בראש של ורד מוסנזון סוערים הפרטים, וכשהיא מדברת, צוחקת בה העברית, גם כשבעיניים עולה הבכי. "אופטימיות", לימד אותה אבא, "זו אסטרטגיה, לא רק תכונת אופי".
רכבת השיחה איתה טסה בין נופים מתחלפים מ־55.5 שנותיה, וכל סיפור מזכיר מייד סיפור אחר, ויש תכיפות לספר גם אותו, עד שעשרות סיפורים שנפתחו מחכים לתורם להיסגר.
את ורד, משוררת, סופרת, קופירייטרית מוערכת, באתי לפגוש לרגל הקמפיין לגיוס המונים לספרה העשירי, "אנטר". אבל השיחה מתרוצצת בין עבר להווה, בין הספר הבדיוני שהחליטה לפרסם לבין זה המשפחתי והאוטוביוגרפי שהחליטה לגנוז, בין החיים למתים.
קוראת לספת הסלון את הסופרת דבורה עומר, אחותה שהיתה גדולה ממנה ב־28 שנים; את אביה המנוח, הסופר והעורך משה מוסנזון; ואת אחיו יגאל מוסינזון ז"ל, האבא של חסמב"ה. שני אחים שהקפידו על קוצו של יוד באופן שבו חתמו את שמם; ואחריהם ילדיהם: רנן וגילי מוסינזון ליגאל, דבורה מוסנזון־עומר וורד מוסנזון למשה.
על קירות ביתה החדש ביפו, לא רחוק משוק הפשפשים, צוהלים ציורי האקריליק שלה, ובהם פורטרט של איש עם זקן ארוך שנראה לי מוכר. וכשאני שואלת למה לעזאזל היא ציירה את גואל רצון, היא צוחקת, מבטיחה שתכף הכל יתבהר ושאין צורך בחיפזון.
בביתה הקודם, ששוכן לא רחוק מכאן, נשארו הכלבים לולה ויוגי והגג שידע מסיבות מתמשכות. נשארו שם גם בית הגידול לרעיונות "זהות ושפה", ובן הזוג לשעבר והשותף בהווה - אחימאיר (אחי) פורת. אל "זהות ושפה", שנודעת בגישתה הייחודית לעולמות המיתוג והפרסום, הגיעה מוסנזון אחרי 15 שנים בתפקידי ניהול קריאייטיב במשרדי פרסום מובילים.
את המשרדים עם השמות הנוצצים שהאורות בהם דולקים עד שעות הלילה החליטה לעזוב כדי להקדיש יותר זמן לבתה היחידה בר, היום סטודנטית לספרות אנגלית, בת 28.
"היתה מגיעה איתי למשרד, וכמו עכבר קטן מכינה תחת השולחן קמפיינים משלה", אומרת ורד. "בחמש הייתי אומרת לה 'כבר הולכות', בשש 'עוד רגע', בשבע 'שנייה, לוקחת איזו שיחה', ברבע לשמונה היא התחילה לבכות, בשמונה היינו הולכות. בסוף הבנתי שככה לא מגדלים ילדה".
את אחי, שצעיר ממנה ב־11 שנה, הכירה בינואר 2006. תשע שנים וחצי הם חיו ועבדו יחד.
"24 שעות ביממה", היא נצמדת למספרים, "תשע וחצי שנים. זה מקביל למשהו כמו שישים שנות נישואים. כמה שעות ערות יש לבני זוג? לפעמים שעה ביום, לפעמים שעתיים. לנו היו 24. וזה עבד נהדר בהתחלה. הקמנו את 'זהות ושפה'. בעידודו, גם הוצאתי שני ספרים בתקופה הזאת. את 'ארגז הכלים הצהוב', שמגיש שיטה לגידול רעיונות, ואת ספר השירים 'מוטב עכשיו'.
"לפני שלוש שנים דיברנו לראשונה על פרידה והחלטנו להישאר כי 'זהות ושפה', הילד המשותף שלנו, ביקש את זה. אבל אני התחלתי לשקוע, להתרחק.
"לפני שנה וחצי הבנתי שזה לא עובד ונסעתי לחברה שמתגוררת בהודו, עם השאלה איך מפרידים. חזרתי עם תובנה. ועדיין, הפרידה היתה מטלטלת. הייתי צריכה ללמוד איך רואים חדשות במחשב, איך מבשלים, להיזכר איך עושים הכל לבד".
יחסי העבודה ביניהם נמשכים עד היום: "הוא אחראי על הכל ואני על קצת, אני על הזהות והשפה והוא המוציא לפועל של הכל".
ייסורי הפרידה היו לצירי הלידה של עשרות הציורים של "אנטר" - ספרה העשירי, שעתיד לראות אור בספטמבר הקרוב, ולפני כמה שבועות הושק הקמפיין שלו לגיוס המונים באתר ג'אמפ סטרטר. המטרה היא לגייס 33 אלף שקלים, עד כה גויסה כמחצית מהסכום.
על מה הספר? "אגדה זמנית המתרחשת בטיבט", נאמר בפרסומים שנועדו לשכנע את הגולשים לפתוח את הלב ואת הכיס, "נעה על ציר הזמן בין 1722 ל־2017, עוסקת בחיפוש, מציאה, איבוד ועיבוד. דנה, כמו תמיד, בטבעו של אדם".
"ב־40 השנים האחרונות", היא אומרת, "אני חיה מכתיבה. זה המקצוע שלי. אם זה ספרים, שירים, ניסוח מודעות או כשאני עוזרת לארגונים בניסוח ערכים".
אז למה בכלל גיוס המונים? אני שואלת. "מבחינתי הכסף הוא אמצעי, אבל המטרה היא האנשים. הגיוס מוציא את הספר לדרך עם תמיכה, חשיפה. ברור שאשמח לכסף, זו הפקה לא זולה ויש בה הרבה ציורים".
ומה עמדתך בעניין ביטול חוק הספרים?
"הוא חוק שעלה עם כוונות טובות, אבל אז עקרו לו את הלב והפכו את הוצאת הספר הראשון לבלתי אפשרית, ולכן טוב שבוטל. חוק הספרים לא נוגע לי אישית. זהו הספר העשירי שלי ואני מוציאה אותו בהוצאה עצמית. אין לי שום אינטרס, אני סתם שמחה שהוא בוטל".
ורד עצמה, אגב, מעולם לא היתה בטיבט. היא, שגדלה בקיבוץ נען בשפלה הפנימית, שונאת לטפס על הרים. את הספר בחרה למקם בטיבט כי הכירה אותה מהשנים שבהן היא לוקחת שיעורים אצל יונתן הריסון, מורה למדיטציה טיבטית לא דואלית וסגפנית, שגם הוא מופיע בספר.
כתבה בטרנס, עשר שעות ביום, נושפת את דרכה אל ההר עם נינה האנתרופולגית, ויוברט, חוקר הג'אווה. "מדובר בשבט סודי", היא חושפת, "שיש אומרים שקיים בהימלאיה. העדויות האחרונות הן מלפני מאה שנים. יש סברה שמחלה כילתה אותם או רעידת אדמה, ויש כאלה המאמינים שהם עדיין שם, מבודדים מהעולם. מקיימים חיי תרבות במין אוטופיה קיבוצית, שבה אין דבר שיכול להחליף כסף. הלינה משותפת, ועד גיל 18 הילדים אסורים במגע מיני. בגיל 18 זוכות הבנות לעלות לג'אווה שבראש ההר, להביא לו את ארוחת הצהרים. לפעמים הן נשארות שם שעה, לפעמים יום, לפעמים חודש... זה הוא שם בציור שחשבת אותו לגואל רצון".
"ג'אווה הוא דמות אמיתית?" אני עוצרת אותה, כמו שהייתי עוצרת את אבא כשהיה מספר לי סיפור לפני השינה, וכמו אבא גם היא מחייכת אלי. "אולי".
• • •
את הגרעין של "אנטר", שבשנה האחרונה תפח וגדל ונבט, כתבה כבר ב־99', אחרי שפרשה בתסכול מהקמפיין של מפלגת המרכז. "במפלגה היו ארבעה ראשי ממשלות בפוטנציה", היא משחזרת, "אמנון ליפקין־שחק, רוני מילוא, דן מרידור ואיציק מרדכי. אני הייתי הקריאייטיב שלהם, והיה לי רעיון להושיב את ארבעתם באוטובוס אחד, שבו ייסעו מצפון לדרום במהלך החודש האחרון לפני הבחירות.
"הם הסכימו לרעיון, בתנאי שכל אחד נוסע באוטובוס משלו, ואני אמרתי, 'אין מצב. אתם תצטיירו כמו ארבעה ראשי ממשלות אבל לא תוכלו להיות מפלגה. אתם צריכים לשבת באוטובוס אחד'. אחרי חודש עזבתי".
דבורה מוסנזון (הראשונה) עם דבורה, אמו של משה דיין (משמאל)
שנתיים אחר כך, ב־2001, עשתה את הקמפיין לעלה ירוק. גם שם לא רוותה נחת. "היינו קובעים בשמונה", היא אומרת, "שזה מאוחר לישיבה בתקופת בחירות. בתשע היה מגיע מדובלל שנזרק מהמיטה. בעשר, כשאני כבר עצבנית, הגיעו האחרים".
היום היא מתמקדת בפרויקטים חברתיים, בבחירות היא כבר לא נוגעת, אבל כשאני שואלת אם היה פוליטיקאי שחיבבה במיוחד, היא מצביעה על יצחק רבין.
אהבות רבות ידעה ורד מאז שבגיל 12 שיכנעה את יעקב, שהיה בכיתה מעליה, שיבוא איתה לפרדס שמאחורי חדר המוסיקה, לשבת איתה שם בליל חודש ינואר, בשנה שבה הקרה הרסה את כל הפרדסים.
בעיניה הגדולות, שבהן מתערבבים כחול, ירוק וצהוב, השתקפו רבים.
"האהבה היא לא דבר קבוע/היא פונקציה של מקום, זמן ומצב", כתבה ב"דברים שצריכים לעבור", ספרה הראשון שפורסם כשהיתה בת 19, חיילת במודיעין, ונמכר ביותר מ־200 אלף עותקים, "יש רגעים שאני אוהבת אותך/יש רגעים שאני אוהבת אחרים/אבל אין דבר כמו לאהוב תמיד".
חיים שלמים עברו מאז, ועד עכשיו היא לא בטוחה אם היא מאמינה במונוגמיה. "אבל יחסים שבהם אני נכנסת עם מישהו למיטה ורק אחרי זה מבררת אם יש על מה לדבר איתו - זה, מבחינתי, עבר מן העולם. אין לי שום רצון להכניס לבית שלי או לגוף שלי סתם אנשים", היא חותמת את הנושא, ומהמחשב בחדר הסמוך עונה לה לאונרד כהן - "הללויה".
הפעם היחידה שבה נישאה היתה לצלם גל פרידמן, אבי בתה, שאותו הכירה כשלמדה בבצלאל ב־84', האקדמיה לאמנות שממנה נזרקה אחרי שנתיים ואליה חזרה כמרצה.
וכשגל הציע אמרה לו "כן", כי ראתה בזה הזדמנות מצוינת לקנות סוף סוף את השמלה בירוק כסוף שבכל בוקר קראה לה מחלון הראווה של חנות היד השנייה בדרך לאוטובוס.
חתונה כזו לא ידע קיבוץ נען. שני מחזורים של בצלאל מילאו את הדשא עד הבוקר, ובצהריים המריאו בני הזוג לכיוון שדה התעופה בדרך לירח דבש באמריקה.
גל חזר ללימודים, והיא נשארה בניו יורק, עבדה כברמנית בטופלס בר. וכשאני מתעניינת מה ההבדל בין זה לבין מועדון חשפנות, היא מסבירה שאצלם הבנות הורידו רק חולצה.
"חלק מהעניין היה למשוך את הלקוחות שיזמינו משקה עבור הצוות. כל הבנות היו מרמות, שותות פטל במקום קמפארי. אני, הקיבוצניקית, מצאתי את זה לא מוסרי, אז שתיתי בלי סוף. עבדתי בשעות אחר הצהריים, הערב היה סליזי מדי בשבילי. הייתי ברמנית רבת פעלים. הלקוחות יכלו להציץ בבנות הרוקדות על הבמה ולנהל איתי שיחות רציניות. פיתחתי יכולת לדבר עם 12 אנשים במקביל. זה היה מאוד רווחי".
אם מחפשים חרטה על דברים שעשתה בעבר, היא לא נמצאת במועדון הזה. הדבר שבוודאות לא היתה עושה שוב זהו סרט פרסומת שעשתה לחברת טבק בתחילת דרכה בעולם הפרסום, ששיכנע אנשים לעשן.
"הכרתי במועדון גברים מדהימים. את וורן, שקנה לי פעם סט צבעים, ואת אנטוני, שהתאהבתי בו שבוע לפני שחזרתי ארצה".
כשסיפרה לגל שהלב שלה נשאר אצל אנטוני והיא חוזרת לניו יורק, הוא החביא לה את הפספורט. והיא, אחרי שלושה ספרים שראו אור, הלכה לחפש עבודה בבר של מלון קינג דיוויד בירושלים, כי קוקטיילים, ככה חשבה, זה משהו שהיא עושה ממש טוב.
"כשמנהל המקום קיבל אותי לעבודה, הוא שאל אם יש תביעות משפטיות במשפחה. אמרתי לו שאישה אחת תבעה את אחד מהמוסינזונים על הפרת נישואים".
• • •
ליבה של התובעת לא היה הראשון שנשבר בדברי ימיה הסוערים של המשפחה, שאותם סיימה ורד לכתוב לפני שנה. חקרה את כל מי שאפשר היה לחקור עד שהשלימה את כתיבתה, ואז החליטה לנצור. בינתיים. אומרת שיש בידיה חומרים שעשויים לפגוע באנשים שמאוד מאוד יקרים לליבה.
משימת כתיבת האוטוביוגרפיה המשפחתית הוטלה עלייך, או שאת יצאת אליה על דעת עצמך?
"מגיל צעיר אבא סיפר לי על המשפחה. הוא רצה שהדברים ייכתבו. רצה לכתוב בעצמו ולא הצליח, הוא רצה שדבורה תכתוב את הסיפור, אבל גם היא לא כתבה. זה נורא קשה לכתוב טלנובלה מהזן העלוב, שאתה לא מאמין שיכול להיות כזה סיפור. אני אספר לך קצת, מה שאפשר".
"היה אחד, קראו לו זלמן זומר, נער ישיבה", היא מחייכת את ראשית תולדות השושלת. "כנראה שהתעסק עם בת הרב או משהו חמור אחר שבגינו נזרק מהישיבה. נדד ברוסיה, עד שהגיע לקמינץ פודולסק שבאוקראינה. שם פגש את דבורה, בת עשירים בת 17, חדורת להט ציוני. הוא לימד אותה עברית וכנראה עוד כמה דברים, עד שבגיל 18 הודיעה להוריה שהיא רוצה להתחתן עם הנווד.
"למגינת לב ההורים הם התחתנו, ומהר מאוד, ב־1905, נולד ישראל, שהיה חתיך אימים. חמש שנים אחריו נולד משה, והמשפחה פנתה למימוש החלום הציוני. בגלל שזלמן זומר היה מסובך עם שלטונות החוק, נאלצה המשפחה לעלות ארצה בשם בדוי, והיה הזומר למוסינזון והזלמן לאשר.
"תחילה עלו האישה והבנים, התיישבו בעין גנים, מושב העובדים הראשון בארץ שהוקם סמוך לפתח תקווה עד שנבלע בתוכה. וכאשר אשר הצטרף אחרי כמה חודשים, גילה שדבורה כבר חזק בעניינים.
"היא היתה דמות מאוד מרכזית ביישוב. מיודדת מאוד עם א.ד. גורדון, עם חיים ברנר, עם כל מי שהיה שווה אז. היא השתתפה בניסוח תקנון קופת חולים, בתכנון ההסתדרות", אומרת ורד ומחייכת את ההמשך: "לסבא שלי גם היה תפקיד. הוא כתב את כל מה שהיא אמרה בכתב ידו הנאה. הוא היה עייף והיה לו לב חלש, כמו שלכולנו יש, אבל הוא הקים רפת לתפארת. וכשפרצה שריפה ברפת הצמודה לבית, ודבורה שכבה חולה במיטתה בפתח תקווה, אמרו, 'איזה יופי. הגיהינום נשרף'. ככה התייחסו לאישה הדעתנית הזו וככה התייחסו לעין גנים. הם בזו למושב העובדים".
את שלא לקחה השריפה לקחה הקדחת הצהובה, וכשמשה (אבא של ורד) היה בן 4, דבורה נפטרה, ואבא שלו "כנהוג במשפחתנו, נכנס לדיכאון. הוא העריץ ואהב אותה אהבת נפש".
שנה וחצי אחרי זה נמצא השידוך: לאלמן, שהרפת שלו העמידה הכנסה נאה, הוצעה בת עשירים יפהפייה שגם מנגנת בפסנתר - ומעל הכל קוראים לה דבורה ("אצלנו במשפחה יש דבורה א', ודבורה ב', שהיא אמא של יגאל", אומרת ורד).
"אחרי שאמא שלו נפטרה ואבא שלו לא תיפקד, אבא שלי עבר שנים של עוני ורעב שאוליבר טוויסט יכול לעמוד בפינה על ידן. רק השכנים, משפחת שפירא מעין גנים, לקחו עליו חסות, אבל גם להם לא היה הרבה לתת. לדבריו, לפעמים אכל רק פעם בשבוע. הוא תמיד אמר שבגלל זה הוא לא גבה, כי יגאל וישראל היו גבוהים".
בספר הגנוז שאותו כתבה ורד יש תיאור של שני האחים ביום החתונה, יושבים על עץ ומיידים תותים בשלים בכלה החדשה, והיא אומרת להם, 'אנחנו עוד נבוא חשבון'.
ורד לא יודעת אם זה נכון, אבל זה הסיפור ששמעה במשפחה. העובדות הן שלילדים לא היה עוד מקום בבית המתחדש, שבו נולד האח השלישי יגאל, ב־1917, ביום שבו האנגלים גירשו את הטורקים מפתח תקווה.
ורד ואחותה דבורה עומר. "מנצחת את יגאל באיכות הכתיבה שלה"
ישראל, שהיה כבר גבר בן 14 שהתפרנס כל אותן שנים משתילת פרדסים, שכר דירה שאליה אסף את אחיו הצעיר משה.
אבל גם בבית שנטש, החיים לא חייכו. דבורה ב', שחלמה על שמלות ועל נשפים, שקעה בדיכאון לאחר לידה ונשלחה עם יגאל הקטן לקליניקה של פרויד בווינה.
שם נעלם הדיכאון כלא היה, והיו שמלות, היו נשפים, והיה מורה לכינור - כי הרי בפסנתר היא כבר ניגנה. והימים עברו בנשפים ובנגינת כינור, עד שההורים הודיעו לה שהם מפסיקים את הקיצבה ועליה לחזור.
סוף סוף קיבל זלמן טלגרמה שביום זה וזה עליו לחכות בנמל, כי אשתו ובנו חוזרים ארצה. הוא ניקה את הבית והתגלח, אך אז קיבל טלגרמה המבשרת שקרה אסון - האונייה נשרפה וכל הנוסעים נספו.
מיהר האיש לחדר האמבטיה, שתה בקבוק יוד ונסע לתל אביב, לבית הוועד, שעמד אז בסביבות מה שהיום שדרות רוטשילד 6, והיה הבניין הכי גבוה בתל אביב - שתי קומות גובהו. הוא עלה על הגג וקפץ, מה שהספיק כדי לשבור לו את שתי הרגליים.
וכשהוא שוכב בבית החולים, הגיעה טלגרמה נוספת - קרה נס! בנו ואשתו ניצלו בשריפה. מדדה על קביו חזר האיש אל ביתו, מחכה דרוך לקולות הכרכרה שתחזיר לו את חייו. וכשסוף סוף שמע את הגלגלים מתקרבים, נעמד בקושי בכניסת הבית וראה את בנו יורד מהכרכרה, אחריו דבורה היפה ואחריה יורד המורה לכינור.
המורה התיישב בתל אביב, ומאותו יום דבורה ב' חילקה את זמנה בין עין גנים לעיר הגדולה.
אומרים שהדברים קורים למי שיודע לספר אותם, ומשפחת מוסנזון הצמיחה מספרים רבים. אשר־זלמן עצמו ניסה כוחו בשירה, אביה של ורד היה מספר לה על כל מכתבי הסירוב שאביו קיבל מכתבי עת ומעיתונים, והיא נראית כמעט מרוצה כשהיא מוסיפה שלדעתה שום שיר שלו לא התפרסם מעולם.
עם הדורות הבאים זה הצליח הרבה יותר: יגאל מוסינזון, שהתפרסם עם "בערבות הנגב" והפך לכוכב עם סידרת ספרי חסמב"ה; עמוס מוסנזון, מחזאי וסופר, הוא בנם של רבקה וישראל הבכור; משה מוסנזון, שפירסם שני ספרים וערך עשרות; דבורה בכורתו, שפירסמה 98 ספרים; ורד, צורפת מילים, עושה בעברית שימושים למכביר, משוכנעת שבר שלה, שבכלל כותבת באנגלית, תעלה על כולם.
על גילי, בנו הכדורסלן של יגאל שעלה לאחרונה לכותרות עם יציאה מתוקשרת מהארון, היא מסרבת לדבר. לא רוצה להתערב בעניינים שבינו לבינם.
לגבי היוד בשם המשפחה, עם או בלי, ורד אומרת שתלוי את מי שואלים. "יגאל טען שאבא שלי וישראל הורידו את היוד מתוך כוונה לא להיות לידו באלף־בית של סופרים. אבא שלי טען שיגאל הוסיף את היוד למטרות התגנדרות, יש סברה שאבא שלי הוציא את היוד כי אמר שאחרי השואה אלוהים לא יהיה בתוך השם שלו. יש לי את הספר 'בערבות הנגב' של יגאל בהוצאה ישנה, שם כתוב 'מוסנזון', שאולי הוא סוג של אסמכתא", היא צוחקת.
כשאני שואלת אם הבנים באו חשבון עם יגאל בגלל דבורה ב', היא אומרת שאבא שלה היה חדור קומפלקסים עם יגאל. "במיוחד כשהוא נהיה סופר. זה ממש סיפור תנ"כי של גניבת הבכורה. אבא שלי היה כותב מוכשר להפליא, אבל היתה לו בעיה כי הוא היה סופר שלא כתב ספרים. הוא למעשה כתב מכתבים וערך ספרים. בגלל שאמא שלו מתה כשהוא היה בן 4, היו לו חרדות מוות נוראיות, והוא היה חדור צורך לתעד את המציאות ולכתוב מכתבים.
"ספק אם היה מישהו שקיבל כל כך הרבה תשובות למכתבים שלו. הוא היה שולח עמוד והיו מחזירים לו שניים. סוג של קופירייטר שניהל סוג של חברת פרסום של מכתבים משל עצמו. להערכתי הוא התכתב עם 5,000 איש בימי חייו. יש לי ארגז תחמושת של מכתבי תשובה שקיבל, שבהם הוא ראה בעלי חשיבות"
בלאה, בת למשפחה מבוססת ממזכרת בתיה, התאהב משה במקווה ישראל. כמוהו, גם היא היתה נתונה בלהט הקמת הקיבוצים. הוא הצטרף לגרעין של לאה, שיועד להקים את מעוז חיים, ועם הגרעין הם נדדו ממעיין חרוד לרעננה.
הוא ולאה חלקו אוהל. שם, בערב יום כיפור 1932, נולדה דבורה, ושם הוא התאהב בזלדה, ה"פרימוס". ככה קראו אז לבודדים שמטעמי חיסכון צוותו לאוהלי זוגות. לאה ודבורה עברו למעוז חיים - זלדה ומשה הצטרפו לנען, לבנות בו קן משלהם.
• • •
עשרים שנה משה וזלדה היו נשואים, ומהנישואים האלה נולדו רן, גיורא ועירית - עוד שלושה אחים למחצה של ורד, שעדיין לא היתה בתכנון.
ב־1940 התגייס משה לבריגדה. משאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, ואת דבורה הקטנה במעוז חיים. באחד הראיונות דבורה אמרה שהיא משוכנעת שהוא התגייס כדי לברוח מזלדה. בשנים האלה הירבה לכתוב מכתבים לאשתו, לדבורה הקטנה ולעולם כולו. ב־1944, והוא עדיין נלחם על אדמת איטליה, יצאה לאור "מכתבים מהמדבר" - אסופת מכתביו.
כשדבורה היתה בת 11 נהרגה לאה. שנים חשבה ששמה קץ לחייה, עד שבגיל מאוחר נודע לה שהיא נהרגה בתאונת אימונים של ההגנה, שם ירתה בה בשוגג מי שהיתה המטפלת של דבורה במעוז חיים. שסיפור ההתאבדות היה רק כיסוי מפני הבריטים.
לאה נהרגה, משאירה אחריה יתומה בת 11, אבל משה לא חזר.
ורד ואמה מלכה. "אפילו את הנאצים היא לא הסכימה לגנות"
"אבא היה גורם מכונן בחייה של דבורה", ורד אומרת, ובעיניים שלה עולות הדמעות מצער הנטישה של אבא את אחותה, כמו שעלו בה כשסיפרה על נטישת אבא שלה בן ה־4.
דבורה שהלכה לעולמה, ו"עד שהפסיקה לדבר, בכל שיחה שלנו, והיו לנו בממוצע שלוש כאלה בשבוע, שיחות ארוכות, בכל פעם היתה לנו תחנה קבועה שבה היא הגיעה לשאלה, 'אז למה הוא לא חזר? יש לך ילדה לבד בקיבוץ, איך אתה שולח לה מכתבים נהדרים וחבילות שמחלקים לכל הילדים, כי אין רכוש פרטי, ולא בא?'"
רק כשדבורה היתה בת 14, משה חזר ולקח אותה אליו, לנען. רק שבנען, הצעיר ממעוז חיים, הכיתה הבוגרת היתה חסרה. אז שלחו אותה לגבעת ברנר, שם ישנה משך כל השבוע.
"ואז מגיע יום שבת, 30.6.46, יום ראשון לחופש הגדול, ולדבורה רשימה של מה היא רוצה לעשות עם אבא. היא רוצה לנסוע איתו לתל אביב, היא רוצה ללכת איתו לים, היא רוצה לנסוע איתו למעוז חיים, היא רוצה ללכת איתו לוואדי - ארבעים פריטים". אז עוד לא ידעה דבורה שהשבת המצופה שלה תהיה ל'שבת השחורה', שבמהלכה פשטו הבריטים על מוקדי התנגדות ביישוב הצעיר.
"ומתחילות צעקות, האנגלים באים, מריצים את כל הנשים והילדים לחדר האוכל, והיא עומדת עם כולם צמודה לחלונות ורואה את אבא שלה שם, איך הוא מגיע ורואה חייל דוחף בגסות אישה בהריון. ואבא משה מתפרץ ואומר לו, 'אני מתבייש שהייתי חייל של הוד מלכותה'.
"החייל, קצת שיכור, לא חשב פעמיים, לקח את הסטן שלו והתחיל לדפוק לו מכות בראש. עד שהוא נפל, שפריצים של דם לכל עבר", ודבורה רואה את הכל, איך החייל גורר אותו עם הרגליים ואת זלדה שמגיעה בצרחות מתחננת שיעזוב אותו".
יומיים שכב משה מחוסר הכרה. דבורה ארזה את החפצים וחזרה למעוז חיים. אמרה שאם כבר יתומה, אז לפחות במקום שהיא מכירה.
משה התגבר על כל הפציעות, אבל מאותו היום סבל ממיגרנות קשות שבהן תלה את האשם בחוסר היכולת שלו לכתוב טקסטים ארוכים.
הנישואים לזלדה התפוררו בשנות הבריגדה, ואז, לדבריה, גם העמיק המתח עם הדוד יגאל.
"אבא לא אהב את יגאל", אומרת ורד, "הוא לא הרגיש קרוב אליו, הוא קיבל מכתב ובו עיתון עם כתבה שהוא לא היה אמור לראות, עם תיאור מפורט וזירת מעשה, והוא יושב שנים באיטליה, כותב מכתבים לאשתו, ופתאום אתה רואה דברים לא נעימים, בלי לפרט. בגלל זה אני לא מוציאה את הספר.
"ושלא ישתמע שליגאל היה רומן עם זלדה - היא תיעבה את יגאל. אני חושבת שגם הוא לא חיבב אותה. לזלדה, אישה צעירה לבדה, היו את העניינים שלה, וגם אבא שלי, כך נראה לי, לא טמן שום כלי בשום צלחת".
וכשחזר משה למשק, התייצב כמו שאר ההורים לתורנות בבית הילדים. שם אכלו ארוחת ערב, שהולידה ערימת כלים, שעליה היה מופקד בכל ערב אחד ההורים. "שלושים ילדים, צלחות, מרקיות, כוסות, זה הרבה כלים. אבא שלי, הוא היה מבועת.
"אמא שלי, מלכה, שעברה שואה במסלול המלא, הגיעה לחיות בקיבוץ עם הבן שלה, אבי, מנישואיה הראשונים והכושלים. אותו הערב, אחרי שהשכיבה את אבי לישון, היא ראתה את משה חסר אונים מול ערימת הכלים והציעה לו עזרה בעברית הקלוקלת שלה. כי היא, מגיל 4, זה מה שהיא ידעה. לעבוד.
"והיא שטפה את הכלים והוא ניגב אותם, והם עמדו, והיתה ערימה גדולה, ובסוף הערימה הזאת הם היו מאוהבים. שניהם. שזה סיפור האהבה הכי יפה שאני מכירה. היא היתה הבן אדם היחיד שהכרתי שלא אמר רעה על איש מעולם. אפילו את הנאצים, שאבא שלי היה קורא להם 'הארורים', היא לא הסכימה לגנות. והיא חזרה וסיפרה על ד"ר מנגלה, איך הוא ישב שם עם הכסיות הלבנות ואמר לאמא שלה, 'ימינה, בבקשה גברתי'".
גם על מנגלה היא לא דיברה רעות?
"עליו כן, אבל הוסיפה כמה שהוא יפה והעיניים כחולות ואיך פנה בנימוס.
"בקיצור, ככה ההורים שלי התאהבו, בלי יכולת לדבר. רק אחרי זה הוא לימד אותה עברית".
ורד עם הוריה משה ומלכה, ואחיה למחצה אבי. "אבא לימד את אמא עברית"
עברו כמה שנים עד שאמא של ורד קיבלה גט - ונכנסה להריון. היא היתה בת 38, משה היה אז בן 50, הלך לשאול בעצת הילדים. "דבורה דירבנה אותו להביא אותי לעולם. רן וגיורא אמרו לו שזה לא לגילו ואין צורך בילדים נוספים, שהוא זקן.
"למזלי הוא שמע בקולה של דבורה, ואני נולדתי לבית עם הרבה רוך, ועדנה, וחמלה, אהבה וקבלה. עבורי הוא היה אבא שאין דברים כאלה. עם דבורה הדברים היו מורכבים יותר, אבל גם שם היתה אהבה גדולה, לצד הכאב וכעס גדול. היא העריכה אותו, את דעתו".
איזו אמא דבורה היתה?
"היא היתה מסורה וקנאית מאין כמוה. לוקחת, כרגיל, את הכל ללב. שלושת ילדיה - טלי, גיל ורון - היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. הבית שלה ושל שמוליק עומר, האהוב שובה הלב, היה חי וערני, מלא ביצירה בכל התחומים".
אבא שלכן דחף אותה להיות סופרת?
"אני לא יודעת אם בצורה גלויה. היא, מהיום שבו למדה איך כותבים היא התחילה לכתוב. היא היתה סופרת מגיל אפס".
זה המתיק את ליבו כשהתחילה להתפרסם?
"מאוד. הוא ערך את ספריה הראשונים, הוא היה גאה בה מאוד".
גם כתשובה ליגאל.
"גם, בוודאי, כי דבורה מנצחת את יגאל. לא ברייטינג, ברייטינג הוא מנצח בטוח, אבל באיכות נתפסת היא מובילה, אני חושבת. למרות שיגאל היה - הוא סופר מעולה. הוא כתב הרבה דברים חוץ מחסמב"ה".
היה לך קשר טוב עם יגאל?
"מאוד טוב. אני מאוד אהבתי אותו. הוא גם נורא אהב אותי. גם אהבתי את זה שהוא היה בא לבקר את אבא לפחות פעם בחודש. היה מביא ספרים של חסמב"ה שיכולתי לחלק לבנים".
• • •
"אצלנו במשפחה אומרים שנגד גנטיקה אין מה לעשות", ורד אומרת לי לקראת פרידה, ואני חושבת על היצר, הכישרון, הדחף לחיות עד הקצה, הדיאלוג בין שמחה ודיכאון.
"שני הסבים שלי התאבדו, וגם גיורא אחי האהוב שם קץ לחייו. אני לא אדם אובדני, אני בן אדם שמאוד נהנה מהזמן שיש לו בעולם ומשתדל להפיק ממנו את המירב. נולדתי לגן העדן", היא חושפת עוד טפח מהסיפור המשפחתי המסועף, עם נשיפת סיגריה אחרונה לשמיים של יפו.
"גן עדן שממנו נבעטתי כשהלכתי לצבא. הגינה בבית שלנו היתה הכי גדולה והכי יפה בנען. לאבא שלי, כמוני, היתה התשוקה לטיפול בצמחים. היתה לי ילדות רכה ומיטיבה, מוקפת באהבה. וכל הזמן זה מה שאני עושה, מנסה להחזיר אותו".
וכשאני שואלת אותה אם זה גם מה שגרם בסופו של דבר לזה שהיא זו שהצליחה לכתוב את הדברים ולא אבא או דבורה, שצמחו מתוך פצעים גדולים, היא אומרת שבטח יש בזה משהו.
ואני מסתכלת בעיניים היפות וחושבת על אלה של דבורה, ושל טלי עומר הבת שלה, העיניים היפות שבתמונות האלבומים המצהיבים בחדר העבודה של ורד, העיניים האלה של בנות ובני המשפחה, ופתאום אני קולטת. היא אולי ציירה לג'אווה שלה זקן של גואל רצון, אבל נתנה לו את העיניים של מוסנזון.
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו