"אני הכלאה מוזרה מאוד, כי כל חיי אני שואל שאלות ומשנה כיוונים בנוגע לתפיסה הפוליטית־חברתית שלי. זה כל הזמן שם, וככל שאני מתבגר נהיה לי ברור יותר עד כמה התפיסה הזאת מניעה אותי בלי שבכלל ידעתי. כנער, המניעים שגרמו לי לבחור במקצוע שלי היו בעצם הרבה יותר עמוקים ממה שחשבתי שהם". כך, במשפטים פתלתלים, מנסה תמיר מוסקט לתאר את האג'נדה שלו, מילה שהוא בכלל מתנגד לה, כי "זו מילה עם נחרצות בתוכה".
מוסקט (44) הוא אחד המפיקים המוסיקליים המבוקשים והבולטים בישראל היום, ואחד האבות המייסדים של הרכב הבלקן ביט בוקס, שכולל מלבדו את תומר יוסף ואורי קפלן, ושקשה לקבוע אם הוא הייצוא או הייבוא הטוב ביותר בשוק המקומי בשנים האחרונות; הלהקה אמנם מורכבת מישראלים בלבד, אבל היא נולדה והתעצבה בניו יורק, שבה מוסקט פעל ב־12 השנים האחרונות, בסביבה קוסמופוליטית ורב־תרבותית מאוד. איתה התחדדה גם תפיסת העולם של מוסקט, שמקבלת ביטוי מוחשי ביצירתו.
עד ההגעה לניו יורק בגיל 22, מוסקט כמעט לא נדרש לשאלות אמנותיות־קיומיות מהסוג הזה. את ילדותו בפתח תקווה הוא מתאר כילדות רגילה של ילד ממעמד הביניים, שלא מצליח למצוא את עצמו במסגרות הקיימות. את התיכון לא סיים, אך כישרונו בלט למרחקים בגיל מוקדם. "הייתי מהילדים האלה שמחנכים את ההורים שלהם ולא ההפך. לא בעטתי בלי סיבה. מצד אחד הם שמו לי גבולות ברורים, ומצד שני הם נתנו לי אוזן קשבת, שקלטה שאני שואל הרבה שאלות והם לא השתיקו אותן אף פעם".
איך אתה מסביר את ההתנהגות שלהם?
"ההורים שלי פחדו מהתוצאות, שאני יכול להתגלגל לרוקנרול ולסמים, אבל אני כאבא לא מפחד ויודע שפתיחות היא כוח. ידע הוא כוח".
"לא נכנע לתכתיבים"
את הידע שלו מוסקט רכש בעיקר בעצמו. מוסיקה ואמנות הוא למד בחוגים ולא בבית הספר. הוא מספר שהאינטואיציה שלו נבעה בעיקר מחושים בריאים, בעיקר מפני שכמתבגר לא היו לו מודלים לחיקוי או לדוגמה. מוסקט הנער, ובמידה רבה גם מוסקט של היום, הוא פאנקיסט. לא במובן האסתטי של מוסיקה מחוספסת ורועשת, אלא בגישה ובסירוב להיכנע לתכתיבי מסגרות מוגדרות. בשנות העשרה שלו, כמתופף בלהקת איזבו, הגישה הזו גרמה לו להתרחק מכל מה שהריח כמו מיינסטרים.
"היינו מאוד אידיאליסטים מבחינה אמנותית, והגיעו המון הצעות לנגן בסשנים ועם זמרים מפורסמים. לכולן סירבתי. למה? כי התחלתי להרהר בתפקיד האמנות ומה היא צריכה להגיד, עד כמה היא אמיצה. לנגן עם שם גדול כזה או אחר היה בבחינת 'ביג נו נו'. היו דברים שייצגו אומץ אמנותי והיו דברים שייצגו את ההפך, ולנגן אותם כמוסיקאי אמר שאתה לוזר שנופל למיינסטרים. הדיבור הזה נכח אצלי תמיד, והיום הוא קיצוני מאי פעם, אני פשוט יודע להתנהל איתו יותר בהרמוניה".
המציא עצמו מחדש. אסף אבידן // צילום: OJOZ
את השינוי אצלו אפשר לזהות במעבר לתפוח הגדול. מוקף במהגרים מכל קצוות תבל וביוצרים בעלי שם עולמי, מוסקט מצא פתאום דרך לתאר את מה שתמיד הרגיש. "הכרתי אנשים כמו חברי להקת Firewater, שידעו לתאר את המחשבות שלי במילים, שמספרים לך איך אתה יכול לחיות. לי לא היה את זה. לא הרגשתי גאון, הייתי תלוש. המפגש עם טקסטים ואנשים אידיאליסטים לימד ועיצב אותי".
מאילו בחינות?
"היום, כשאני שומע מוסיקה בלי טקסט שנוגע במקומות האלה, זה לא מעניין אותי יותר. אם בגיל 20 מדליק אותך גרוב טוב או סאונד טוב, היום אני כבר לא קונה את זה. ככל שהשנים עוברות, המאזניים של מהות ואסתטיקה נוטים יותר לכיוון המהות. אם זמר לא מצליח לתפוס אותי בארבע המילים הראשונות של השיר, אני לא אהיה שם והמעטפת לא חשובה לי. אני אוהב לקרוא לזה אומץ להגיד דברים. אנחנו נמצאים בסיטואציה בארץ, בעיקר בשנים האחרונות, שיש פחד חזק לומר את דעתך. לכן מה שנותר זה הרבה פרווה".
להמציא אמנים מחדש
המרחק הזה, ולא רק הגיאוגרפי, הניע אצלו תהליכי מחשבה ועיסוק בזהות שנמשכים עד היום. הנער שסלד מהזרם המרכזי מודה היום שהוא "מאוד אוהב את תרבות הפופ ועדיין חושב שדרך פופ מיינסטרימי, שהפך לקללה, הכרנו את כל הדברים הגדולים והטובים שגדלנו עליהם. מטום ווייטס ועד אנדי וורהול, הם הלחם והחמאה האמנותיים שלי".
הוא לא ויתר על האמירה, על הצורך להשתמש במוסיקה ככלי לשינוי, אבל למד לעטוף אותו בעטיפה נגישה יותר. היכולת הזו שפיתח - להטמין מסרים חתרניים ומורכבים לא פעם בתוך שיר בגוון פופי, הפכה אותו למוסיקאי ומפיק יוצא דופן. בעזרתה הצליח לגרום לאסף אבידן להמציא את עצמו מחדש באלבום "Different Pulses" שהפיק לו; בעזרתה הביא את האלבום "ואיך אצלך" של חוה אלברשטיין למעמד אלבום זהב וקטף עליו את פרס אקו"ם, וכך גם הפך את שירי המחאה של בלקן ביט בוקס ללהיטים חורכי רחבות בעולם כולו.
קטף פרסים על העבודה איתה. חוה אלברשטיין // צילום: אורי בהט
אותה יכולת גורמת לו לנהל מעין מרדף פנימי אחרי השילוב המושלם בין התוכן והצורה. "מבחינתי, ההישג האמיתי הוא לתפוס את שניהם. לעשות מוסיקת אוונגרד בניו יורק ולנגן ל־2,000 איש שזה מעניין אותם זה בסדר, אבל החוכמה היא לצאת ולהגיד את הדברים דווקא בסיטואציות שהן לא הסביבה הטבעית שלך. שם מתחיל השינוי". עם השנים פחות ופחות סיטואציות, כמו לככב בפלייליסט של גלגלצ או להופיע בפני רבבות, נותרו זרות לו.
אבל ניו יורק לא רק גילתה לו סגנונות חדשים, אלא אילצה אותו להביט פנימה. "כילד בישראל כל מה שאתה רוצה זה להיות אמריקה. ככה נסעתי לארה"ב, בתחושה שניו יורק זה הדבר האמיתי ואנחנו הולכים להיות שם גדולים כמו מייקל ג'קסון. כשחלפו השנים, הבנתי שתמיד הייתי זר אבל כולם זרים. לא שואלים מאיפה אתה וזה מפסיק להיות עניין.
"בישראל יש עדיין דמות צבר, אבל ארה"ב נבנתה על ידי מהגרים. בערך אז הבנתי שאני לא יכול להוסיף כלום לתרבות המערבית. בהתחלה רדפתי כדי להיות כמו הגיבורים שלי, ואז באה הרפיה טוטלית מזה. התחלתי לשאול מה הקול המקורי שלי".
ומה גילית?
"זו השאלה שתמיד עלתה כשנפגשתי עם אמנים. בהתחלה חשבתי שאני בסך הכל מתופף מפתח תקווה, אבל כשהתבגרתי הבנתי שהייחוד שלי נמצא מילימטר ממני והתעלמתי ממנו. המוסיקה הרומנית ששמעתי בבית, התקליטים של אמא - כל זה היה בדם שלי, אבל חשבתי שזה גלותי. בשלב הזה גם המוסיקה שלי השתנתה לגמרי. ככל שחפרתי הבנתי שמה שיש לי בפנים, ההשפעות והשילובים מהבית, אין לאף אחד אחר שם. כל מה שהייתי צריך זה לקחת את התבלינים שהיו תמיד על המדף ולהתחיל לבשל. זה היה שינוי מסיבי, והיה אפשר לשמוע אותו".
"בפנים אני פאנק"
כשהוא נשאל אם ניו יורק גרמה לו לגלות את עצמו מחדש כישראלי, הוא נשמע פחות פסקני. "לא יודע. אולי, כן. מדף התבלינים הוא ישראל הפרטית שלי: פתח תקווה, הערסים, המוסיקה המזרחית ששנאתי ואהבתי בו בזמן. מצד אחד אני עושה מוסיקה עם איזבו במקלט, ומצד שני אני רוקד לצלילי מזרחית. תמיד הייתי פיוז'ן בלי לדעת שקוראים לזה פיוז'ן.
"ככל שאמנות באופן כללי התחילה להכיל מאש־אפים (ז'אנר מוסיקלי שנוצר ע"י שילוב יצירות מוסיקליות שונות לכדי יצירה חדשה; ס"ג), ככה התחלתי לחיות בעור שלי יותר בשלום. הסיפור הפרטי שלי הוא סיפור של מרתון, של 25 שנה שבהן אני עם הראש בקיר במובן שיש משהו שברור לי, והוא רק צריך להיות ברור לעולם ולהתפרק למילים".
את כתיבת המילים מוסקט משאיר לאחרים. הוא מעיד ששלח אמנים הביתה לתקן טקסטים שכתבו, אבל רק במקרים שבהם זה שירת את השיר עצמו. האמירה הזו נשמעת קצת תמוהה ממי שמודה שהמסר והמהות נמצאים בראש סולם הערכים היצירתי שלו. מפליא גם לראות כיצד הנער הפאנקיסט הפך לדייר קבוע במצעדי הפזמונים ולמוסיקאי שממלא אולמות באופן קבוע. אפשר גם להרים גבה מול מי שפעם היה שמרן, אבל בשנים האחרונות נגע ויצר כמעט בכל ז'אנר מוסיקלי מוכר. הפערים האלה נעלמים ככל שהשיחה מתקדמת - בעיקר בגלל החיוך שלו, שמודגש גם במוסיקה.
"עם השנים, כשמתבגרים, יש שתי אפשרויות", הוא משיב להבחנה שלי, "או להגיד 'ככה אני וזהו' ואז נעשים קשים ומרירים, או לגדל את הדברים הקשים והחזקים שבתוכך. אני בחרתי בדרך השנייה ואני קולט שזה לא הפסיק ולא יפסיק. האמנות יכולה לייצר שינוי חיובי, אבל זה תהליך ארוך. האמן רוקם ורוקם, אבל רק אחרי שנים רבות, אם בכלל, יראה את התמונה המלאה. אני לוקח את מה שאני עושה ברצינות תהומית, אבל גם עם הרבה חוש הומור וקלות דעת, כי רק ככה אפשר לשנות".
השלום שעשה עם עצמו באותה התקופה מאפשר לו לומר היום ש"בפנים אני פאנק ותמיד אהיה. יש לי נטייה להימשך לדברים שיש בהם אמירה, אבל כשזה הופך לדת זה מאבד את הקסם. כל דבר שמתחיל להתקבע ולקבל חוקים גורם לי לקבל רגליים קרות, גם אם הייתי בעדו. לנסות לתאר פאנק במילים זה להרוג אותו. בניו יורק פגשתי אנשים כמו קרישנה מורטי, שאולי נשמע כמו בודהיסט הודי, אבל בתכלס הוא לגמרי אנטי דת. הוא מורה שלימד אותי שכל דבר שמתמסד ומתווספים לו חוקים, מתמוסס ולא מושך. הוא דיבר על חשיבה מקורית ועל התרחקות ממשבצות מוגדרות, כי שם נמצאת תחילתו של הסוף".
אם בעבר היתה זו הבריחה מהמיינסטרים שהניעה אותו לחפש וליצור, היום נמצא בתפקיד הזה הפרויקט שסיים לאחרונה. לא מדובר בפרויקט ספציפי, אלא בניסיון ליצור משהו חדש לחלוטין ולא לשעתק הצלחות מהעבר. כשהבלקן ביט בוקס נכנסים לעבוד על אלבום חדש, למשל, הם שואלים את עצמם - באופן די הצהרתי - כיצד יוכלו ליצור משהו כה בלתי צפוי, עד כדי כך שיגרום להם לאבד חצי מהמעריצים שלהם. הלהקה, שהפכה לתופעה עולמית ויצרה טרנדים, היא מעין ביטוי לתפיסה שלו - שכלול אולטימטיבי של תוכן המגיע באריזה גרובית ומגניבה.
"אנשים רוקדים במועדונים לצלילי שירים כמו 'Political Fuck' ולא שמים לב לטקסט", הוא אומר, "זו אחת הסיבות שאנחנו לא נתקלים בהתנגדות של ה־BDS. אנחנו אחת הלהקות הישראליות היחידות בעולם שלא 'זוכות' למחאה. תשמע את בריאן אינו, שפעיל מאוד בתנועה: הוא אומר שהוא לא אישית נגדנו, אבל שבמצב של ישראל היום חייבים זעזוע עמוק כדי לייצר שינוי.
שלומי שבן // צילום: קוקו
"היה לנו בעבר אירוע אלים עם ה־BDS בספרד, שהיא אחת המדינות הכי קשוחות ביחס שלהן לישראל. בשיר הראשון ראיתי דגלי פלשתין ואז שלטי ענק עם צלבי קרס. המפגינים עלו לבמה, והתחיל בלאגן. הפסקנו לנגן וזה נעשה ממש אלים. תומר פשוט תפס את המיקרופון וקרא: 'אני לא מאמין שאתם מפגינים נגד אלימות בדרך אלימה'. אף אחד לא היה מוכן לזה, והקהל שאג. איתמר אפילו הגיש לאחד מהם מיקרופון, אבל המפגין האלים התבלבל וירד מהבמה. זה עזר לחשוף את המנוע המזויף מאחורי הדבר הזה. זה היה אירוע אחד מתוך סיבוב הופעות שלם במהלך צוק איתן, והוא לא חזר על עצמו יותר".
החוויה הזאת הטביעה את חותמה על מוסקט. "ניגנתי כמה שירים בלי להרים את הראש, וכשהרמתי אותו עדיין היו שם דגלי פלשתין, אבל האווירה היתה אחרת לגמרי. לא הייתי מתאר את זה כניצחון, אבל זה היה אחד מאותם רגעים נדירים מאוד שבהם אתה כמוסיקאי מרגיש שמשהו קרה, שהיה שינוי. אתה רואה אותו בעיניים. יש אלפי אנשים שהיו שם ולא באו עם עמדה מוכנה מהבית, ובקלות יכלו ללכת לצד זה או אחר. לכן זה עובד: אם אהבת אותנו, אתה תקנה את המוסיקה שלנו. אם הקשבת אתה תאהב, ואם אהבת אתה תשתנה.
"יש לנו שירים שעוסקים בעניינים של בינו לבינה, אבל גם המון ביקורת חברתית ופוליטית חריפה. אותו טקסט ביקורתי לא היה מתקבל בברכה אם היינו עוטפים אותו בגיטרות ובדיסטורשן. אנחנו בעצם מעבירים מסר בצורה שהיא לא מניפולטיבית, אבל קצת ערמומית. תומר אומר לקהל תמיד 'אנחנו גורמים לכם לחשוב דרך הרגליים' ואני מאוד אוהב את זה, כי גם כשמדברים פוליטיקה ומישהו בא מאוגרף הוא לא יגיע להישג".
אבל גם ההצלחה הזו לא גרמה לו לשבת בדל"ת אמותיו. הוא מספר שהיה שמח להפיק אלבום לאריאל זילבר, וברקורד שלו תוכלו למצוא גם עבודה עם להקת הבילויים, אפרת גוש, משפחת אלייב, שלומי שבן, שלום חנוך, רונה קינן ורבים אחרים.
בעברית, לא ישראלית
נדמה שמעבר לאתגר היצירתי בעבודה המשותפת, מוסקט רואה בחיבורים האלו גם הזדמנות ללמוד על עצמו. לפני כחצי שנה פתח לייבל בשם Ape, שבסיסו אמנם בתל אביב אבל פניו מופנות אל העולם.
ההתנסויות הראשונות בלייבל, או כמו שמוסקט מכנה אותן "בטא טסט", היו האלבום של "לא כוחות", הצמד שהקים מוסקט עם גלעד כהנא, ושירים שהפיק לאמנית הקול ויקטוריה חנה. בשני המקרים מדובר בשירים בעברית, אבל הוא לא מגדיר אותם כ"מוסיקה ישראלית". הוא אפילו "לא יודע מה זה אומר. היום, מעט מאוד מוסיקה עברית מתכתבת עם מה שקורה בחוץ. נדירים האנשים שמצליחים להפוך את השפה למשהו מוסיקלי שחורג מגבולות השפה, וזה מה שמסקרן אותי. אם נביט עשור קדימה, שם אני רוצה לראות את הדברים - את העברית עוברת מודיפיקציה ומתחילה לתקשר עם העולם. כשבעולם רוקדים לשירים של ויקטוריה חנה, אולי לא מבינים את המשמעות החיצונית שלהם, אבל הם מזהים שם משהו בפנים. בן אדם יודע לזהות מהות, גם אם הוא לא לגמרי מבין אותה. כרגע מי שרוצה לפנות החוצה, שר באנגלית, אבל בעוד עשור זה ייראה אחרת".
על רקע המציאות הישראלית, החזון הפוסט־מודרני של מוסקט נשמע מרחיק לכת. התפיסה הרדיקלית שלו לרב־תרבותיות, זו ששואפת לבטל מחסומים ולמוסס חומות, היא חזון לעתיד שבו כולנו נבין אמנות בדרך אחרת לגמרי.
"הדור שאני מתאר עכשיו הוא זה שהיצירה תבוא אליו בלי הרבה מודעות, כי ככה הוא תופס את העולם. הילדים האלה יגדלו, יתחילו לשאול שאלות מהותיות על הקיום שלהם והכלים שדרכם הם יפרשו את התשובות לאמנות יהיו חדשים לגמרי".
כשזה יקרה, מוסקט כבר בטח ימצא שדה בתול אחר ויהפוך אותו למגרש המשחקים המוסיקלי שלו. העיקר לא לדרוך פעמיים באותו המקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו