יוצרים על חומרים

תערוכות הבוגרים של הפקולטות השונות לאמנות, ואין מספיק כאלה בארץ, לא יוצרות בדרך כלל התעניינות ציבורית גדולה – וחבל שכך.

הקהל שמגיע לתערוכות הללו יכול בדרך כלל ליהנות מעבודות אמיצות, מקוריות ומעניינות.

היום (רביעי) נפתחת תערוכת הגמר של בוגרי המדרשה, בפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל. התערוכה תציג במכללה עד ה-3 באוגוסט והיא פתוחה לקהל הרחב.

עולם ה"סטימפאנק"

אחת מבוגרות המדרשה היא הפסלת דפנה שביט, תל אביבית בת 28, שאת תחילת דרכה כסטודנטית עשתה דווקא בשנת לימודי עיצוב ותקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון. "אחרי שנה שם הבנתי שאני צריכה להתעסק עם חומר, ואז הכירו לי את המדרשה והחלטתי להעז לעשות משהו שהוא פחות פרקטי במובן המקצועי. ראיתי כמה אני מוקסמת ממגע עם חומר", מספרת דפנה, "תמיד היתה לי נטייה לעבוד עם חומר, לבנות דברים, שזה בהכללה אולי משהו שבדרך כלל בנים נוטים לעשות. הקטע שלך הפיסול נכנס לי כשהתחלתי ללמוד עיצוב".

דפנה שביט ועבודה שיצרה. "עולם של מכונות, חומרי ומשומן" 

במה עוסקות העבודות שלך?

"במכונות. אני שואבת השראה מסגנון ה'סטימפאנק' (Steampunk), שאם ראית למשל סרטים כמו מקס הזועם או עולם המים, הם מציגים עולם 'סטימפאנקי' לחלוטין. בשתי מילים, זה סגנון שהאידיאולוגיה שלו היא עולם של מכונות. שימוש מכאני בדברים ולכלוך מובילים אותו והוא אנטי העולם שהולך לכיוון של טכנולוגיית הכפתור האחד והמסכים. זה עולם שאוהב את החומרי, המשומן. עולם של גלגלי שיניים ורכבות, בשילוב סגנון של המאה ה-19, המהפכה התעשייתית.

"כל העבודות שלי עוסקות בפיסול, עם פזילה קלה לכיוון הציור, לפעמים. בחלק מהעבודות יש תקשורת עם הדו מימד. הרבה מהעבודות מבוססות על מנגנונים שמחליפים איזושהי פעולה, שיוצרת דו מימד. כל התערוכה עוסקת במקומה של המכונה בחיים שלנו ואיך היא מחליפה את הפעולה הידנית של האדם, בדגש על שימוש ביסודות שאנחנו תלויים בהם ביום יום כמו מים, חשמל...".

פסל של דפנה שביט. מהו מקום המכונה בחיינו  

לדוגמא?

"אחת העבודות היא קנבס שמתוח על מסגרת, כמו ציור, אבל בלי שכבת יסוד של לבן. בעצם בד גולמי, שחוסם כניסה לחדר. בגדול זה נראה כמו קופסת אור גדולה. הקנבס מואר מאחור, ומאחוריו מסתובבים שני מכחולים באופן אופקי כאשר המכחול כל פעם נוגע בבד. בעצם נוצרת הצללה, והצופה רואה קווים שנוצרים על הבד והם תמיד בתנועה. זה יוצר מעין מבנה של 'מאחורי הקלעים' של הציור.

"הפעולה היא פעולה מכאנית שניתן לזהות אותה, והיא מחליפה פעולה שאנחנו רגילים לראות את היד עושה. לא השתמשתי בצבע, אלא החלטתי שהצל יתפוס את מקומו. הצופה יוכל להרגיש את תנועת המכחול, אתה ממש רואה את השערות נוגעות בבד, אבל בלי הצבע, שאותו מחליף משהו הרבה פחות חומרי. קצת כמו בעולם שלנו, שהולך ונהיה שטוח ויש בו פחות ופחות חומר נגיש.

עבודה של דפנה שביט. "המכחולים מדמים פעולת יד אדם"

"עבודה אחרת שלי היא מעין 'פסל מכונה' עשוי ברזל, שפולט אבקת פחם בתדירות מסוימת של זמן. זה פסל שאני מתפעלת, למרות שהוא עובד גם כשלעצמו ומפעיל אותו מנוע. הפסל מייצר קו בין תקרה לרצפה, הרבה מהעבודות שלי מפנות את הראש למעלה ומתייחסות לקשר שבין התקרה לרצפה. הפסל הזה מייצר קו בין הרצפה לתקרה והמכונה היא מעין מיכל ברזל שמדי פעם כשאני ממלאת בחומר ואז המנוע פועל ופולט עשן שחור ומשאיר שובל אבקה שחורה ופירורים על הרצפה".

נשמע קצת מלוכלך...

"בינתיים זה עוד לא ממש מלוכלך, אבל כנראה שהמקום ילך ויתלכלך...", היא צוחקת, "העבודה תלויה בי פיזית ממש ומצריכה תפעול תמידי, מהמקום שלי כאדם שצריך לתפעל מכונה. פעולת המכונה עצמה היא מחזה שהצופה יכול להיתקל בו ויכול שלא, אבל הוא תמיד יראה את השאריות. היא מכוונת למשהו שפעל – ונפסק. גם המקום של האדם חשוב לי כאן, תמיד אני על הקו של כמה האדם צריך להיות נוכח ומתי לא. זו בעצם שאלה בלתי פתורה בתערוכה שלי, מתי אפשר להחליף את מקומו של האדם, ומתי לא?"  

סיפור פתוח לפרשנות

בוגר נוסף הוא הצייר נמרוד סודאי, בן 32 מתל אביב. "אני חושב שבגדול כל החיים חיפשתי דרך או שפה שאינה מילולית כדי להביע דברים. כשהייתי צעיר יותר התעסקתי הרבה במוזיקה", הוא מספר, "נפגשתי עם ציור בגיל מאוחר יותר, ההתחלתי לצייר רק לפני שש שנים, ואז מצאתי שכנראה התחום הויזואלי הקלאסי הוא זה שמדבר אליי.

"היום אני עדיין בתהליך בניית השפה שלי. העבודות שאני יוצר באות ממקום אינטואיטיבי ורגשי מאוד, הרבה פעמים קצת מפורק, אבל תמיד יש מאחוריהן איזשהו סיפור. לפעמים הסיפור מוגש 'סטרייט פורוורד', ולפעמים פתוח לפרשנות".

נמרוד סודאי וציור שלו. "משתמש בחוויות אישיות כדי לומר משהו כללי ופתוח" // צילום: מאיה זהבי

באיזה חומרים אתה מתעסק?

"הרבה פעמים אני עוסק בדברים אישיים, אבל גם בדברים יומיומיים, וגם בדברים אקטואליים. לפעמים התמודדות עם דברים שקשורים למדינה, עם האנשים שחיים בה, והשפעתם עליי.

"אני משתמש בחוויות אישיות שלי כדי להגיד משהו כללי ופתוח יותר, שתהיה לצופה אפשרות לנוע בתוך הקריאה של הציור. רוב העבודות שלי לא באות לסגור משהו באופן הרמטי, הקריאה שלהן נשארת פתוחה".

 

ציורים של נמרוד סודאי. "לנוע בתוך הקריאה של הציור"

קשה לדבר עם צייר שהוא בוגר פקולטה לאמנות בלי לשאול על הציור של אילת שקד שהציג רם עמרני בתערוכת הבוגרים של שנקר והניסיון לצנזר אותו, שעוררו סערה. "הדרך שלי לא ישירה כמו שלו, ואני לא מרגיש שהפעולה הציורית שהוא עשה או הכוונה מאחוריה היו פוליטיות" אומר סודאי, "הסקנדל שנוצר יצר את התחושה של איזו אמירה, שבעצם לא נאמרה מבחינה אמנותית. 

"מצד שני, ברמה העקרונית חשוב שעולם האמנות יתנגד לכל ניסיון צנזורה. הציור הזה היה צריך לעמוד כמו שהוא, אני לא רואה הצדקה לחשוש ממנו. הוא לא היה כל כך בוטה ואני לא חושב שהיתה מטרה להעליב מישהו. אם לא היתה צנזורה, לא היה נוצר כל הדיון המיותר".

פיסול, צילום, מיצב

שירן יצהרי, פסלת-צלמת בת 28 מחיפה, הגיעה למדרשה לאחר שלוש שנות לימודים בויצו חיפה. בשנה הראשונה למדה תקשורת חזותית, ולאחר מכן שנתיים צילום. "לא סיימתי שם ועברתי לעוש שלוש שנות לימודים במדרשה" היא מספרת, "בהתחלה הלכתי לכיוון הפרקטי והטבעי יותר של ללמוד עיצוב גרפי, אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי. הצעד הראשון היה לעבור לצילום, ואז רציתי ללמוד בצורה רחבה יותר - ועברתי למדרשה".

מתי נכנסת גם לעניין הפיסול?

"תמיד ציירתי, ובמקביל עסקתי גם בעיצוב, עוד מהתיכון. כשהגעתי למדרשה נפתחו לי הרבה תחומים אחרים, כמו למשל פיסול ומיצב, והעבודות שלי קצת השתנו. מה שאני מציגה בתערוכה הם צילומים, מיצבים וקצת פיסול, ושילובים ביניהם".

שירן יצהרי ועבודה שיצרה. "דגש על חומר צילומי" // צילום: מאיה זהבי

הכל משתלב יחד?

"הבסיס לכל העבודות בתערוכה הם צילומים, חלקם ממש צילומים ממוסגר, כשהכל נעשה בצורה אנלוגית, עם פילם. מאוד מעניין אותי חומר ובתערוכה הזו יש דגש על חומר צילומי. אני משתמשת גם בצילומים וגם בטכניקות שחורגות מהצילום ומנסה לייצר איזשהו היתוך, או חיבור, בין צילום ופיסול. הדבר הזה נעשה בכל מיני דרכים, יש צילומים עם מיצבים, צילומים של פיסול, פיסול שבו אני משתמשת בחומרים כמו נייר צילום".

איך העבודות הללו נראות?

"באחת מהעבודות לקחתי נייר צילום כימי בגודל של שני מטר על מטר עשרים, שהוא שרוף כך שהוא בצבע שחור, ומודבק לרצפה. על הנייר מונחים מלא כדורי חימר פצפונים, חלקיקים קטנים ממש, שהנחתי על ההדפסה. היתה לי איזושהי מחשבה על החומר שממנו מורכב הנייר הזה, שיש בו כל מיני חלקיקים, למשל של כסף. זו דרך להוציא את החלקיקים האלה מתוך הנייר, להפוך את הצילום הזה למשהו פיסולי, אבל שיישאר עדיין צילום.

עבודות של שירן יצהרי. "היתוך בין צילום ופיסול"

"עבודות אחרות שלי הן כמה הדפסות שעשיתי בחדר חושך. לקחתי ניירות שחור לבן ובחדר חושך הנחתי עליהם מנורות מצופות בשעווה שחורה. ברגע שהדלקתי את המנורות, השעווה התחממה והתחילה להישפך וכתוצאה מכך הנייר נחשף לאור. בסוף נשאר תוצר שטוח אחרי תהליך שהוא גם של חומר וגם של אור. אלה יהיו שלוש הדפסות, כל אחת בגודל של 50 על 60 סנטימטר.

ומה רוצים שלושת הבוגרים להיות כשיהיו גדולים? "השאיפות שלי ארציות לגמרי", מעיד סודאי על עצמו, "אני מקווה שיהיה לי סטודיו משלי, שאעבוד בו". שירן מאחלת לעצמה "להמשיך להיות אמנית בכל תחום שארצה", ודפנה חותמת ב"פסלת. ואשת ברזל". 

התערוכה תציג במכללת בית ברל עד ה-3.8. שעות פתיחה: ימים א'-ה' בין השעות 12:00 ל-20:00, יום ו' בין השעות 10:00 עד 14:00. פתוח לקהל הרחב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו