זהר ארגוב רוכן מעל שולחן נירוסטה, סיגריה תחובה בפיו, כוס קולה עם פלחי לימון מונחת לצידו, והוא רושם משהו בעט על פיסת נייר. מבטו רציני, חדור כולו במלאכת הכתיבה, ברקע שני בקבוקי וויסקי מהסוג הלא יקר. רגע אגבי, כמעט סתמי, מאחורי הקלעים, בלי הילה ובלי זוהר. רק נורת פלואורסנט שבקושי מפיגה את האפילה.
את תמונת השחור־לבן הזאת צילם משה שי ב־1987 במועדון "הפלקה" המפורסם בתל אביב, חודשים אחדים לפני התאבדותו של ארגוב בתלייה בתא המעצר. שי, באותה עת צלם "חדשות", נשלח לתעד את ארגוב בהופעה מול מעריציו וללכוד משהו מגדולתו של הזמר.
"אני מודה שלא ממש הכרתי אותו, וגם לא הייתי מחובר לז'אנר", נזכר שי (60). "יום קודם נסעתי למועדון אחר שהוא הופיע בו באותו שבוע, בגבעתיים, וזהר היה מאוד חביב ונחמד. הוא אמר שלא כדאי שאצלם אותו במועדון ההוא, כי בין הבליינים היו גייז שלא רצו להיחשף. הוא הזמין אותי לצילום חלופי בסוף אותו שבוע, בפלקה.
"ביום שישי נזכרתי בהזמנה של זהר והחלטתי לנסוע לפלקה בספונטניות. הוא הכניס אותי ופתח לי שולחן. אני זוכר שהרצפה היתה עשויה בטון, וזהר הופיע על במה קטנה בגובה 20 ס"מ. כמו במסיבות בטברנה, צלחות נזרקו על הרצפה, ובמהלך ההופעה בחורות עלו לבמה להצטלם איתו. כשהייתי בדרך החוצה, הוא ביקש עותקים מהתמונות ושאל מה מספר הטלפון שלי.
"נכנסנו ביחד למטבח מאחור, כדי שירשום את המספר. במצלמה, שהיתה עם פילם, נשאר פריים אחרון, ובשנייה שזהר החזיק את הסיגריה בפיו ורכן מעל הדף - הרמתי את המצלמה ולחצתי על הכפתור".
התמונה של ארגוב, כמו רבות אחרות ששי לכד בעדשתו ב־35 שנותיו כצלם עיתונות, נשארה "על רצפת חדר העריכה" ולא נכנסה לעיתון. "אלה היו פריימים גנובים שלא היו מתוכננים, אז העדפתי לא להעביר אותם לעיתון. רובם קיבלו את העוצמה שלהם רק אחרי שנים".
היום, כשחלק מהמצולמים גדלו והפכו לדמויות משמעותיות בחיינו, וחלקם כבר אינם בין החיים - ובהם זהר ארגוב, נעמי שמר, שושנה דמארי, יפה ירקוני, עמוס קינן, אריק איינשטיין, שייקה אופיר, דודו טופז, מני פאר, חנה מרון, דן בן אמוץ ואחרים - הבין שי שהוא מחזיק בידיו אוסף בעל חשיבות היסטורית. מין קפסולת זמן ברצועות של פילם, שריד מתקופה רחוקה ותמימה, שבה גיבורי תרבות לא החשיבו את עצמם לסלבס ולא נרדפו בידי צלמי פפראצי.
במשך שלוש שנים הוא נבר באלפי נגטיבים, עיין בתיקי תמונות שהעלו אבק בחדר העבודה, מיין את התמונות וסינן אותן שוב ושוב. את 220 התמונות הנבחרות של זמרים, אנשי רוח, פוליטיקאים וספורטאים איגד שי לספר "אומרים שהיה פה שמח", בעריכת ערן ליטוין (הוצאה עצמית, "בעלות של 100 אלף שקלים").
"תמיד אהבתי לצלם ולתעד לעצמי את הרגעים הפחות 'נכונים', כמו אלו שמאחורי הקלעים, תוך כדי התארגנות לצילום או בזמן מנוחה, כשחולצים את הנעליים", אומר שי. "דווקא ברגע הפחות מתוכנן הזה, הייתי מצלם.
"אם מסתכלים על התמונות מבחינה מקצועית, הן לא הכי טובות שלי. כצלם עם אגו הייתי בוחר ספר אחר לגמרי. אבל היה חשוב לי לשמר את התקופה שחוויתי, ושנעלמה. למען המטרה הזאת שמתי את האגו בצד, והיום אני יודע שדווקא הרגעים האלה הפכו למדויקים ביותר".
1987, זהר ארגוב במועדון הפלקה. התאבד באותה שנה // צילום: משה שי
שי, שמצלם היום גם בשביל "ישראל היום", נבוך מהפיכתו למרואיין. במקום אפוד הצלמים הנצחי, העמוס בעדשות, הוא מתיישב מולי בג'ינס ובטי־שירט. כשהוא מספר לי על הצילומים בספר, כולם צולמו בשחור־לבן, עיניו הכחולות נוצצות.
על הכריכה הקדמית מופיע טוביה צפיר בבגדי רקדנית, רגע לפני שהוא עולה לבצע בשידור חי בערוץ 1 את ריקוד "אגם הברבורים" ב־1986. צפיר נקלט בעדשה של שי כשהוא עומד מאחורי הקהל, ממתין לתורו. על מסך הטלוויזיה באולפן שר שלמה ארצי, והקהל מרוכז כולו בהופעה.
"את מבינה איזו חתיכת היסטוריה הצילומים האלו? איפה היום את יכולה לצלם דמות כמו טוביה צפיר, בלי שמאות ילדים יעוטו עליו עם טלפונים לצילומי סלפי?"
הספר מציע סקירה מרתקת של חיי התרבות של ישראל בשנות השמונים והתשעים. כך, למשל, נראות שושנה דמארי ויפה ירקוני בתמונה מ־1987, מתחבקות מאחורי הקלעים, בערב לציון שלושים למותו של שייקה אופיר.
"התמונות האלו מוכיחות שהן לא היו באמת יריבות", אומר שי. "הן לא ידעו שאני מצלם אותן, והרגע הספונטני הזה שתפסתי אומר המון".
תמונה נוספת, שמציצה ליחסים המורכבים בין אסי דיין לבנו ליאור, חושפת אגב כך גם את האינטואיציה המקצועית ואת הרגישות שבהן ניחן שי. "ב־1989 נסעתי עם אסי דיין לראיין את כושי רימון בפונדק שלו בכביש הערבה. בדרך הוא שאל אותי אם אכפת לי לעצור ליד קיבוץ דביר. הוא אמר, 'יש לי כאן ילד'. ברור שהסכמתי מייד.
"זאת היתה שעת צהריים. אסי נכנס לחדר הילדים שבו ישן ליאור, שהיה אז בן 6, ניגש למיטתו, רכן לעברו בחום והעיר אותו. למרות שלא הייתי צד בעניין, נכנסתי אחריו, עם הרבה חוצפה, וצילמתי את השנייה הגנובה הזאת. זה מסוג המקרים שאני שמח שהייתי קצת חצוף ושהכנסתי מצלמה למקום שלא הייתי צריך".
לא הרגשת שזאת חדירה לפרטיות?
"צלם טוב חייב להעז ולהיות טיפה חצוף, ועדיין, מעולם לא פגעתי באף אחד. מעבר לכך, אסי היה אדם בלי עכבות, גבולות ומעצורים, והוא מאוד אהב לחשוף את עצמו גם ברגעים אישיים ואינטימיים, כך שהרגשתי מאוד בנוח להרים את המצלמה ולחדור לתוך הרגע הזה".
1989, אסי דיין בקיבוץ דביר. ביקור ספונטני אצל הבן ליאור (אז בן 6), שגדל באותן שנים בקיבוץ // צילום: משה שי
* * * * *
הוא נולד בהרצליה לאליהו, עובד תעש, ולעליזה, עקרת בית. "הייתי ילד רחוב שובב, שתמיד היה סוחב דברים מהמכולת ומתפלח לבתי הקולנוע. בכל הזדמנות הייתי גונב לאבא שלי את המצלמה ויוצא לתעד דברים שאהבתי. תמיד הקסים אותי שבקליק אחד אפשר להקפיא שנייה אחת חולפת, שתישאר לנצח.
"המצלמה היתה אחד החפצים היקרים שהיו לנו בבית. כדי לקנות פילם לצילום הייתי אוסף בקבוקים ריקים בסופר ומוכר אותם. בגיל העשרה מאוד אהבתי מטוסים, ולכן צילמתי אותם בכל הזדמנות. כשגדלתי אפילו למדתי להטיס מטוס, דני חמיצר היה המדריך שלי.
"כשקניתי ב־100 לירות את המצלמה הראשונה שלי, 'הלינה', המצלמה הכי בסיסית שיש, והצלחתי להוציא ממנה תמונות טובות - לא היה מאושר ממני". המצלמה ההיא, אגב, נמצאת ברשותו עד היום.
"במקום להסתובב ברחובות ולהפוך לפושטק, הייתי מסתובב בארץ ומצלם. הרגשתי שהצילום ממלא אותי, גורם לי להסתקרן וללמוד עוד ועוד. בגיל 15 כבר בניתי בבית מעבדה לפיתוח תמונות ותיעדתי את הפעילות שלנו בשומר הצעיר. אפילו בצבא, כששירתתי כלוחם בנח"ל ברצועת עזה, הייתי כל הזמן עם מצלמה בכיס".
אחרי הצבא עבד בחלוקת פליירים ובבניית במות, כדי לממן את הטיול הגדול שלאחר השחרור. "היעד המועדף היה אז אירופה. נסעתי לבד לדנמרק, עם תרמיל על הגב, חרשתי את אירופה וסיימתי בלונדון. כשנגמר לי הכסף, הייתי ישן בכל מיני מקומות הזויים. אני זוכר שלילה אחד התפלחתי לאכסניה וישנתי כל הלילה במלתחות".
בטיול צילם ללא הרף, וכשחזר לארץ קיבל עבודה בירחון "מסע אחר", וזכה דרכה להקיף את העולם כמה פעמים. "זה עזר לי להגדיר את סגנון הצילום המועדף עלי. הבנתי שלמרות המקומות האקזוטיים שאליהם הגעתי, צילומי הנוף לא עניינו אותי. מה שעניין אותי היה הפן האנושי בתוך הצילום הגיאוגרפי. אצלי האנשים תמיד במרכז".
במשך 35 שנים ניהל קריירה ענפה כצלם בעיתונים מובילים בארץ ובחו"ל. בשנות השבעים התחיל לעבוד ב"מעריב" כצלם ספורט, ואחר כך עבר לעיתון "חדשות", מיום הקמתו ב־1983 ועד לסגירתו כעבור עשור. מאז עבד בעיתונים יומיים נוספים, ותמונותיו התפרסמו גם בעיתונים בחו"ל, ובהם "סאנדיי טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"שטרן" הגרמני.
"שנים של עבודה לימדו אותי לחבר את השנייה הנכונה לתמונה שאני מצלם", הוא אומר. "העבודה כצלם ספורט לימדה אותי שתנועה מכניסה הרבה מאוד חיים לתמונה, והדבר הלא פחות חשוב הוא לצלם מקרוב, בתוך החוויה, ולא ממרחק.
"הצלם האמריקני המפורסם רוברט קאפה, שצילם בין היתר את הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, היה תמיד אומר שאם התמונות שלך לא מספיק טובות, סימן שלא היית מספיק קרוב כדי להכניס בהן חיים ולספר סיפור שלם. בדיעבד, גיליתי שכך פעלתי מהיום הראשון.
"בספר יש תמונה שצילמתי ב־1986 בהיכל התרבות בתל אביב. זה היה ערב חלוקת פרסי אמ"י, ועל הבמה הופיע טוביה צפיר בחיקוי של יצחק רבין. רבין ישב בקהל ליד הרמטכ"ל דאז, משה לוי, ופתאום ראיתי את רבין מתגלגל מצחוק חסר מעצורים מהחיקוי. בלי לחשוב פעמיים זינקתי עד אליו ותפסתי אותו בשבריר השנייה הזה, שאם לא הייתי מנציח אותו - הוא לא היה קיים. לראות את רבין באופן כל כך חופשי וספונטני, כשהוא מרשה לעצמו להיות כאחד האדם ולא דמות ממלכתית, היה מבחינתי רגע בלתי נשכח".
1985, חיים יבין, יהושע מצא, אהוד אולמרט ורובי ריבלין במגרש ימק"א בירושלים. האוהדים השרופים של בית"ר // צילום: משה שי
הוא נשוי לעדנה (63), עקרת בית, ואב לשניים - בן (34), ד"ר לביוטכנולוגיה, וטלי (32), מעצבת תכשיטים בהתהוות. "אני מצלם הרבה את שני הנכדים המדהימים שלי, עמית ואיתמר, אבל לא מפרסם את התמונות שלהם בפייסבוק או בכל מקום אחר. אותם אני שומר בפרטיות, רק לעצמי".
* * * * *
הרעיון לספר קינן בו מזמן, אבל הטריגר היה ארגז של תמונות ישנות, שראה זרוק ברחוב בתל אביב. "תמונות ישנות, שמספרות סיפור חיים, הושלכו לזבל כאילו לא היו. המראה הזה העציב אותי וניער אותי. הבנתי שאני לא רוצה שזה יקרה גם לתמונות שלי. לא רציתי שיבוא יום ומישהו יזרוק את כל הארכיון שלי לרחוב, בלי לדעת אפילו מי האנשים המצולמים ומה הסיפור שמאחורי כל תמונה.
"הבנתי שאני מחזיק ביד מעין קפסולת זמן של חיי התרבות הישראלית, של דמויות שהפכו לנכסי צאן ברזל של חיינו כאן. ידעתי שרק ספר יציב את כל הצילומים האלו במקום הראוי להם וימנע מהם גורל דומה לזה של התמונות שנזרקו לרחוב".
בחירת התמונות לספר מתוך אלפים רבים שבידיו היתה מלאכה קשה. "כשאני אומר שצללתי להררי נגטיבים ותמונות, זה בדיוק מה שקרה. ההחלטות לא היו פשוטות. היו תמונות שנפסלו כי הן לא התאימו מבחינה גרפית - למשל, תמונה של מוני מושונוב עם אביו, שלא התאימה מבחינת הקומפוזיציה שלה ליתר התמונות שהכנסתי מהסוג הזה של אבות ובנים.
"או תמונות של עפרה חזה, שהיו לי בשפע - למשל, תמונה שקראתי לה 'חמש התימניות': מצולמות בה האחיות יוספי, מרגלית צנעני, דפנה דקל ועפרה חזה. העדפתי לשים תמונה של עפרה עם האמרגן שלה, בצלאל אלוני, שהיה מאוד מקורב אליה, ומולה תמונה שלה עם בעלה, שלקח אותה מבצלאל.
"היו לי הרבה תמונות של אריק איינשטיין עם שלום חנוך או עם שם טוב לוי, אבל העדפתי פורטרט נקי שלו. הייתי חייב לחתוך. מעבר לזה, לא הכנסתי תמונות שהביכו את המצולם ותפסו אותו כשהוא לא במיטבו".
יש תמונות שאתה מצטער שלא צילמת?
"כן, אבל לשמחתי זה קרה פעמים בודדות. אני זוכר שפעם ראיתי בחוף הים את אורי זהר עם אשתו, עוד לפני שהוא חזר בתשובה. באותו רגע לא חשבתי שזה יהיה מעניין או רלוונטי, ואחר כך הצטערתי על זה. היתה גם פעם אחת שראיתי את אורי במזנון של אולפני הרצליה, יושב בטי־שירט ואוכל, וגם לא צילמתי".
* * * * *
במארס 2015, בעת שהיה שקוע בהפקת הספר, התגלתה אצל שי מפרצת באבי העורקים בלב, שהצריכה ניתוח קריטי. "מעטים האנשים שידעו מה עברתי בשנה האחרונה", הוא אומר. "הבן שלי לחץ עלי ללכת להיבדק בגלל איזו נקודת חן, שנראתה לו חשודה. הלכתי, ושם התברר שהכל בסדר עם העור, אבל על הדרך גילו לי את המפרצת.
"הרופא הסביר לי שיש אחוז מסוים של סיכון שלא אקום מהניתוח, ושיש כאלה שצריכים בעקבותיו להישאר מחוברים לדיאליזה לכל החיים. כבר הייתי במצבים מסכני חיים, במלחמות ובאינתיפאדה ובמקומות שכוחי אל בעולם, אבל הפעם הרגשתי יותר מתמיד שמלאך המוות חותר למגע. מבחינתי התכוננתי לסוף. הבאתי עורך דין שיכתוב צוואה, ואפשר להגיד שזה שאני יושב פה עכשיו עם הספר ביד ומדבר איתך, זה נס.
"כשהכניסו אותי להמתנה לפני הניתוח, היו בחדר עוד הרבה מיטות מסודרות בשורה, עם חולים שמחכים בתור. זה הזכיר לי את השוק הסיטונאי, רגע לפני שפורקים את הסחורה מהמשאיות.
"שכבתי במיטה, נפרדתי מילדיי, הסתכלתי על הפלואורסנט שעל התקרה ואמרתי לעצמי שאחרי כל הדברים המרהיבים שראיתי בחיי ושזכיתי לצלם, אני גומר פה בחדר הזה עם הפלואורסנט של איכילוב. הדבר היחיד שהרגיע אותי היה שלא אדע אם התפגרתי או לא. הדבר הנוסף שנתן לי את הרצון להמשיך לחיות היה העובדה שאני חייב לסיים את הספר הזה".
שי עבר ניתוח של שמונה שעות, שאחריו היה מאושפז כמה ימים בטיפול נמרץ. "אבל שרדתי אותו. ברגעים הקשים בבית החולים הבנתי יותר מתמיד כמה החיים נזילים, וכמה התיעוד שלהם חשוב. ביקשתי מהמשפחה לצלם אותי בבית החולים, להנציח כל רגע. אני מרגיש שהרצון שלי לסיים את הפקת הספר ולהביא אותו לדפוס עזר לי לשרוד את הניתוח".
1987, יפה ירקוני ושושנה דמארי מאחורי הקלעים בערב לזכרו של שייקה אופיר. במציאות הן לא התנהגו כיריבות // צילום: משה שי
את הספר הוא בחר להוציא בעצמו, ללא הוצאת ספרים, מה שגרם לתהליך להיות ארוך, מסורבל וקשה יותר. "החלטתי שאני לא מוכן לשלם לכל תעשיית הגזל הזאת של הוצאת ספרים, שבה הסופר הוא החוליה החלשה ביותר בשרשרת ומקבל גרושים עבור העבודה שלו. לכן עשיתי הכל בעצמי. אקו"ם ומפעל הפיס תמכו בי, ואני הוספתי סכום לא מבוטל. זה היה הריון לא קל, אבל היום אין מאושר ממני".
* * * * *
כל התמונות בספר צולמו במהלך עבודתו השוטפת של שי. ביום הוא התרוצץ בין צילומי אינתיפאדה ופיגועים, ובערב נדד אל מאחורי הקלעים של אולמות תיאטרון ומועדונים. "לפעמים, על אותו סרט צילום היו תמונות של הרוגים ופיגועים ותמונות של האמנים שמופיעים בספר. זה חלק מהייחודיות של התקופה ההיא".
אילו תמונות הכי קרובות לליבך?
"כולן היו בניי, אבל יש כמה שאני אוהב במיוחד, אלו שתפסו בשנייה הנכונה את הרגעים האמיתיים והספונטניים. כמו התמונה שצילמתי ב־1986, שבה אריק איינשטיין יושב בהיכל הספורט ביד אליהו, אחרי דרבי, עם סיגריה ביד, ועל פניו אכזבה. השנייה הזאת, שבה הוא מפנים את ההפסד, מספרת את כל הסיפור של אריק ושל אהבתו להפועל תל אביב. מעבר לזה, איפה היום תראי אוהד שמעז להדליק סיגריה באיצטדיון?
"תמונה נוספת שאני אוהב היא של יפה ירקוני בביתה, ב־1990. באמצע הצילום נכנס במפתיע מאיר סויסה, שהיה החתן שלה, עם לימור, בתו הבכורה שרק נולדה. הרגע הזה, שבו תפסתי את הזמרת הגדולה כסבתא, הוא נדיר. אני זוכר שהיא קצת כעסה עלי שצילמתי אותה ככה, מקרוב, עם כל הקמטים. אבל באותה תקופה, מה שהיינו מצלמים זה מה שהציבור היה מקבל. בלי פוטושופ".
1989, מני פאר ממתין לצילומים ליד ביתו שבנאות אפקה. לידו משמאל: בקבוק וויסקי // צילום: משה שי
מה אתה חושב על השימוש בפוטושופ, שמעוות לגמרי את המציאות?
"מבחינתי זה פסול לחלוטין. גם אני עושה לפעמים תיקונים קטנטנים בפוטושופ, אבל אלה תיקוני תאורה או צבע. לעולם לא אתקן את האובייקט עצמו. מי שעושה את זה ומתערב מהותית בפריים לא יכול לקרוא לזה צילום".
היו תמונות מביכות, שלא הכנסת לספר?
"בניגוד לאופי השובב שלי, שבדרך כלל הולך על כל הקופה בצורה ישירה וללא מעצורים, במקרה הזה היה חשוב לי להישאר מאופק ומכבד. לא לפגוע באנשים שהתמסרו לעדשה שלי. אל תשכחי שהיו כאלה שצילמתי בחטף, והם בכלל לא ידעו שהם מצולמים. לא רציתי להביך אף אחד, ולכן לא תמצאי פה תמונות סנסציוניות. לא זאת מטרת הספר.
"למשל, השדרנית ענת דולב ז"ל היתה מאוד ביקורתית לגבי המראה שלה, וידעתי שזה נושא שחשוב לה. לכן שאלתי אותה מראש לפני הפרסום. אני שמח שהספקתי לקבל את אישורה לפני שהיא נפטרה".
זאת החלטה די נועזת להוציא ספר צילומים בעידן הדיגיטל והאינסטגרם.
"ההפתעה הגדולה שלי היא דווקא הדור הצעיר. הם אלופים בהייטק, אבל הידע שלהם בהיסטוריה ובתרבות של המדינה מאוד שטחי. הסקרנות שלהם מופנית למקומות אחרים. לכן מאוד שימח אותי לראות חבר'ה צעירים, שלא מחוברים לתרבות הזאת ולחיים של התקופה ההיא, לוקחים את הספר לידיים ורואים בו הצצה לעולם שלא הכירו".
היום גם הייחודיות של הצלם השתנתה.
"זה עצוב אבל נכון. בעבר היינו חבורה מצומצמת של צלמים עם מצלמות כבדות, שצריך ללמוד איך להפעיל. הצלם היה מלך האירוע, כי בלעדיו לא היה נשאר זכר לאותו אירוע. היום, בעידן הטלפונים הסלולריים ועם האיכות של המצלמות, כל אחד יכול להוציא תמונה סבירה.
"זה גרם לזילות של המקצוע. לצערי, הרבה פעמים כלי תקשורת מתפשרים על איכות הצילום רק כדי שיוכלו לפרסם ראשונים. אבל אני לא מודאג, תמיד יצטרכו צלמים מקצועיים שיודעים לתפוס את הרגע הנכון בצורה הכי טובה".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו