אירוע אחד, שני עיתונים, שתי כותרות. "איך נאום למען טראמפ אחד הידרדר אל המגוחך", צוהל ה"ניו יורק טיימס". לעומתו, "יו.אס.איי טודיי" אומר: "עכשיו זה רשמי: האאוטסיידר בפנים".
ומה השורה התחתונה? ומהו באמת הסיפור? ומה חשוב, ומה לא חשוב? אולי כדאי לקרוא גם את הכותרת ב"וול־סטריט ג'ורנל", מהחשובים בעיתוני ארה"ב, שאומרת בפשטות: "טראמפ זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות".
התקשורת האמריקנית ברובה (וגם רוב התקשורת הישראלית) נגד טראמפ. עובדה. היא היתה בעד אובאמה, היא בעד ממשיכת דרכו, הילארי קלינטון. טראמפ מבחינתם הוא תופעה זרה ומוזרה, מיטרד שיש לסלקו מהדרך.
מי שהיה בשלישי בלילה באולם הוועידה הרפובליקנית, ראה את האמת: בזו אחר זו הכריזו המדינות על תוצאות הפריימריז - וגם נציגי המדינות שהעדיפו את יריביו במירוץ הכריזו: "וכך וכך קולות הולכים לנשיא הבא של ארצות הברית, דונלד ג'יי טראמפ" - והתקרה רעדה מהתשואות, והבלונים באדום־לבן־כחול כבר רטטו מהתהודה שם למעלה, מאחורי הרשתות שייפתחו ביום חמישי בלילה, וימטירו בלונים של חגיגה על ראשי הנציגים.
דונלד טראמפ זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית. המימסד הרפובליקני לא אהב את תוצאות הפריימריז. חלק מאצולת המפלגה עדיין לא הצטרפה לרכבת של טראמפ; אחרים כבר התגייסו. אולי לא מאהבה, אלא מתוך ידיעה ברורה שאם לא יתמכו במועמד מפלגתם - הם יעניקו את הנשיאות ליריבה הדמוקרטית.
"אצלי, קייסיק גמר", אמר לי נציג של אוהיו, המדינה המארחת את הוועידה בקליבלנד, "הצבעתי בשבילו בפריימריז, והוא המושל של אוהיו, וכאן הוא ניצח. אבל עכשיו טראמפ הוא המועמד, של כולנו. קייסיק מחרים את הוועידה? מחרים את המועמד? שישכח ממני".
וזו היתה גם הרוח שנשבה מהנציגים, קבוצות־קבוצות ליד השלטים עם שמות מדינותיהם: קריאות בוז למדינות שבהן מי מהיריבים זכה ביותר קולות מטראמפ, תשואות גוברות והולכות לכל מדינה שבה הוא ניצח, וכגודל הניצחון - עוצמת התשואות. ואז, הרגע שבו בנו, דונלד ג'יי טראמפ ג'וניור, כנציג מטעם מדינת ניו יורק, הכריז על מספר הנציגים התומכים באביו במדינת הבית שלו - והעביר אותו אל מעבר למספר־הזהב שנדרש לניצחון. והאולם הענק רעד מתשואות.
ועידה שעומדת להתפרק? זה מה שנכתב באחד העיתונים בישראל. נאום מועתק שיסב נזק נורא? זה מה ששודר בתקשורת בישראל.
רבותיי, זו לא האמת.
איש לא האמין שטראמפ ייבחר כמועמד, והוא נבחר. ומי מהפרשנים שהיתה לו טיפת כבוד עצמי, אכל את הנייר שבו שגה לחלוטין. לא כדאי להתנבא. טראמפ נגע בנקודות חשובות מאוד לחלק ניכר מהציבור האמריקני: כבוד עצמי, הרצון שאמריקה תהיה שוב גדולה, השאיפה לתעסוקה, החרדה לביטחון האישי, מול טרור ומול מי ששם לו למטרה להרוג שוטרים במיטווח. תנועת טראמפ אומרת, בפשטות: נמאס לנו מהפוליטיקלי־קורקט. אנחנו רוצים לחזור לערכים הבסיסיים של אמריקה. לתקן את מה ששמונה שנות אובאמה קילקלו, ולמנוע עוד ארבע שנים כאלה, תחת הילארי.
כדי לנצח, טראמפ צריך להשיג קולות ממחנות המיעוטים, האפרו־אמריקנים וההיספאנים. משימה לא פשוטה עבורו. אבל הוא כבר הפתיע. כל האופציות על השולחן. עם התקשורת ובלעדיה - הסיפור פעמים רבות אינו אצל מי שצועק, אלא אצל מי ששותק. "הרוב הדומם" כבר הכריע בחירות - בניגוד לכל התחזיות. אולי גם הפעם.