היא הצליחה או כשלה?
"עסקתי בנושא הזה בהרחבה בספרי 'סדקים בחומה'. אין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית כדי לומר אם המחאה הצליחה. אבל אפשר לומר שמבחינת האנשים שמחו וביקשו לשנות שינוי עומק מבני של המדיניות הכלכלית של הממשלה, המחאה לא הצליחה".
בזמנו קוממת נגדך רבים כשאמרת שבצעירותך היית ציוני, אבל היום אתה לא מתחבר לערך הזה.
"הציונות שלי היא ציונות שפויה של חברה נאורה שפועלת לסיומה של המציאות שבה אנחנו שולטים בשטחים. אני מאמין בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ולכן אי אפשר לומר שאינני ציוני, כי אני כן רוצה מדינה יהודית ריבונית".
זה לא נאיבי להאמין שיש סיכוי להסדר כשאבו מאזן מסרב למו"מ?
"אם אין סיכוי, המצב חמור שבעתיים, כי במצב של סטטוס קוו תהיה פה מדינה דו־לאומית או מדינת אפרטהייד".
איך אתה מגדיר את המצב השורר במפלגת העבודה?
"לא טוב, בלשון המעטה. אנחנו מפלגה במשבר. אנחנו צריכים להגיע לרגיעה וליתר אחדות. בעבר למנהיגי המפלגה היה מעמד ועמדו לרשותם מפקדי אוגדות. כיום אין מפקדי אוגדות, אלא רק מפקדי גדודים".
כמה מחבריך לסיעה סבורים שהרצוג לא מתאים להנהיג את המדינה.
"הניתוח לא מקובל עלי. אני זוכר את יצחק שמיר כרה"מ. לפני שהגיע לפוליטיקה הוא היה אלמוני והתפקיד קידם אותו. כך קרה גם עם סאדאת, למשל".
אתה סבור שהמחנה הציוני מתפקד כראוי כאופוזיציה לממשלה?
"לא, אנחנו לא מספיק טובים כאופוזיציה. יש לנו אתגר ברור לעין שאי אפשר להתעלם ממנו והוא יצירת אחדות פנימית בינינו".
אתה עדיין מאמין שיש סיכוי שהמחנה הציוני יצטרף לממשלה הנוכחית?
"אני מאמין שבקונסטלציה מסוימת, שבה ראש הממשלה יסכים ללכת להסכם שיהיה כרוך בוויתורים טריטוריאליים, הימין הקיצוני יפרוש מהממשלה ואז אמליץ שנרוץ לקואליציה".
לאיזה תפקיד אתה נושא את עיניך?
"כל זמן שאתה נמצא בעולם הפוליטי, יש לך שאיפות, אבל למה לתפור חליפות? בסופו של דבר השאיפות שלך הן פונקציה של מעמדך במפלגה שאתה משתייך אליה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו