אאופוריה. זו היתה התחושה של המשורר ארז ביטון, כשהתבקש לפני חמישה חודשים לעמוד בראש הוועדה להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. "התרגשות אמיתית מצעד בעל משמעות היסטורית", הוא אומר.
אבל תחושות האושר והתרוממות הרוח פינו השבוע את מקומן לצער ולעלבון מר. "אני חש אכזבה ומרגיש שעשו לי עוול", אומר ביטון (74). "התגובות חסרות הפתיחות שנשמעו מרגע פרסום הדו"ח מאכזבות אותי מאוד.
"כל מה שרציתי הוא שיהיה שיח פתוח לקבלה הדדית. חשבתי שאני מציע הזדמנות לזהות המזרחית לבוא לידי ביטוי. האמנתי לתומי שהאשכנזים יקבלו את זה בברכה. מה יש? לא באתי להרוס את הקיים. חשבתי שיגידו, 'כל הכבוד, ארז. אתה פותח לנו פה אפשרות למפגש, לשיח מעמיק על הזהות המשותפת'.
"לצערי הרב, אני שומע קולות אחרים לגמרי. אנשים מדברים על הדו"ח באופן שגוי, מבלי שקראו אותו בכלל. או שנטפלים לנושא קברי הצדיקים, אלמנט שולי שבשולי, שהפכו אותו לחזות הדו"ח. כלומר, הדו"ח מלכתחילה נחשף לציבור מתוך הבלטה של המלצה זניחה, שבהחלט אפשר היה לוותר עליה. אין לך מושג כמה זה ציער אותי. אין לי מילים לתאר את הצער.
"העיתונאית הראשונה שפירסמה את עניין הקברים היא עיראקית. אחרי הפרסום היא צילצלה אלי והתחננה על נפשה שאסלח לה. אמרה לי שאבא שלה, העיראקי, נזף בה, 'תתביישי לך. מה עשית? דו"ח כל כך חשוב וזה מה שאת שמה ככותרת?'
"אני לא מתכוון עכשיו לריב עם התקשורת, אבל מדובר בחוסר אחריות ובחוסר אתיקה מקצועית. קברי הצדיקים הם מהות הדו"ח? אני כתבתי בעצמי את תקציר הדו"ח, מילה במילה, והנושא הזה בכלל לא מופיע שם. אמנם אני אחראי לכל הדו"ח, אבל נושא הקברים לא עבר דרכי".
לא ידעת שההמלצה הזאת קיימת בדו"ח?
"ראשית, כפי שיש את הברסלבים שהולכים לקבר רבי נחמן באומן, יש גם קברים אחרים, שגם בהם מבקרים. ההמלצה לא נוגעת בהכרח לקברי צדיקים, אלא בכלל לביקור באתרי מורשת. ולא, לא ידעתי שיש המלצה כזאת, ובאופן אישי לא הייתי מכניס אותה.
"לאחר העלאת הנושא הוצאתי את ההמלצה מהדו"ח, כדי שלא תיחשב בטעות לבעלת ערך. היא מבלבלת ועלולה ליצור רושם שאנחנו בעצם מבקשים לחזור להיסטוריה מזרחית של קמעות, חמורים וגמלים. אז זה לא המצב. אנחנו מודרניים לגמרי, ורוצים פשוט להכיר את ההיסטוריה של הדורות הקודמים, לאורך מאות שנים".
גידי אורשר טען שהיללנים המקצועיים מהמזרח מניפים רגליים של תרנגולות מעל לראש.
"הדברים שהוא כתב לא הוגנים. הרוב הגדול של המזרחים הם לא בקטע הזה של הנפת תרנגולות. כואב לי שאיש תקשורת לא מושיט יד להזדמנות שהדו"ח מציע לשיח מעמיק בשאלת הזהות החדשה הנדרשת.
"אנחנו כלל לא מנסים לבנות זהות מזרחית נפרדת או לבטל חלק כלשהו בזהות הישראלית. הכוונה היא להעשיר ולהעמיק את הזהות הקיימת, ליצור זהות אינטגרלית אחת, שיש בה מקום גם להיסטוריה ולתרבות של יהודי המזרח. מה, אני יכול לוותר על לימודי השואה? לוותר על שייקספיר, גוגול וטורגנייב? מה פתאום.
"בהדגשת העניין של קברי הצדיקים נעשה עוול, מתוך חיפוש אחר סנסציה בלבד או מתוך שנאה למזרחיות. בשני המקרים, זה מעליב. זה לא יפה. כך שתחושת האופוריה שחשתי בהתחלה נפגעה, בהחלט.
"מצד שני, אני מרגיש סיפוק ושמחה כשמצלצלים אלי ואומרים לי, אתה עושה דבר חשוב.
"בשורה התחתונה, אני מצטער שעדיין יש ניכור הדדי בין אשכנזים למזרחים וחוסר נכונות להכיר את התרבות של האחר".
ניכור הדדי? כלומר, לא רק מצד האשכנזים?
"נדמה לי שהניכור הוא בעיקר מצד האשכנזים. קשה לאשכנזים לקבל שיש מזרחיות בעלת משמעות. שיש מזרחיות שקיים הכרח ללמוד אותה. שבכלל לגיטימי ללמוד אותה".
אל תטעו בסגנונו של ביטון. הוא לא זועק וזועם על עוול של עשרות שנים. למעשה, הוא כלל לא אוהב להשתמש במילה עוול. "אני מדבר על חוסָרים, לא על עוולות. אם אני אומר 'עוול', אנחנו נכנסים לרוח של 'סידרו אותנו', 'אכלו לנו, שתו לנו'. זה לא העניין. היה פה חוסר מתוך אידיאולוגיה של כור ההיתוך, של יצירת אחידות כלל־ישראלית".
• • •
את הימים האחרונים הוא העביר בדירת בנו הבכור אסף (32), כמה מאות מטרים מהמרינה בתל אביב, ולא בביתו שברמת השרון. ביקש להיות נגיש לכל מי שירצה לשוחח על מסקנות הוועדה. לצורך התאמת הדירה הצנועה למשימה החשובה הניחה אשתו, רחל, על המדפים מספר תעודות וראיות לפרסים שקיבל, ובהם פרס ישראל לספרות ושירה עברית, שהוענק לו בשנה שעברה. הוא לא תיכנן שהדירה תהפוך למקום מושבו הזמני של היו"ר הפגוע והמתגונן.
בך יש כעס, כבן לעולי מרוקו?
"היום לא. ומה שהיה בי פעם, ושביטאתי בשיריי, זה צער וכאב, לא כעס. אני מקבל את פני הדברים, את המציאות, כהתפתחות היסטורית מסוימת, שצריך וניתן לתקן אותה.
"הוועדה לא ביקשה להראות את המעברה העלובה עם האוהל הדולף, יללות התנים והאוכל שמובא במסטינג לאב המשפחה המובטל והמסכן. אנחנו מדברים, למשל, על חשיפת התרומה שביישוב הארץ. יהודי צפון אפריקה מימשו באופן פנטסטי את חזון בן־גוריון ליישוב הנגב. אני חושב שזה יכול לטפח בדור הצעיר המון שייכות וגאווה.
"זאת היתה הציונות שלהם, הענקת חגורת ביטחון למדינה על ידי התיישבות בפריפריה, ביישובים שמעטרים את הנגב והגליל כמו אבנים טובות - ירוחם, קריית שמונה, קריית גת, דימונה, אשקלון, נתיבות, אופקים, אשדוד, שדרות. את כולם יישבו צפון־אפריקנים, תוך שהם נושאים במחיר של קטיושות והפצצות מעל לראשם. אלה, למשל, יישובים שחשוב מאוד להכיר ולסייר בהם, כחלק מהחשיפה לתולדות ההתיישבות של יהודי צפון אפריקה בישראל. מי שמבקר בנתיבות, לדוגמה, נפתח לעולם אחר, שאינו מוכר לכל צעיר ישראלי".
מה הכי הפתיע אותך בממצאים שאליהם הגעתם?
"שבכלל לא היתה מודעות לחוסר. מערכת החינוך התנהלה בטבעיות, במציאות שבה לא מלמדים, כחובה, תרבות והיסטוריה של יהדות המזרח. תלמיד ישראלי יכול לסיים כיתה י"ב בלי להיות חייב בקריאת יצירה מזרחית אחת.
"הופתעתי שהמצב כל כך קשה. לא ידעתי שלא מלמדים היסטוריה של יהודי המזרח. לא ידעתי שבספר האזרחות כמעט אין אזכור ליהדות הבלקן ויהודי ספרד והמזרח. אפילו בסידור התפילה בחינוך הממלכתי־דתי יש דומיננטיות של הקול האשכנזי. גם השר בנט הופתע. הממצאים היו קשים מאוד.
"משם התחלנו לחשוב מה להציע כדי למלא את החסר. קודם כל, למדנו מי קובע את תוכנית הלימודים במקצועות השונים. במשרד החינוך יש היררכיה של אחראים. מפקחים על מקצועות הלימוד, מעליהם מנהלי אשכולות, ומעליהם ועדות מקצוע, שהן אלה שקובעות את תוכנית הלימודים. וראי זה פלא: כל חברי ועדות המקצוע הם לא מזרחים. אין ביניהם אפילו מזרחי אחד. לכן מובן למה לא בחרו בסופרים ומשוררים מזרחים או בהיסטוריה מזרחית".
זה התנאי החשוב לטיפול בחוסר, שמוצא האדם יהיה מזרחי?
"לא, אנחנו לא בודקים בציציות ארץ מוצא, אלא בודקים את הידע, העיסוק, ההתמחות והעניין בנושאים הרלוונטיים. אבל יש להניח שאדם מזרחי היה נותן את הדעת יותר. במקרה הזה לא היו לא כאלה ולא כאלה. אם המנגנון עצמו ישתנה, יש יותר סיכוי שייכנסו חומרים זהותיים של יהדות המזרח".
ההמלצה שמחצית מחברי המועצה להשכלה גבוהה יהיו מזרחים היא לא מאולצת ומוגזמת?
"אנחנו אומרים שלא הגיוני שעשרות חברי המל"ג הם אשכנזים, ואין אפילו מזרחי אחד. המזרחים מהווים מחצית מהאוכלוסייה, ועל כן צריך להיות להם ביטוי זהה בגוף כזה. ושוב, לאותם אלה בעלי הנטייה לנושא המזרחי - אנחנו לא במשא ומתן בשוק. אנחנו מציעים שוויון".
וההמלצות שתלמידים יטוסו לסיורים בארצות הבלקן ובספרד הן לא קונטרה מאולצת למסעות לפולין?
"זה לא שאנחנו מתים שייסעו לספרד. אבל בניית הזהות של התלמיד המזרחי צריכה להיות מתוך גאווה, כבוד ושייכות לדמויות או למפעלים מזרחיים. כולם נוסעים לפולין. גם הילדים שלי נסעו לפולין. אבל איפה החלק שנוגע להיסטוריה העקובה מדם של האינקוויזיציה בספרד? בכל אופן, הנסיעות הן לא מרכז ההמלצות שלנו, אלא לימוד דמויות ואירועים מרכזיים בהיסטוריה, בשירה ובספרות המזרחיות".
• • •
ועדת ביטון מנתה כמאה חברים. את הוועדה המייעצת הראשית הרכיבו 12 איש, ובהם הרב פרופ' משה עמר, ד"ר יהודה מימרן, פרופ' אהרון ממן וד"ר אושרה אלפסי. תחת הוועדה המייעצת פעלו תשע ועדות משנה, במגוון תחומים: היסטוריה, ספרות, מגדר, העשרה, אקדמיה, מחקר והוראה ועוד.
• • •
360 עמודי הדו"ח כוללים תיאור ומיפוי של המצב הקיים והמלצות רבות לשיפורו, או "להכלה והנכחה של תכנים מזרחיים", כלשונו של ביטון. מקום ניכר מוקדש לאופני היישום, החל בהקמת מינהלת להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח וכלה בפירוט לוחות זמנים והקצאת תקציבים בסכום כולל של מיליארד ורבע שקלים.
ביטון מספר כי במהלך עבודתם קיבלו חברי הוועדה פניות גם מיהודי אתיופיה להיכלל בדו"ח, "וצירפנו אותם לשיח. גם בוכרים וגרוזינים שפנו אלינו צורפו. פגשנו עשרות אנשים מ־17 קהילות שונות, וגילינו את הרעב של הקהילות הללו להיות מוכרות בתוך מערך החינוך. שאלנו כל אחד מיהן הדמויות המרכזיות בהיסטוריה של הקהילה שממנה בא ומהם האירועים ההיסטוריים המרכזיים שחוו הקהילות. התוצאות היו יוצאות מגדר הרגיל".
"אמנם אני אחראי לכל הדו"ח, אבל נושא הקברים לא עבר דרכי". מופיע בפני ועדת החינוך של הכנסת // צילום: דודי ועקנין
תפקידו של ביטון היה "לנהל את הוועדה הראשית בשאלות כלליות ומהותיות המשותפות לכל הוועדות. קיימתי פעם בשבוע ישיבה עם כל אחת מוועדות המשנה, למטרות ליווי, חשיבה, ריכוז וניווט, ואחר כך ניסוח ההמלצות".
הוא שימש גם יו"ר ועדת המשנה ל"עמוד האש המזרחי". הוועדה יזמה את הפקתה של סידרה בת 12 פרקים, שתשודר בטלוויזיה החינוכית ותציג את ההיסטוריה של יהודי ספרד והמזרח, או בלשון הדו"ח - "תוכנית טלוויזיה יוקרתית ומושקעת" שתהיה "ספינת דגל", כמענה לסידרה "עמוד האש", ששודרה לפני 35 שנה "והדירה את יהודי המזרח, כאילו אין להם כל תרומה לרעיון הציוני", לשון הדו"ח.
ביטון קיבל לידיו את סיכום דיוני הוועדות, ואשתו, או מזכיר בשכר, היו מקריאים לו אותם. הם גם אלה שהקלידו עבור ביטון את החלקים שניסח בדו"ח.
אחד הדברים הראשונים שגילה ביטון הוא שבעבר, החל משנת 1976, היה קיים במשרד החינוך "מרכז לשילוב מורשת המזרח", שקיבל תקציבים מכובדים. "הוא כלל עשרות עובדים בתוך משרד החינוך, שתפקידם היה להביא חומרים מזרחיים לתוך בתי הספר, סיפק מימון לכתיבת ספרים על יהדות המזרח, תמך בחוקרים של מורשת המזרח.
"בשנת 2004 החליטו לסגור אותו, כנראה מטעמים כלכליים, ולמעשה פירקו וחילקו אותו בין אגפים שונים וביטלו את התקציב. מאותו רגע חלה הידרדרות הולכת וגדלה בתוכניות הלימודים, ואף אחד לא בלם את ההידרדרות הזאת".
דבר נוסף שגילה ביטון הוא ששיריו שלו כבר אינם נכללים כפריטי חובה בתוכנית הלימודים בספרות. "רק כיו"ר הוועדה גיליתי שבחמש השנים האחרונות, שירת ביטון אינה חובה. זה גרם לי להרגיש לא טוב וחיזק אצלי תחושה קודמת שהיתה לי.
"הופעתי בשנים האחרונות הרבה מאוד בפני תלמידי תיכון. מאות תלמידים בכל מפגש. לפעמים הייתי שואל, 'למדתם שירים שלי?' ואמרו 'לא'. קיבלתי שוק. פעם כשהייתי בא לבתי ספר התלמידים היו מכירים שירים שלי. את 'זוהרה אלפסיה', את 'שיר קנייה בדיזנגוף', את 'פיגומים'. בשנים האחרונות הרגשתי שהם לא מכירים את שיריי.
"הסבירו לי שמעמידים אותי כרשות. אבל מה זה אומר רשות? העמידו אותי מול יהודה עמיחי. איך אתם מעמידים אותי לבחירה של מורה מול עמיחי? ברור שהמורים יבחרו בו ולא בי. עמיחי מושרש בתודעה הישראלית המודרנית עשרות שנים. זה לא הוגן. אני בעצמי הייתי בוחר בעמיחי, כי אני אוהב אותו".
• • •
סיפור הפיכתו של ביטון למשורר פורץ דרך ועטור פרסים המחובק על ידי הממסד נושא ניחוח הוליוודי. הוריו, ילידי מרוקו, היגרו לאלג'יריה, שם נולד בשנת 1942, בעיר אוראן, כשהיה בן 6 עלתה המשפחה לישראל ושוכנה למשך שנה במעברה ברעננה. משם עברה להתגורר בלוד. ביטון הוא הבכור בין שבעה אחים ואחיות.
בגיל 10 וחצי, במהלך משחק עם חבריו בשטחי פרא בלוד, נתקל בקופסה קטנה. כשפתח אותה גילה כי היא מכילה רימון ישן, והוא התפוצץ בידיו מטווח אפס. כך איבד את מאור עיניו, ידו השמאלית נקטעה וכמה מאצבעות יד ימין נפגעו. מאז הוא מרכיב פרותזה על זרועו השמאלית.
"מכיוון שלא ידעו מה לעשות עם ילד עיוור במשפחה שהולכת ומתרחבת והמצוקה הכלכלית בה רבה, העבירו אותי לבית חינוך עיוורים בירושלים. שם נפתחו אופקיי הרחבים למפגש עם התרבות העברית, הישראלית והבינלאומית. למדתי לאהוב מוסיקה וספרות, וצמחתי כנער ישראלי לכל דבר".
הוא בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בפסיכולוגיה שיקומית מאוניברסיטת בר־אילן. שנים רבות עבד כמטפל פסיכו־סוציאלי בלשכות רווחה אזוריות ובבתי חולים פסיכיאטריים, ובמקביל, מאמצע שנות השישים, החל לפרסם שירים וסיפורים קצרים בכתבי עת שונים.
• • •
בשנת 1976 פירסם את ספר השירה הראשון, "מנחה מרוקאית", שבו החל להביע את כאב ההגירה לצד זהות מזרחית מתגבשת. מאז ועד היום פירסם חמישה ספרים נוספים ומאמרים בעיתונות. ב־1982 הקים את "אפיריון" - "כתב עת ים־תיכוני לתרבות, ספרות וחברה" ושימש עורכו, עד שהוחלף על ידי רחל אשתו.
את מרצו השקיע גם בפעילות ציבורית, שהחלה בחברות בפנתרים השחורים. הוא האיש שפתח את התא הפוליטי של הארגון באוניברסיטה העברית. לאורך השנים כיהן כיו"ר אגודת הסופרים, יו"ר המרכז הים־תיכוני לתרבות, חבר המועצה לתרבות וחבר מועצה בארגון נפגעי פעולות איבה.
בשנתיים האחרונות זכה ביטון בשלל פרסים, בהם פרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי לשירה עברית, פרס ביאליק לשירה, פרס ישראל, ובתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון.
"העיוורון בעצם חילץ אותי מהמצוקה, מהעוני, מקשיי החיים של המשפחה בלוד, והביא אותי לשערי ההשכלה, ההעמקה, הצמיחה האישית. אם הייתי נשאר בלוד, לא הייתי גומר אפילו בית ספר יסודי. לא היה קורה איתי דבר מכל מה שקרה איתי. אין לי שום ספק. אני רואה מה שקרה עם כל מי שהיה סביבי כילד".
איפה נמצאים היום אחיך ואחיותיך?
"אני לא רוצה לדבר על זה, כי לא כל כך נעים לי. אלה אנשים טובים. אנשים עובדים. כל החברים שלי מהילדות. נכון, ההשכלה מאוד מוגבלת, כי המציאות של שנות החמישים היתה כזאת שלא איפשרה את הצמיחה".
אז אתה בעצם מכריע בשאלה הגדולה מה קריטי יותר - התורשה של האדם או הסביבה שבה גדל.
"כן, לסביבה משקל עצום. אומרים שיהודי צפון אפריקה שהגיעו לישראל היו ה'ברָרָה', בעוד הטובים והמוצלחים היגרו לצרפת. זה לא נכון. האמצעים והסעד והתנאים הסוציאליים בישראל היו קשים ביותר לעומת אלה שבצרפת. אין מקום להשוות. אני רואה את המשפחה שלי לעומת בני משפחה שהיגרו לצרפת, ואין מה להשוות מבחינת ההישגים הכלכליים והחינוכיים שהשיגו בני המשפחה בצרפת".
היית מוכן לוותר על כל ההישגים שלך, שהשגת כאדם עיוור, ולהישאר בלוד כאדם רואה אבל בלי הישגים?
"בוודאי. הייתי מוכן לוותר על התפתחות אינטלקטואלית שכוללת השכלה, שירה, עיתונאות, פעילות ציבורית, לוותר על עיסוקי כעובד סוציאלי וכפסיכולוג ועל היותי אדם מצליח, כדי להיות אדם רגיל, בריא. הייתי נהנה מהתרבות המזרחית במסגרת המשפחה והקהילה, אבל לא הופך לקול המשפיע על שינוי חברתי. מבחינתי אין שאלה בעניין הזה.
"להיות עיוור זה חוסר ענק. מדובר בוויתור על חלק גדול ביותר מהנאות החיים, מהשפע הססגוני שהראייה נותנת. אילו הייתי גדל כאדם רואה, אפילו בלי השכלה ובלי להגיע לדבר מכל מה שהגעתי אליו, החיבור שלי לעולם היה הרבה יותר חי והרבה יותר אותנטי.
"זאת שאלה פילוסופית, מה עדיף - תודעה מפותחת, הישגים מקצועיים, לאומיים ובינלאומיים, או חיים אותנטיים, טבעיים, ממשיים, יומיומיים וללא סבל. כי לחיות כעיוור זה סבל, ולא רק פיזי. הסבל הוא במחיר הגדול.
"בשירים שלי אני מתרפק על הראייה של פעם, על המראות של פעם. שהיו כל כך מזמן. אני לא ראיתי את אשתי וילדיי מעולם".
• • •
הוא נישא לרחל קלהורה לפני 34 שנה. היא בת 66, אדריכלית, בוגרת הטכניון. "בשנים האחרונות היא איתי בכל דבר ועניין, תומכת בי ומלווה אותי, פיזית ונפשית. היא אינטלקטואלית ברמה מאוד גבוהה, והנושאים שאני עוסק בהם נוגעים לה מאוד. הוריה ילידי יוון, שנמלטו בפחד גדול מהנאצים ביוון ב־1944.
"יש צלקות לא קלות בעבר המשפחתי, היא חוותה את השואה כדור שני. זה חלק מהשואה שבישראל בכלל לא הכירו בו. אני הייתי הראשון שכתב מאמר על שואת יהודי יוון, לפני שנים רבות".
איך היא עוזרת לך?
"היא עוזרת לי למצוא מתרגמים. עוזרת לי לנסח נאומים שאני צריך לשאת בפני פורומים שונים, למשל בבתי ספר ובאוניברסיטאות. ויש לה רעיונות לא נורמליים, מקוריים. היא עזרה לי להפיק את שלושת הספרים האחרונים שלי, שהתקבלו בצורה בלתי רגילה".
זה לא מובן מאליו שאישה רואה מתחתנת עם גבר עיוור.
"זאת שאלה מעניינת. היא טוענת שהקשר הרגשי והאינטלקטואלי בינינו מפצה על הכל. הביחד שלנו, שצומח קדימה, והעניין המשותף מחברים בינינו, נוסף על המשפחה שהקמנו.
"נפגשנו שנה לפני נישואינו, אצל חברים משותפים. דיברנו, גילינו עניין הדדי, והבנו שאנחנו רוצים להמשיך לדבר. אז המשכנו בטלפון, והיו צחוקים ודעות משותפות וראייה דומה של החיים. רקמת היחסים הלכה והתהדקה לכדי חברות טובה, חתונה ומשפחה".
"לדעתי גם ההיסטוריה של האשכנזים חסרה בתוכניות הלימוד, אבל אני כרגע נלחם על הזהות שלי". ארז ביטון // צילום: אריק סולטן
בנם אסף הוא בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון, עובד כמתמחה במשרד עורכי דין פרטי העוסק בנדל"ן. הבת שלומית (30) היא פסיכולוגית, שעובדת בשנים האחרונות בשירות הפסיכולוגי החינוכי של עיריית נתניה. לפני כחודש ילדה את בנה הבכור, איתן, ונכדו הראשון של ביטון. הסב הגאה שימש סנדק בברית המילה.
איך אתה מדמיין שרחל והילדים נראים?
"אני מדמיין אותם ברמה של גודל, של פנים. אני נוגע להם בראש ויודע את צורתו. אני ממשש ומחבק אותם. אני יודע את גודלם לאורך השנים, כי הרמתי אותם בינקותם וכילדים, ועכשיו אני במגע פיזי איתם. אני מכיר אותם היטב, אבל לא ויזואלית".
מה קשה בלהיות אבא עיוור?
"אני לא יודע להצביע מה היה קשה ספציפית באבהות, לעומת יתר תחומי החיים. כששאלו את שלומית איך זה להיות בת לאבא עיוור, היא אמרה: 'לא היה לי אבא מסוג אחר, כך שאני לא יודעת'. התשובה שלי היא דומה. זה בוודאי לא קל, אבל עם אישה כל כך נמרצת ואנרגטית, הדברים היו הרבה יותר פשוטים ואפשריים".
איך אתה קורא?
"אני לא קורא בברייל, אלא מאזין לספרים שמוקלטים על ידי הספרייה לעיוורים. כשיש ספרים חדשים, רחל מקריאה לי, או שמזכיר שלי מקליט ואני מאזין אחר כך. מסרונים אני כותב בכוחות עצמי, ויש לי תוכנה שמקריאה את המסרונים שנשלחים אלי ואת שמות אנשי הקשר שאני מדפדף ביניהם".
חושים אחרים מחודדים ועשירים יותר אצלך, כפיצוי על היעדר הראייה?
"אני יודע שקיימת טענה כזאת, אבל זה לא בדיוק המצב שלי. יכול להיות שהפיצוי העיקרי אצלי הוא בזיכרון. אני זוכר המון שמות וטלפונים. זוכר פרטים על אנשים אחרי הרבה מאוד שנים.
"אני לא יכול לקבוע דמות של אדם על פי הקול שלו. למדתי שהקול יכול להיות מטעה מאוד. היתה לי פעם סטודנטית שהדרכתי בלימודי עבודה סוציאלית. הייתי בטוח שהיא קטנטנה מבחינת מימדיה, ואחרי תקופה ממושכת של עבודה יחד רציתי לדעת מה הגובה שלה. כשהיא קמה מהכיסא ונגעתי בראשה, התברר שהיא לא פחות מענקית.
"אני כן חושב שאני מסוגל לשפוט טמפרמנט, כוח ותוקף אישיותי. את רמת האנרגיה של האדם. יש מסרים שעוברים אלי באופן שקשה לנסח.
"לפני שנים רבות הופעתי בערד עם עמוס עוז ויהודה עמיחי. בתום האירוע חזרתי עם עמיחי במונית לירושלים, דרך המדבר. ואז פניתי אליו ואמרתי, 'תגיד לי יהודה, מה זה מדבר? תתאר לי מדבר, בבקשה'.
"עמיחי כל כך נדהם, שהוא לא השיב. הוא רק אחז את ידי בידו ושתק. לאחר זמן שישבנו כך שנינו בשקט, יד ביד, הרגשתי מין צמרמורת בגוף ואמרתי לו, 'יהודה, אני חושב שעכשיו אני יודע מה זה מדבר'. לימים כתבתי על כך את השיר 'להגיד מדבר':
יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת/ סִרְטְטָה לְפָנַי/ נְאוֹת מִדְבָּר/ יָרֹק עַל יָרֹק./ כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים/ יָד נוֹגַעַת בְּיָד/ עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ/ אֵלַי/ גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר/ וּפֶלֶא/ הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר.
"מה שמדהים הוא שכאשר קיבלתי את פרס עמיחי בשנת 2014, חנה אלמנתו עלתה לבמה והקריאה שיר שלא הכרתי, על המסע הזה שלנו. והשיר, בחוויה שלו, היה כה דומה לשלי. מאוד התרגשתי".
• • •
לילדים שלו, הוא אומר, אין תודעה מזרחית. "הם גדלו ברמת השרון, ורוב חבריהם היו ישראלים לא מזרחיים. כך שהתודעה שלהם כמזרחים לא משמעותית. אסף למד ערבית, בעידודי, ואוהב זמר מרוקאי, כמו להקת 'שפתיים'. שלומית פחות. היא אוהבת זמרים בריטים ואמריקנים".
לא היה חשוב לך להנחיל להם את המורשת המזרחית, זאת שכל הוועדה בראשותך סובבת סביבה?
"קירבתי אותם למוסיקה מזרחית, אבל לא לאידיאולוגיה מזרחית. זה לא נכון לעשות את זה. הם גדלו באופן טבעי בתוך חברה וסביבה מסוימות והותאמו אליהן".
לא הפריע לך שדווקא הילדים שלך "מנוכרים" לשורשים המזרחיים?
"כל הסביבה העניקה אז חינוך בלי אלמנטים מזרחיים. אני מודה שהיום זה קצת מפריע לי. בעבר לא ממש התעכבתי על זה.
"ככלל, הצורך להגן על הילדים גבר על המימד של המאבק המזרחי, או הדרישות המזרחיות. הוא חייב אותי במתינות, מתוך אחריות כלפיהם".
להגן על הילדים מפני מה?
"מפני דמות של אבא שעלול להיתפס בציבור כמיליטנטי, כחריג. כעיתונאי פירסמתי מאמרים שרבים מהם היו מיליטנטיים, והחלטתי למתן את עצמי. גם כך אני חריג, אז למה לתת להם להרגיש שאבא שלהם במאבק בוטה על זהות? השירים שלי דיברו בעד עצמם, והם היו יותר מעודנים, רכים. דיברו יותר על כאב מאשר על מחאה.
"אני לא מצטער על כך, אם כי הייתי שמח שהמרכיב הזהותי המזרחי בילדים שלי היה יותר בולט. זה מה שקורה בסוציאליזציה טבעית, כחלק ממערכת.
"פעם חשבתי שצריך להיאבק על צורת הדיבור בחי"ת ובעי"ן מודגשות. בחלוף הזמן חשבתי לעצמי, רגע, המציאות היא כזאת שהרוב מדברים בלי חי"ת ועי"ן, אז למה לריב על זה? זה נהיה חלק אינטגרלי מהשפה עצמה".
אבל זאת בדיוק גישת כור ההיתוך, שאתה יוצא נגדה. הגישה הליברלית, שמפשיטה אותנו מסממנים לאומיים ותרבותיים של המוצא שלנו.
"אני לא נלחם היום על אידיאולוגיה. אני שואף שילמדו במערכת החינוך על דמויות היסטוריות מזרחיות, ושזה יהיה חלק מזרם הדם של הישראלי החדש.
"התמהיל שכולנו גדלנו עליו חסר את היסוד של הזהות המזרחית לדורותיה, אבל הוא חסר גם את היסוד של הזהות האשכנזית לדורותיה. האשכנזים, מתוך מגמה מודעת, ויתרו על ההיסטוריה של לפני השואה, וזה חבל. כשהייתי תלמיד, מאוד רציתי לדעת איך חיו פעם בפולין. הייתי צריך לקרוא שלום עליכם ובשביס זינגר כדי להבין קצת מה קרה שם".
אז יש גם חוסרים במה שקשור למורשת האשכנזית?
"הם פחות חזקים, והצד האשכנזי הוא זה שהחליט לוותר על ההיסטוריה של מזרח אירופה לאורך הדורות. לדעתי גם ההיסטוריה של האשכנזים חסרה בתוכניות הלימוד, אבל אני כרגע נלחם על הזהות שלי, של המזרחי. אני רוצה שהוא זה שייכנס.
"כור ההיתוך קילקל לכולנו. הוא גרס שלילה מוחלטת של הגלות, גם של מזרח אירופה וגם של ארצות אסיה ואפריקה. זה חבל. אי אפשר ללמוד על תור הזהב בספרד, ואז שיהיה ואקום של מאות שנים עד ביאליק. כי היו משוררים ואמנים לאורך הדורות האלה. חשוב שהתלמיד הישראלי יתוודע להיסטוריה ולתרבות לאורך הדורות. ההיסטוריה לא התחילה עם הקמת המדינה".
אמרת בעבר שלא היה שום משורר מזרחי שהשפיע עליך, כי לא היה שום משורר מזרחי.
"הכוונה שלי היתה למשורר מזרחי מהמאה העשרים. במאה העשרים התפתחו פחות משוררים מזרחים, בעיקר עד המחצית השנייה של המאה. בשנות החמישים התחילה הגירה, ופתאום התפרצה שירה שהלכה והתגברה, במיוחד בעשורים האחרונים.
"לאורך הדורות ודאי שהיו משוררים שהשפיעו עלי, קצת. הפיוט של ישראל נג'ארה. תקופת תור הזהב, עם אבן גבירול ושמואל הנגיד. והושפעתי מאוד גם מכל השירה העברית לדורותיה. מביאליק, שמחצית משירתו אני מכיר בעל פה, מאלתרמן.
"אני מחובר גם לשירה בינלאומית, בעיקר ספרדית. אני נהנה לקרוא את ססאר ואייחו, פבלו נרודה, גבריאלה מיסטרל ופדריקו גארסיה לורקה.
"אני בנוי מחומרים של הסוציאליזציה הישראלית. קראתי דוסטויבסקי וטולסטוי בלי סוף. קראתי הרבה צ'כוב. כן, אני דווקא כן קראתי צ'כוב. את 'נפשות מתות' של גוגול, שמוקלט לי על דיסק און קי, קראתי אולי 40 או 50 פעם".
כתבת הרבה על ההורים שלך. מה ההבדלים העיקריים בין הדור שלהם לדור שלך?
"הדור של ההורים שלי הוא דור מדבר. דור של אהבה גדולה לארץ, אך של סבל בלתי רגיל, של חוסר בכלים בסיסיים של התערות, כמו ידיעת העברית.
"הדור שלי חווה את הבושה הגדולה בהורים. מתוך הזדהות עם המערכת הישראלית, ההורים של הדור שלי נתפסו בעינינו כפרימיטיביים, נידחים, אנכרוניסטיים, שאבד עליהם הכלח ואין בהם צורך.
"כשאמא שלי היתה מסתובבת במטפחת ראש, כמו ערבייה, הייתי מתבייש ורק מחכה שתלך. היא דיברה איתי בערבית וקראה לי בשם ערבי, יעיש. הרבה שנים התביישתי להגיד את השם הזה, אפילו כאדם בוגר. דרך השירה, בשימוש שעשיתי בו בשיריי, התחלתי להכיר בו, לקבל אותו ולהתפייס איתו".
תשקול להוסיף אותו לשמך המלא, כמו שעשה אריה דרעי עם השם מכלוף?
"לא, לכדי כך אני לא יכול להגיע. אין לי מושג מה היתה המוטיבציה שלו בצעד הזה - האם התחברות לחלק קודם שבתוכו, או סיבה אחרת. לי השם יעיש שייך וזר בו זמנית.
"עם השנים התחלתי, בעזרת השירה, לתת ביטוי לקונפליקט שיש בי כלפי ההורים, נכמרו רחמיי עליהם. נעתי מבושה לכיוון של מתן ביטוי לסבל שלהם".
אבל עשית את זה ממקום של עוצמה, כמי שכבר מזמן פרץ את הגבולות.
"אין ספק שהשירה איפשרה לי קבלה עצמית של האלמנטים האלה בהורים. הייתי חייב לתת משמעות לדור שאבד עליו הכלח. יש לי פואמה, 'בית הקברות בלוד', שבה מתוארת שרשרת ארוכה של דמויות שהיו פעילות, חיות ונושמות, וכשהן מתו אף אחד לא החשיב אותן. אלמלא הפואמה הזאת, הם לא היו זכורים כאנשים שחיו אי פעם. זה נורא כואב".
ש"ס משרתת בעיניך באופן הגון את הציבור המזרחי?
"מה שקובע הוא כמות האנשים שבוחרים בה. שבעה מנדטים זה רציני. יש ציבור שלם של ספרדים, מזרחים, שמאמינים שיש צורך במענה שהמפלגה הזאת מציעה.
"אני לא רוצה לנקוט עמדה פוליטית. אני יודע מהמשפחה שלי שהם עוזרים לא מעט במעונות יום, במוסדות חינוך. כנראה ניתן לאנשים שירות מסוים. אני לא מכיר את התכנים שנלמדים במוסדות שלהם. מעניין לבחון אותם".
ואמירותיה של השרה מירי רגב, שכל כולן זעקה נגד הדרת המזרחים?
"הרבה מאוד מזרחים גאים בה, שמחים בדיבור שלה. הסגנון הוא עניין של טעם אישי. אני באופן אישי צמחתי על התיאטרון הישראלי. אני יודע קילומטרים של טקסטים בעל פה, ואני לא אוותר בקלות על צ'כוב. אני בנוי מחומרים מערביים. ובכל זאת, חשוב לי שיהיו גם יסודות היסטוריים ותרבותיים של יהודי ארצות ערב".
המהלכים שהיא עושה נכונים?
"אני מבקש לא לנקוט עמדה פוליטית. אני לא רוצה להסתכסך עם מירי רגב או עם אריה דרעי או עם מישהו אחר. יש סגנון של ארז ביטון ויש סגנון של מירי רגב. אנחנו משהו אחר.
"מבחינת הקצאת המשאבים - מוסדות תרבות בפריפריה כנראה היו מקופחים לאורך השנים. איך עושים את התיקון? אני לא יודע. קשה לי לקבל תיקון על ידי פגיעה בקיים.
"בכל אופן, אני בינתיים לא ראיתי יותר מדי מהלכים שלה. היא סגרה את הבימה? היא תקפה את הפילהרמונית? אני לא רואה שום מהלך. אני לא יודע מה גיבוי המעשים לדברים שהיא אומרת.
"מה שהיא כן עשתה זה להכניס פונקציונרים מזרחים למשרד התרבות. אני לא בהכרח חושב שחייב להיות מזרחי בכל תפקיד ותפקיד, אבל בהנחה שממלא התפקיד הוא גם מוצלח, זה טוב שיהיה מזרחי. יש לה מנכ"ל מזרחי, יש מזרחית כראש מינהל התרבות. חשוב שלא הכל יהיה בגוון אחד".
בשנות התשעים ניסית להשתלב בפוליטיקה, במפלגת העבודה. מה היו השאיפות שלך?
"כשלתי לגמרי בניסיונותיי. לא הייתי ערוך לזה. אף אחד לא נתן לי יד או גב, הלכתי לבד. לא הבנתי מלכתחילה שחשוב שמישהו ותיק ומנוסה ילווה אותי ויעניק לי חסות. אז סתם ביזבזתי זמן וכסף. קיוויתי להיאבק על עניינים חברתיים, לקדם חוקים לטובת אוכלוסיות מוחלשות באשר הן. לאו דווקא מזרחים".
הדור הצעיר של המשוררים המזרחים, למשל "ערס פואטיקה", הוא בחלקו קולני ותקיף, בשונה ממך.
"הדור הצעיר טוען שהעלימו ממנו את הדור של היוצרים המזרחים, שנתנו את הביטוי לזהות המזרחית. אני חושב שזה מאוד עצוב שדור צעיר, של בני 20 ו־30, עדיין חווה את החוסר הזה, את המצוקה הכלכלית והזהותית, של חוסר התקבלות. אני פחות נבהל מהצעקה, כי אני מזהה בתוכה הרבה מאוד אהבה, רצון להשתייך, להכות שורש".
אגי משעול יצאה השבוע נגד "ההסתה המזרחית נגד כל מה שהוא אשכנזי".
"אני חושב שאגי משעול עושה שגיאה שהיא מתבטאת בנושא הזה, כי היא לא מכירה את המאטריה. אני לא בעד הסתה. אני בעד שיח רחב, מתוך היכרות וידע. אם הסגנון מעורר אנטגוניזם, צריך אולי למתן אותו. אבל יש לשאול אותם למה הסגנון שלהם כל כך ישיר. אולי הם לא מרגישים ששומעים אותם, שמקשיבים להם, שמתייחסים אליהם?
"אנחנו ספגנו עשרות שנים של הדרה וחוסר התייחסות. במשך עשרות שנים לא הכירו בשירה שלי. לדור של ערס פואטיקה אין סבלנות. בוער להם להגיד שרע להם ובואו נתקן. הדור הצעיר מחפש ביטוי של המזרחיות שלו. הם צמאים לזה. עצם העובדה שיש משוררים ואמנים צעירים שנותנים ביטוי למזרחיות, זה אומר שקיימים כמיהה ורצון, וכנראה שהבושה כבר אינה קיימת.
"אבל, רגע, את חושבת שסגנון אחר מביא ליותר הקשבה? תראי את התגובות בתקשורת לדו"ח ביטון. ניסיתי, באמת ניסיתי, להציע ראייה מתונה, של ביחד, של שיח עמוק של זהות ישראלית שיש בה גם אלמנט מערבי, אירופי, וגם אלמנט יהודי מזרחי. והנה, עדיין התגובות כל כך קשות ומזלזלות".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו