"להחליף את העם"?

די! יש לשים לזה סוף. הסיפור הזה של שלטון הימין נמשך כבר יותר מדי שנים. משנת 1977 הדברים במדינה הזו יצאו מכלל שליטה. הדמוקרטיה בסכנה. להוציא כמה הפסקות קצרות, הימין, ברוב חוצפתו, מרכיב את הממשלות כמעט ברצף. איזה חוסר התחשבות בתקשורת, איזה חוסר התחשבות בשמאל, איזה חוסר התחשבות ברצונם של מנהיגים בעולם. די. יש באמת לשים לזה סוף. ולמען המטרה, כל דרך היא לגיטימית. דמוקרטיה? טוב, לא צריך להגזים.

לפני שנה ושלושה חודשים היו כאן בחירות. דמוקרטיות לחלוטין. השמאל והתקשורת היו בטוחים שהפעם זהו זה, שלטון הימין נופל, ועימו בנימין נתניהו. החליפות כבר נתפרו, זיקוקי הדינור הוצאו מהמחסנים. אבל בערב, כשהקלפיות הדמוקרטיות נפתחו ונספרו בצורה דמוקרטית, אוי ואבוי, התברר שהעם הכריע, שוב, בדרך דמוקרטית. 67 מנדטים לגוש הימין. 30 מהם לליכוד, שהעומד בראשו הוא בנימין נתניהו, ובדרך דמוקרטית הוא שוב עמד בראש הממשלה החדשה. אחרי שנה של הישענות על רוב של 61 מנדטים בלבד, נעשה התיקון. ליברמן הצטרף לקואליציה (מינוס ח"כית אחת), וגוש הימין בשלטון. 66 מנדטים, דרך סלולה לתקציב דו־שנתי, יציבות. וגם תיק חוץ, שעודנו ממתין לח"כ בוז'י הרצוג.

הדמוקרטיה ניצחה? קדחת. הרחבת הממשלה נתנה את האות להסתערות חסרת תקדים, תחת הסיסמה "רק לא נתניהו". למה? כי דמוקרטיה, בעיני המתנגדים, משמעותה אחת: היותם בשלטון. הם הטובים, היפים, הנאים, הראויים. וכל מי שמצטרף לצד שלהם, חטאיו נמחקים כלא היו.

•   •   •

כשצריך, מגייסים כל אחד. רק שיבוא. קחו למשל את אהוד ברק. אדם עתיר זכויות (באמת) שמילא כל תפקיד אפשרי במדינה הזו, ולדעתו אפילו בהצטיינות רבה מאוד. העם אפילו בחר בו לשלטון; אבל מה לעשות, העם שלנו כנראה כפוי טובה. פחות משנתיים נשאר הרמטכ"ל לשעבר בתפקיד ראש ממשלה. אפילו מראשות מפלגת העבודה הושלך (לא נחשב, הרי זה קורה שם לכולם) - אבל דווקא ברק הוא זה שהגיע לכנס הרצליה ולאולפן שישי על תקן נביא הזעם החדש, על מנת להסביר ל"עם הנבער" מה טוב עבורו. רגע, הרי ברק לא עושה זאת מעמדת הפרשן, אלא מעמדת מי שהיה. ונכשל. המצחיק הוא שדווקא כשר הביטחון בממשלת הימין של נתניהו (4 שנים!) הוא נכשל הרבה פחות מאשר בכהונתו הקצרצרה כראש ממשלה. אולי מישהו שמר עליו. הרי ברק שיבח את נתניהו במלוא גרונו. כלומר, כשהיה בתפקיד שר הביטחון. היום כבר לא.

ברק בכנס הרצליה. הפך נביא זעם  //  צילום: גדעון מרקוביץ'

לאהוד ברק זיכרון קצר. הוא הבטיח לנו צונאמי מדיני ובידודנו בעולם. האומנם? מתוך 193 מדינות באו"ם, יש לנו יחסים עם כמעט 160. אורחים מהעולם כולו לא מפסיקים להגיע. מתדפקים, ובאים, והולכים, וחוזרים. סין והודו הצטרפו למעגל הידידים והשותפים הכלכליים. אופקים חדשים נפתחו בפני הייצוא הישראלי. ומדינות ערב המתונות, הסוניות, מאותתות שהן בשלות למו"מ, למגעים, לשיתוף פעולה.

אז מוכרים לנו משהו חדש: אין איום קיומי. ברוך השם שאין איום קיומי. ואפרופו, אם אין איום קיומי, סימן שהמצב דווקא טוב, ומישהו אולי גם דאג לכך. איראן? גם ברק וגם שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון אמרו שאיראן היא איום קיומי. עכשיו לא? יופי. אולי מישהו צדק כשלחץ והביא למהלך של סנקציות על איראן, שהביא בסוף להסכם (רע, לטעמנו) עם איראן. היה עדיף אחרת – אבל כנראה בהסכם, המערב קנה לעצמו קצת זמן. אז אולי האיום הקיומי הזה נדחה קצת. טוב מאוד. זה לא קרה מעצמו.

ובכלל, המצב הביטחוני של ישראל לא רע: אין יריב של ממש, בדרום הוקמה גדר יעילה ואפקטיבית, גדרות נוספות מוקמות לאורך הגבולות. גם הגדר בהר חברון תתוקן. ובאשר לשמי המדינה: ההשקעות בהצטיידות נרחבת ב"כיפת ברזל" הוכיחו עצמן, כששמי הערים היו מוגנים בצוק איתן, ויהיו מוגנים טוב יותר עם פיתוח מערכות נוספות.

ברק לקח לעצמו קרדיט. יעלון לקח לעצמו קרדיט. ולראש הממשלה נתניהו, ששניהם שירתו תחתיו – אין קרדיט?

יעלון בכנס הרצליה. שינה את הטון  //  צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון, יהושע יוסף

אה, נכון, תהליך השלום תקוע. הוא תקוע כבר 68 שנה, והרבה יותר. האם אהוד ברק הוא האיש שיביא את הישועה? ייאמר לזכותו שהוא לא היה צריך אפילו שנתיים בתפקיד כדי לחשוף את פרצופו של ערפאת בקמפ דיוויד 2. הרי חוץ מדירת היוקרה שלו, הוא הציע לערפאת כמעט הכל, מנסיגות ועד הר הבית. אז עכשיו האיש שלא הביא שלום אלא את האינתיפאדה השנייה בא למתוח ביקורת על העם ועל הדרך שבה העם הצביע בבחירות האחרונות? נדמה לנו ששמענו אותו אומר כי מצביעי הימין הם כמו אוהדי כדורגל. אם זה נכון, אז לברק ולשמאל יש באמת בעיה: אוהדי כדורגל אמיתיים לא מחליפים קבוצה. בעיקר כשאין להם באמת סיבה.

השוואה מופרכת ונלעגת

הטרנד החדש היום של האופוזיציונרים הוא לנופף ביוזמה הסעודית ובפרשת החייל היורה. אז הגיע הזמן להבהיר את שתי הנקודות: תחילה, הסעודים. הסעודים בלחץ. היוזמה שלהם, זו משנת 2002, באה אחרי פיגועי התאומים. הסעודים ידעו שיש להם מה להסתיר. גם היום ערב הסעודית בלחץ. אמריקה נסוגה מתמיכה בממלכה ומייצרת לעצמה נפט שמחירו לא מפסיק לרדת. הממלכה חוששת מאיראן, חוששת מטרור, חוששת ממחיר חבית הנפט. חוששת לגורלה. עדיף להתעסק עם הפלשתינים. זה עדיין רחוק משלום. מי אצלנו יקבל תנאי כמו זכות השיבה לפלשתינים? מו"מ, אפשר לנהל.

ופרשת החייל היורה. לצערנו, כבר היו מקרים כאלה גם בעבר, במלחמות וביניהן. אבל הפעם זה גם צולם, וגם אירע במשמרת של נתניהו. הנה סיבה מספיק טובה על מנת להפוך את האירוע הבודד לסכנה לדמוקרטיה. 

והטרנד החדש הוא גם לנופף בפאשיזם. נו, באמת. כל אחד בשמאל רואה עצמו כברטולד ברכט, כל אחד רוצה להיות מארטיר בנוסח ימי ויימאר. אז זהו, שהם לא, וכל ההשוואה היא מגוחכת, מופרכת ונלעגת. סתימת פיות? מעולם לא דיברו סתומי־פה רבים כל כך, הרבה כל כך. ועדיין העובדה היא שהחוק האחד שעבר בכנסת בקריאה טרומית ונועד לסתום פיות הוא החוק נגד "ישראל היום". ותמכו בו רבים מחסידי חופש הביטוי וחופש ההבעה וחופש היצירה. חופש – לצד שלהם, כמובן. כי זו בעיניהם הדמוקרטיה, ואין בילתה.

כבר נאמר פעם כי "הדמוקרטיה יכולה לעמוד בפני כל דבר, מלבד הדמוקרטים". אכן הדמוקרטיה שלנו היא "דמוקרטיה מתגוננת". אבל לא במונח המדעי של המילה, אלא ברצון העם שיכבדו את הבחירה שלו בקלפי. סכנה לדמוקרטיה זה כשלא מכבדים את רצון העם. לגיטימי לרצות להיות בשלטון, לגיטימי לנסות ולהפיל ממשלה (יש לזה אפילו כלים קונסטיטוציוניים), לגיטימי למתוח ביקורת, לגיטימי לרצות לנצח בבחירות.

אז זהו, שהבחירות היו לפני זמן די קצר, ועדיין אין בחירות. ועד שנחליף את העם הסורר הזה, יש להניח שהממשלה תמשיך לתפקד. קשה לברק, קשה ליעלון, קשה לשמאל? שיתמודדו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו