לרב בצלאל כהן היה ברור שהוא מוחרם בבית הכנסת כשהפסיקו להזמין אותו לעלות לקריאות התורה. בתור כוהן, העלייה הראשונה היתה אמורה להיות שמורה עבורו. אבל שבוע אחר שבוע היה הרב מגיע לתפילות ורואה איך רק כוהנים אחרים עולים לתורה, ואילו ממנו מתעלמים.
אט אט הבחין כהן שגם המתפללים מפנים לו גב. המבטים הוסטו ממנו והלאה, הפסיקו לברך אותו לשלום. המסר היה ברור: הוא לא רצוי יותר בבית הכנסת שבו התפלל תמיד.
זה קרה לפני שנתיים וחצי, בדיוק בתקופה שכהן (40) הקים את ישיבת "חכמי לב", ישיבה תיכונית חרדית המשלבת לימודי קודש עם לימודים לבגרות מלאה. החרם בבית הכנסת גרם לו לפרוש ולהקים בית כנסת אחר, קטן, עם מניין חברים. אבל זאת היתה רק סנקציה אחת בשורה של צעדים, חלקם אלימים ומביישים, שנקט נגדו הממסד החרדי כדי לגרום לו לוותר על הישיבה שלו. בדצמבר 2014 ריססו סמוך לביתו את הגרפיטי "בצלאל כהן מיסיונר", ואינספור פשקווילים בגנותו נתלו ברחבי השכונה שבה הוא מתגורר, ובהם כונה "ראש הנחשים של ישיבות המיסיון", ש"דינו כדין רודף מסית ומדיח". פעמיים התקבצו עשרות מפגינים בכניסה לבניין שבו הוא מתגורר וקראו "בצלאל כהן נחש, תאב בצע ושפל".
כל ניסיונותיהם של כהן ותומכיו למצוא מבנה ראוי לישיבה הוכשלו - בין היתר, באמצעות לחץ חריף מצד החברים החרדים במועצת העיר ירושלים. כיום שוכנת הישיבה במבנה עלוב וקטן בשכונת בית וגן בירושלים. 60 התלמידים מצטופפים בשלושה חדרים, מה שמקשה מאוד את הלימודים.
"הפכתי לאויב העם", אומר כהן בהשלמה. "הממסד החרדי מאוד חושש מאינדיבידואליסט שמשמיע כלפיו ביקורת. אני סדין אדום בעיניהם. אבל אני מתמיד בדרך שלי, כי אני חושש ממה שיקרה אם לא אמשיך לעשות מה שאני עושה".
מה יקרה?
"אסון. אם צעירי הקהילה החרדית לא ייצאו לעבודה, לא ישרתו בצבא ולא ישתלבו באקדמיה, יקרה אסון. אם לא יהיו מסגרות חינוך רבות כמו זאת שהקמתי, החברה החרדית מועדת לאבדון. כבר עכשיו ההווה שלנו רע מאוד. והעתיד יהיה עוד יותר רע אם לא יחול שינוי משמעותי.
"המלך הוא עירום. החברה החרדית מוכרחה להתעורר ולקלוט שהיא בבעיה קשה: אין עליה ביקורת, חיצונית ופנימית, שתחשוף את כמות הכשלים שקיימים בה. הם יביאו בשלב מסוים לקריסתה".
בארץ פועלות 15 ישיבות תיכוניות חרדיות. עד לפני שנים אחדות, פנו רובן בקושי לאחוז אחד מהאוכלוסייה החרדית, שממילא נחשב לשוליים: חרדים "מודרניים" - עובדים, אוכלוסיות עולים או חרדים לאומיים (הזרם השמרני בציונות הדתית). מעל לכל, מדובר בישיבות לבני משפחות מבוססות בלבד, ששכר הלימוד בהן נע סביב 3,000 שקלים בחודש. בישיבה קטנה, לשם השוואה, שכר הלימוד נע בין 500 ל־1,000 שקלים, לכל היותר.
אבל בחמש השנים האחרונות נפתחו כמה ישיבות תיכוניות חרדיות שפונות לקהלים רחבים יותר מתוך החברה החרדית, כמו בעלי תשובה או אוכלוסיית ה"קירוב" - משפחות דתיות, לא חרדיות, שמעדיפות לשלוח את ילדיהן למוסדות חינוך חרדיים. המוסדות האלה כבר היוו קריאת תיגר משמעותית עבור הממסד החרדי, בשל השילוב האסור בין קודש לחול וחשש שהנערים הצעירים ינטשו בהדרגה את לימודי התורה.
מבין הישיבות האלו, "חכמי לב" מושכת אליה את רוב האש. היא פונה לנערים מכל גוני הקשת החרדית, כולל אלה מלב המיינסטרים. שלא כאחרות, היא ממוקמת בתוך ריכוז אוכלוסייה חרדי. היא ממצבת את עצמה לא כמפלט למי שמתקשה במסגרות המקובלות, אלא כמוסד שמציע בגלוי סדר יום שונה, תוך נעיצת אצבע בעינו של הממסד החרדי הוותיק.
המוסד שהקים כהן, המופעל על ידי 17 אנשי צוות, מציב אלטרנטיבה למסלול הלימודים הנורמטיבי של הנער החרדי, שכולל ישיבה קטנה (לכיתות ט'־י"א) ואחריה ישיבה גדולה (עד לנישואי הבחורים), שבשתיהן לומדים לימודי קודש בלבד, בעיקר גמרא.
ישיבת "חכמי לב" כוללת לימודי גמרא לצד מסלול בגרות מלאה ברמה גבוהה, מבלי לוותר על הזהות ואורח הדתי החרדיים. הלימודים מתחילים בתשע בבוקר ומסתיימים בשמונה בערב. מחצית מהיום מוקדשת ללימודי גמרא, ומחצית ללימודים כלליים.
הצלחה של המודל הזה נתפסת כאיום גדול על תפיסת העולם המקובלת. היא סודקת את הבדלנות וההסתגרות החרדית ויוצרת פתח להשתלבות בחברה הישראלית, בשוק העבודה, באקדמיה ובצה"ל, פתח שלא מעט מבני הנוער החרדים ומשפחותיהם רוצים בו.
אל "חכמי לב" מגיעים בוגרים של תלמודי תורה, או כאלה שהחלו ללמוד בישיבה קטנה והפסיקו. "מבין בוגרי תלמוד התורה, בודדים מגיעים כשיש בהם סקרנות ועניין ללמוד", אומר כהן. "נערים שלמדו תקופה מסוימת בישיבה קטנה והפסיקו מגיעים חבולים. יש בהם כעס ואפילו שנאה כלפי לימודי הגמרא ואנטגוניזם כלפי הביטויים החיצוניים של החרדיוּת, כמו הלבוש ושורת המגבלות הבלתי נגמרות.
"אלה נערים שדרשו מהם ללמוד כל היום רק גמרא ורבו איתם הרבה. לא להיות בלי כובע וחליפה, לא לעצור בקיוסק ולהציץ בטלוויזיה, לא ללכת לבריכה, לא לטייל במרכז העיר. כל הזמן יש חיכוכים וקונפליקטים סביב נושאים כאלה, אז הם מגיעים עם התנגדות ללימודי גמרא. למעשה, אין להם מושג למה בכלל לומדים גמרא - הם לומדים כי זה מה שאומרים להם. אנחנו מנסים להחדיר בהם את האהבה למקצוע.
"לכל הישיבות הקטנות צריך להכניס קודם כל לוח ומגרש. לוח, כדי שהמורה יוכל לכתוב עליו ולהקל את הלימוד. הלימודים בעל פה הם מאוד קשים. חצי השנה הראשונה בישיבה שלנו מוקדשת בעיקר להקניית כישורי למידה: להעתיק מהלוח, לסכם, לכתוב תשובות בכתב, להתמודד עם חומר מגוון, להתכונן למבחנים.
"מגרש הוא חשוב כדי שהנערים יוכלו לרוץ, לשחק בכדור, להזיז את הגוף, להוציא אנרגיה. בעולם החרדי, הספורט נתפס כגורם לתחרות על ליבו של הילד, והוא גם מבוסס על תרבות זרה, תרבות יוון. הנערים לא מבינים את זה. הם שואלים, למה אסור לנו לשחק כדורגל וכדורסל?"
באיזו רמה לימודית הם מגיעים?
"נמוכה מאוד. רובם מגיעים עם אפס ידיעת אנגלית, וצריך ללמד אותם את ה־abc. יותר מ־90 אחוזים מהמוסדות החרדיים לא מלמדים אנגלית. בחשבון הרמה נמוכה מאוד, והם מגיעים כשהם בקושי יודעים את סדר הפעולות. אין להם רקע גם במקצועות אחרים, כמו אזרחות, היסטוריה, לשון ותנ"ך.
"לישיבות התיכוניות הוותיקות מגיעים תלמידים ממוסדות שבהם מלמדים לימודי ליבה מלאים. אלינו לא. אני באתי לספק פתרון למי שכמעט לא למד לימודים כלליים בעבר".
והם מצליחים להדביק את הפערים?
"הם עובדים קשה בשביל זה, אבל כן. כשליש מתלמידי י"א שלנו לומדים מתמטיקה ברמה של 5 יחידות. זה הישג עצום. כל התלמידים ייגשו לבגרות מלאה, בכל המקצועות".
• •
אחת מתוכניות ההעשרה בישיבה כוללת ביקורים וסיורים במקומות שונים במדינה, כדי להכיר את הארץ ואת החברה הישראלית. בחודש שעבר ביקרו תלמידי כיתה י"א בתל אביב, חלקם לראשונה בחייהם. הם התפללו תפילת שחרית על חוף הים, טיילו בשכונת נווה צדק וביפו, ביקרו במוזיאון נחום גוטמן ובביתו של הרב קוק, ומשם המשיכו לביקור בישיבת פוניבז' בבני ברק.
"בחנוכה ביקרנו במרכז למורשת מנחם בגין", אומר בצלאל כהן. "אמרתי שם לתלמידים שהביקורים האלה נועדו לקיים את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. המצווה הזאת קיימת גם בין בני אדם וגם בין קבוצות בחברה. כמו שאתה לא יכול לאהוב אדם אחר בלי שתאהב את עצמך, אתה לא יכול לאהוב ולרצות להיות חלק מהחברה הרחבה בלי שתאהב את החברה שלך.
"נקודת המוצא שלנו היא לא התנגדות לחברה החרדית. אנחנו מכבדים ואוהבים את המקום שאנחנו שייכים אליו, אבל יוצאים ממנו למסע היכרות עם החברה הישראלית, כדי שנהיה יותר פתוחים אליה ונוכל להשתלב בה בקלות.
"ההצלחה של הישיבה ומשיכת הנרשמים אליה תלויות בזה שלפחות חלק מהתלמידים ילכו ללמוד בישיבות גדולות אחרי הלימודים, גם אם לתקופה של שנתיים. בסופו של דבר אני רוצה שבפני הבוגרים יעמדו כל האופציות: ישיבת הסדר חרדית, ישיבה גדולה, שירות צבאי, לימודים אקדמיים וכמובן עבודה".
הבוגרים רוצים להתגייס לצה"ל?
"רובם כן. לי חשוב בראש ובראשונה שהם יהיו בעלי מידות טובות, וגם שומרי תורה ומצוות, יראי שמיים. חשוב לי שהם יהיו מודעים לאתגרים הרוחניים והדתיים שבגיוס, ויעשו את זה בזהירות ותוך התאמה. אם יתגייסו לצה"ל ולא יצליחו לשמור על זהותם הדתית והחרדית, אני יכול לסגור את הישיבה.
"יש לי כל הזמן בראש את הסיפור על הצב והארנב, שערכו תחרות ריצה. הארנב צבר פער אדיר על הצב, והיה כל כך שאנן שבאמצע הדרך הוא פרש לשינה ארוכה. כשהתעורר קלט שהצב עקף אותו מזמן וכבר היה מאוחר מדי להדביק את הפער. בעיניי, הצב הוא הציונות הדתית, שמצליחה להתמודד נפלא עם חיי הדת לצד השתלבות בחברה, בכל הרבדים. הארנב הוא החרדים. ואני מנסה בכל כוחי להעיר אותם".
בניגוד לאופן שבו הוא נתפס בחברה החרדית, כריאקציונר ומקור לצרות, כהן הוא איש שקט ומנומס שמדבר באופן שקול ורחוק מלהתלהם. "מתחילת הדרך דרכתי להרבה אנשים על הבהונות, למרות שזה לא מה שאני מחפש", הוא מבהיר. "אני לא מחפש לעצבן, אלא רק לומר את מה שאני חושב".
חדר לימוד בישיבת "חכמי לב". 60 התלמידים מצטופפים בשלושה חדרים // צילום: דודי ועקנין
הוא גדל בקהילה החרדית הליטאית בשיכון חב"ד בירושלים והתחנך בישיבות "קול התורה", "פוניבז'" ו"מיר". לאחר שהתחתן וסיים את לימודיו במיר, עבר ללמוד בכולל של הרב יצחק סולובייצ'יק, "ושם התחלתי להרחיב את האופקים. לתת ביטוי לסקרנות שלי. התעסקתי במקורות תורניים פחות מוכרים, ועלו לי הרבה שאלות לגבי תפיסת העולם הדתית והחרדית.
"התחלתי להתעניין בנושא הכלכלי והתעסוקתי בחברה החרדית, ולאט לאט הבנתי שהספינה שוקעת. החלפתי את בית המדרש באינטרנט, קראתי וכתבתי הרבה, וגם דיברתי והרגזתי לא מעט".
המתקפה הראשונה שלו, במאמר בעילום שם בעיתונות החרדית ואחריו באופן גלוי במאמרים שפירסם, היתה על הגמ"חים להלוואות כספים, מרכיב יסודי בחיים הכלכליים החרדיים. "יש בקהילה מאות גמ"חים כאלה, שכל אחד מהם מחזיק מיליוני שקלים.
"אנשים מפקידים את חסכונותיהם שם וגם לווים סכומים גדולים לכל צורך. אבל לגמ"חים אין מידע אמיתי על הלווה, אם יש לו יכולת החזר או לא. הרבה אנשים מחזירים הלוואה באמצעות הלוואה מגמ"ח או ממספר גמ"חים אחרים, מגלגלים הלוואות ממקום אחד לאחר. כל ההתנהלות הזאת מסוכנת ויכולה להביא ביום מן הימים להתרסקות כלכלית של החברה החרדית, ללא התראה מוקדמת".
לא היה צריך יותר מזה כדי שיתויג כמרעיל בארות. "מנהלי הגמ"חים, שהם גורמים חזקים בממסד החרדי, ראו בזה איום גדול. הם חשבו שהביקורת עלולה לגרום לאנשים למשוך את הפיקדונות או להפסיק להלוות מלכתחילה, והיו מהראשונים לסמן אותי. ובחברה שלנו, כשמדביקים לך תגית של עושה צרות, היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים".
בין השנים 2004 ל־2010 הועסק כהן בפרויקט מיוחד של הג'וינט וממשלת ישראל, שמטרתו קידום התעסוקה במגזר החרדי. במקביל, למד שנתיים במכון מנדל למנהיגות חינוכית, ושם החל לחשוב על הקמת ישיבה תיכונית חרדית. כמו כן, הקים עם פרופ' עמירם גונן את המכון לחקר החברה החרדית.
"עצם ההעזה לשאול שאלות קשות, להציע הצעות שמבחינת הממסד הן שומו שמיים, יצרה התנגדות כלפיי", הוא אומר. "ומי אני בכלל? חתיכת צוציק. אין לי דעת תורה, איך אני מעז להביע ביקורת, ועוד בתחומים הכי מהותיים שיש בחברה החרדית, ועם סימני קריאה ופירוט הדרכים איך צריך לפעול אחרת. כשאתה ממש מתחיל לייצר עובדות בשטח, כמו הקמת ישיבה - אתה מסתבך עד מעל הראש".
• •
הוא נשוי לפייגי, מפקחת בחינוך החרדי במשרד החינוך, ואב לארבעה בנים ושתי בנות, בגילאי 7 עד 18. בנו השני, אהרון (17), גילה בצעירותו קשיים גדולים כתלמיד בתלמוד תורה. "מתחילת הלימודים החוויה שלו היתה של כישלון, שעומד להיות כישלון עוד יותר גדול. היה לו רע מבחינה לימודית וחברתית, ואנחנו לא ידענו מה לעשות. שלחנו אותו לרכיבה על סוסים, לחוג כדורסל, לחוג נגינה, לפסיכולוג. התחלנו לחשוב שאולי הוא פשוט ילד עצל, או שיש לו בעיות קשב וריכוז. לא הבנו מה כל כך קשה לו.
"בכיתה ז', פייגי ואני החלטנו לנסות לשלוח אותו לבית ספר דתי, שמשלב לימודי ליבה, וברגע אחד הילד שלנו השתנה מקצה לקצה. הגמרא, שבה הוא לא היה חזק, נכנסה לפרופורציות, והוא חווה הצלחה במקצועות שכמעט לא נגע בהם עד אז, כמו חשבון וספרות. ופתאום יש שיעורי ספורט ויש שיעורי מוסיקה. העיניים שלו נפתחו.
"אני זוכר שבאנו למסיבת חנוכה בבית הספר. אהרון עמד על הבמה, שר עם יתר הילדים, וראינו שהוא מאושר. הסתכלנו אחד על השנייה, והבנו שהילד שלנו ניצל. לא כל אחד בנוי רק ללימודי קודש. יש ילדים שחזקים בתחומים אחרים. היום הוא לומד בישיבה תיכונית חרדית, והוא כוכב".
שלושת בניו האחרים הלכו בתלם. מאיר, הבכור (18 וחצי), לומד בישיבה גדולה; יהודה (15 וחצי) לומד בישיבה קטנה, ושלמה (11) לומד בתלמוד תורה. "הם במסלול הנורמטיבי, כי הוא מתאים להם. זה בדיוק העניין: אני לא נגד המסלול המקובל, אבל אני מבין שהוא לא מתאים לחלק גדול מהנערים החרדים. הבעיה היא שבחברה החרדית אין נכונות להכיר בגוונים, ויש פחד גדול ממה שיקרה לה אם היא תאפשר את הפתיחות הזאת".
הילדים שלך מקבלים יחס אחר בגללך?
"כבר ב־2005, כשפירסמתי במסגרת העבודה בג'וינט חוברת על שילוב חרדים בשוק העבודה, איימו עלי שיוציאו את שלושת הבנים הגדולים מתלמוד התורה שבו למדו. טענו שיש הוראה של הרב יוסף שלום אלישיב, לא פחות. בסוף נרגעו הרוחות, אבל את הבן הצעיר, שלמה, כבר לא הסכימו להכניס למוסד הזה. אמרו לי בארבע עיניים, 'אתה יודע שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל בן של אדם שמוציא אברכים מהכוללים לעבודה'. לקח זמן עד שמצאנו תלמוד תורה שקיבל אותו.
כתובת גרפיטי נגד הרב כהן. רוססה סמוך לביתו בדצמבר 2014
"גם את יהודה סירבו לקבל לישיבה הקטנה שאותה רצה, טענו שזה יפגע להם במוניטין, למרות שהוא תלמיד מצוין. וגם את בתי חני (14) סירבו לקבל לסמינר שרצינו בשבילה. בעזרת חברים הצלחנו למצוא לשניהם מוסדות טובים אחרים.
"הנשק הכי גדול של החברה החרדית בגילאים האלה הוא היכולת לשלוט על הקבלה למוסדות החינוך. נשק מדויק, יעיל, שיכול להסב הרבה נזק וכאב למשפחות מרובות ילדים. בגילאים מאוחרים יותר מופיע נושא השידוך.
"הילדים שלי גם נחשפו לפשקווילים, להפגנות ולדיבורים קשים עלי. כשצועקים מתחת לבית 'געוולד, בצלאל כהן הוא מיסיונר', זה מאוד מפחיד אותם, בעיקר את הקטנים. מפחיד, מבהיל ולא נעים בכלל".
המלחמה הפומבית ביותר נגד "חכמי לב" נסבה על המבנה שבו היא שוכנת. האגודה לקידום החינוך, שהקימה את הישיבה, תומכת בה ומסייעת להפעיל אותה, פינתה עבורה מבנה ישן ורעוע ששימש גן ילדים, הצמוד לחלקו האחורי של תיכון "בויאר" החילוני. למעשה, הישיבה והתיכון חולקים את אותו מרחב, הכולל בין היתר גינה ומגרש משחקים, וכך נוצר חיכוך בין תלמידי הישיבה לתלמידות ותלמידי התיכון.
• •
כהן מספר שבשנת הלימודים הראשונה ענה המבנה הקטן, שכולל שלושה חדרים, ועוד חדר אחסון, שירותים ומטבחון, על כל צורכי הפנימייה - בית מדרש, כיתת לימוד, חדר אוכל ופנימייה. התלמידים ישנו כולם בחדר אחד, למדו בחדר הסמוך, והחדר השלישי שימש בית מדרש.
"בגלל יום הלימודים הארוך, התלמידים מקבלים שלוש ארוחות. חלק מהתלמידים מגיעים מחוץ לירושלים, וצריך לדאוג להם למקום לינה. בשנה השנייה כבר לא יכולנו שהמבנה הקטן ישמש פנימייה, אז העברנו את הפנימייה לבית הספר 'עמליה' לבנות בשכונת גבעת מרדכי, ששייך לאגודה לקידום החינוך.
"הקומות העליונות משמשות את הבנות, והתחתונות את פנימיית הבנים שלנו. יצרנו הפרדה, יש למבנה שתי כניסות נפרדות, מרחובות שונים. אבל כמובן שזו בעיה רגישה. גם הקירבה לבויאר היא קשה ומשמשת עילה להתנגדות של מי שמוצא לנכון להתנגד לנו".
עם הזמן הם נדרשו למצוא פתרונות נוספים לצפיפות הקשה, וכך הוקם בצמוד למבנה אוהל, המשמש בתור בית מדרש, פינת לימוד וחדר אוכל. אבל השימוש הרב־תכליתי אסור על פי תקנות משרד החינוך.
כל ניסיון למצוא לישיבה מבנה ראוי נהדף בכוח על ידי גורמים חרדיים. ראש העיר ניר ברקת ניסה להציב עבורה מבנים ניידים בשכונת רמות, אבל המהלך נבלם על ידי סיעת דגל התורה בעירייה. דווח כי בשל התנגדות נחרצת של הסיעה נאלץ ברקת לוותר על תוכניתו ולא לאפשר את הצבת הקרוואנים עבור הישיבה, שלה מתנגדים גדולי ישראל.
בהמשך היתה הישיבה אמורה לקבל שטח ציבורי בשכונת רמת אשכול. "השטח הזה יועד למוסדות חינוך, ולאחר מאבק ציבורי החליטה העירייה שזאת תהיה קריית חינוך שתחולק לשניים, חלק חרדי וחלק חילוני", מסביר הרב אהרון ליבוביץ', המשמש חבר מועצת העיר מטעם סיעת "ירושלמים", שחבריה דתיים וחילוניים.
"החלק החילוני היה אמור לשמש מוסד אקדמי של הציונות הדתית, וכן את ישיבת 'חכמי לב'. כלומר, הישיבה מוגדרת באופן אבסורדי כחילונית, וזאת כבר כניעה מוחלטת להגדרות החרדים. לזכות הציבור החילוני ייאמר שהוא תמך במהלך והבין שהוא משקף את המגוון החברתי של העיר. מי שלא קיבלו אותו הם החרדים.
"ההתנהלות הזאת משקפת עבורי משהו עצוב ביותר מבחינת ירושלים: כשהחרדים מטילים וטו, שום דבר לא יכול לשנות אותו".
• •
בתחילת שנת הלימודים הנוכחית נערכה פגישה לילית בביתו של הרב צבי שרלין, רבה של שכונת רמת אשכול, שבה נכחו חברי מועצת עיר חרדים ורבנים מרכזיים נוספים. בפגישה הוחלט כי הנציגות החרדית בעירייה תדרוש מראש העיר להסיר את סעיף הקצאת המבנים ל"חכמי לב" מסדר יומה של מועצת העיר. ההקצאה בוטלה.
"העלויות שלנו בשמיים", אומר כהן. "אנחנו מספקים הזנה מלאה, לינה וצוותי הוראה, שמיועדים להדבקת פערים עצומים שיש לתלמידים. בשנת ההקמה העלות פר תלמיד היתה 100 אלף שקלים בשנה. עכשיו, אחרי שנתיים וחצי, מספר התלמידים גדל, כך שהעלות עומדת על כ־50 אלף שקלים, וגם בזה אנחנו מתקשים לעמוד.
"ההתנגדות כלפינו חזקה ביותר. היא מתחילה ברמה השכונתית, בעיקר עסקנים שהובילו את הציבור, שאליהם נרתמו רבנים. נציגי הציבור בעירייה הם הקולניים והפומביים ביותר, אלה ששמים את הווטו. העובדה שהמפלגות החילוניות תומכות בנו פועלת גם היא לרעתנו. בשורה התחתונה, קשה לתלמידים ללמוד במבנה הישיבה, ואני מתבייש להכניס לשם אנשים".
"הילדים לומדים בישיבה בתת־תנאים", אומר י', אב לתלמיד כיתה י' בישיבה. "החורף האחרון היה קשה, הם קפאו מקור, והרבה נערים היו חולים. אבל הקשיים שמערימים על הישיבה הזאת לא מחלישים אותנו, ההורים. להפך, אנחנו רק דבקים יותר ברעיון שעומד מאחוריה".
"ברקת בחר שלא להתנגד לעמדת החרדים", אומר עופר ברקוביץ', סגן ראש העיר ויו"ר סיעת "התעוררות" השותפה לקואליציה העירונית. "זאת היתה סוגיה קואליציונית משמעותית, וניסינו הרבה זמן לקדם הבנות ופשרות, בהרבה זהירות ורגישות, כמו שהעיר הזאת דורשת.
"החרדים טענו שלא מקדמים תכנון ובנייה של מוסדות שלהם. אני הסכמתי שאי אפשר לדאוג רק לצד אחד, כלומר רק ל'חכמי לב', אבל גם כשהגענו לפשרות, הם התנגדו. הם היו מוכנים לוותר על הקמת קריית החינוך שלהם, ובלבד ש'חכמי לב' לא תתקיים".
"אני מיואש מירושלים ומראש העיר", אומר כהן. "הוא כל הזמן מפזר הבטחות ומצהיר הצהרות על כמה שהישיבה חשובה, ושעוד מעט יגיע הפתרון, ונראה שהם מצליחים להתל בו. זאת פארסה. כל הצעה שהוא מציע נדחית, והוא מתקפל שוב ושוב.
"אני כבר מתחיל לחפש מקומות מחוץ לירושלים, ומקווה שתהיה רשות מקומית שתסכים לסייע לנו. במעלה אדומים דחו אותנו, כי אנחנו חרדים. בגוש עציון רוצים אותנו, אבל אני לא יודע אם הצוות והתלמידים יעברו במלואם, בגלל היבטים ביטחוניים ומרחק. ואיזו אמירה זאת, לעזוב את ירושלים?
"אני מאמין שיש לנו בשורה גדולה. זה חלון הזדמנויות. אם יצליחו לאפשר פריצת דרך בשנים הקרובות לישיבות התיכוניות החרדיות, ילמדו בהן אלפי תלמידים. אם 'חכמי לב' תיסגר, זה יהיה כישלון לתהליך כולו".
לפי השנתון הסטטיסטי על החברה החרדית בישראל, שעתיד להתפרסם בקרוב בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים לחקר ישראל (בעריכתם של ד"ר לי כהנר, ד"ר גלעד מלאך וד"ר מאיה חושן), כ־3,000 תלמידים (3.5 אחוזים) נושרים בכל שנה מהחינוך החרדי - שיעור כפול מזה של החינוך הממלכתי והממלכתי־דתי. עיקר הנשירה הוא מבתי ספר על־יסודיים לבנים, אותה אוכלוסייה שבה מנסה כהן לחולל שינוי.
רק רבע מבני הנוער במוסדות החינוך בפיקוח חרדי ניגשים לבחינות הבגרות (שמותאמות לחרדים או לחינוך הממלכתי־דתי במספר מקצועות), לעומת 93 אחוזים בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי. רק 10 אחוזים מבני ה־18 החרדים זכאים לתעודת בגרות, לעומת 70 אחוזים בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי.
חלוקה לפי מין מעלה תמונה קיצונית עוד יותר: רק 2 אחוזים מהנערים החרדיים ו־17 אחוזים מהנערות זכאים לתעודת בגרות. הפערים בהשכלה נשמרים גם בהמשך הדרך: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014, שיעור הנשים החרדיות שלמדו לתואר אקדמי הוא 23 אחוזים (לעומת 46 אחוזים מהנשים הלא חרדיות). שיעור הגברים החרדים שלמדו לתואר אקדמי הוא 15 אחוזים בלבד (לעומת 40 אחוזים מהגברים הלא חרדים).
עם אשתו פייגי וששת ילדיהם. "הילדים שלי נחשפו לפשקווילים, להפגנות ולדיבורים קשים עלי"
"חכמי לב" מנסה לספק מענה לנושרים, לנושרים הסמויים (שמסתדרים בקושי בחברת הלומדים) ול"חרדים החדשים", אלה שצמחו מתוככי החברה החרדית ומעוניינים לשמור על אורח חיים חרדי ובמקביל להשתלב בשוק העבודה, בעולם האקדמי ובצה"ל.
"דרך התורה האמיתית היא לא להיות אדם תלותי באחרים לצורכי מחיה, אלא להיות בעל יכולת עצמאית להתפרנס בכבוד", אומר יהודה ברום, אביו של נחמיה, תלמיד כיתה י"א בישיבת "חכמי לב", שלומד בה מאז הקמתה. "לצערי, התדמית היא שאדם עובד הוא פחות דתי וירא שמיים. זה שגוי לגמרי.
"אנחנו בשום אופן לא מגדירים את עצמנו פחות חרדים. כל המשפחה מדקדקת בשמירת התורה. עבודת השם היא החיים שלי, ועם זאת, הילדים שלי משתלבים בחברה הישראלית. בני הגדול לומד בישיבת הסדר חרדית וישרת בצבא, בתי הגדולה לומדת לימודים אקדמיים בקמפוס חרדי, ונחמיה לומד בישיבה התיכונית. כך זה צריך להיות".
מה היה קורה אם הוא היה ממשיך ללמוד בישיבה קטנה?
"הוא היה מבזבז את הזמן שלו ומרגיש מתוסכל. אני מאמין שהיה מסתדר, אבל למה שיהיה לו לא טוב? בחברה שלנו, מי שנושא בעול לימוד התורה הוא המיעוט, וכך זה צריך להיות. היתר צריכים להתפרנס בכוחות עצמם וגם לשאת בנטל שווה, כמו הגיוס.
"אנחנו גרים בשכונת הר נוף, שהיא יותר מגוונת מבחינה חברתית ומתגוררים בה הרבה חוצניקים (משפחות עולים; נ"ל), כך שאנחנו לא מאוד חריגים. חבר קרוב שלי שלח את הבן שלו למסגרת דומה ל'חכמי לב' וספג הרבה ביזיונות, כמו גירוש הילדים הקטנים שלו מבתי הספר - כולל ילדה בכיתה א'".
• •
בניגוד ליהודה, רוב ההורים שאליהם פנינו חששו להתראיין לכתבה בשמם. י', אב לתלמיד בישיבה, אמר לנו במפורש: "אני חושש שיתקיפו אותי. הישיבה הזאת היא פורצת דרך, אבל במיינסטרים החרדי היא נתפסת באופן לא חיובי ומנהלים נגדה מלחמה קשה, במיוחד כי היא לא חוששת לפנות לקהל יעד שבא מתוך אותו מיינסטרים.
"הבית שלנו, חיצונית, הוא חרדי לגמרי. אנחנו שומרים על הקליפה הזאת בשביל המשפחה המורחבת וכדי לא להיקלע לחיכוכים מרים עם הסביבה. אני עובד ולומד. הבן שלי הגיע ל'חכמי לב' מתלמוד תורה חרדי, מסגרת מצומצמת ומחמירה, והוא חווה התפתחות מדהימה. מילד מכונס בעצמו וביישן הוא הפך לדעתן, סקרן, מעורב חברתית ומלא ביטחון.
"הוא ממצה את הפוטנציאל שלו בישיבה, וכשהוא יסיים אותה, הוא יחליט באיזו דרך לבחור - קריירה תורנית, הייטק או רפואה. יש בישיבה הרבה מאוד ילדים ממשפחות חרדיות קלאסיות, שפשוט לא רוצות שהילדים שלהן יצטמצמו רק ללימודי גמרא. זה מכבה אותם".
"יש מעט נושאים שיש ותהיה להם השפעה על עתיד המדינה כמו נושא לימודי הליבה בחינוך החרדי", אומר שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון. "החינוך החרדי מהווה יותר מרבע מכיתות א' במגזר היהודי. בעצם, המדינה מוכנה שחלק גדול מהילדים האלה לא יידעו אנגלית, חשבון, מדעים והיסטוריה, ולא יהיו להם הכלים הכי בסיסיים להשתלבות בחברה המודרנית.
"במקום לפתור מהיסוד את הבעיה ולהתעקש על לימודי ליבה מכיתה א', נכנעים שוב ושוב לפוליטיקה החרדית, ושמים פלסטרים בדמות מימון למכינות קדם־אקדמיות והשלמות לימודים במסגרת הצבא. הממשלה הקודמת העבירה תיקון לחוק חינוך חובה, שלפיו, ללא לימודי בסיס של אנגלית, חשבון ועברית בהיקף 11 שעות שבועיות, התקצוב של מוסד החינוך יירד מ־75 אחוזים ל־30 אחוזים. זה לא קרה. עכשיו הממשלה מגישה הצעת חוק שמבטלת את ההצעה הקודמת ופוטרת בתי ספר חרדיים יסודיים מתוכניות ליבה, ואפילו מסנקציות כספיות.
"בקואליציה הנוכחית, המימון לחינוך החרדי, כולל ישיבות, הוגדל לפחות במיליארד שקלים. כלומר, הציבור מממן במודע את יצירת הנזק, ובהמשך יממן את הניסיונות החלקיים לתיקון הנזק, אם זה בכלל יהיה אפשרי. הממסד החרדי מנהל נגד 'חכמי לב' מלחמת חורמה, כי קיומו תלוי בכך שגברים חרדים לא ייצאו לעבוד ולא תהיה להם השכלה כללית, וכך הם יישארו תלותיים ומנותקים מהחברה הכללית.
"מה שמדהים הוא שהמדינה מאפשרת את זה. הרי משרד החינוך היה צריך לראות בישיבה התיכונית הזאת מודל לפתרון בעיית הליבה בחינוך החרדי ולפרוש לה שטיח אדום. הוא לא עושה את זה, כי הוא חושש מהפוליטיקאים החרדים. הרי אם לשר הקודם ולשר הנוכחי היה חשוב שלמוסד הזה יהיה מבנה ראוי, היה לו מבנה ראוי כבר מזמן. משרד החינוך בונה אלפי כיתות לימוד בכל שנה, אז מה הבעיה?
"אני מאמין שמודל הישיבה התיכונית החרדית יהפוך בסופו של דבר למודל המקובל. אין מנוס מזה, זה מה שהציבור החרדי באמת רוצה וצריך. השאלה היא עד כמה אדם כמו בצלאל כהן יסבול עד אז מרדיפות. עד כמה יאמללו את חייו".
• • •
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה לכתבה: "מדובר במוסד חינוכי חשוב ומוערך, שהעירייה פועלת זה זמן למצוא לו פתרון ממשי בהקצאת שטח לטווח הארוך ובמציאת פתרון מיידי לטווח הביניים. בשל חשיבות המוסד, ובהנחיית ראש העיר, מקדישים הצוותים המקצועיים בעירייה זמן רב כדי לאתר פתרון ראוי למוסד, שיספק את צרכיו ויעמוד בכל דרישות הבטיחות והרישוי של משרד החינוך. העירייה מחויבת לצורכי המוסד ותלמידיו".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו