רק אני והמגלן שלי

כשעלה הרעיון לערוך ביקור של יום בבסיס שבו משרתת הבת שלי ענבל, חשתי רגשות מעורבים. מצד אחד, אני תמיד שמח לבקר את בתי בכל מקום, גם אם זה בצבא. מצד שני, מכיוון שנסעתי לא רק כאבא אלא גם כאבא לטור, חששתי שיצפו ממני להשתתף גם בפעילות הצבאית בבסיס.

בגילי זה לא מומלץ. היחידה שבה משרתת בתי היא יחידה מובחרת, ואני - ממש לא. ריצות, קפיצות, זחילות, נשק וירי הם לא כוס התה שלי, ואם כבר תה, אז עדיף עם עוגה.

הבת שלי הסכימה לביקור, בתנאי שלא אעשה פדיחות. "בלי ברזים על הראש, בלי חפירות, ותחשוב פעמיים לפני כל דבר שאתה עושה. אם יש לך התלבטות - תוותר. אל תשחק לי אותה סלב, כי אף אחד לא יודע מי אתה ולא שמע עליך". האמת, צודקת. בן אדם שיש לו רק 50 לייקים באינסטגרם הוא לא בדיוק אישיות מורמת מעם.

בשבע בבוקר יצאתי לכיוון הבסיס, מהרהר ביום הצבאי העומד לפניי ונזכר בסרט הנהדר "אפס ביחסי אנוש" על שירותן של בנות בצה"ל. אני מאוד סקרן לראות מה בדיוק עושה הבת שלי ומה בדיוק עושים במגלן. כבר הרבה זמן אני חושש ממה שהיא מספרת לי על השירות שלה, ובעיקר ממה שהיא לא מספרת.

מכיוון שזו יחידה די סודית, הילדה לא מנדבת הרבה פרטים, ואני תוהה אם לא עובדים עלי ואם כדי למנוע פאניקה מיותרת, מסתירים ממני את העובדה שהיא בכלל טייסת, לוחמת בעוקץ או מסתערבת. שלא לדבר על פחדים יותר משמעותיים: מה יקרה אם יחליטו שם למרוח לי על הפנים ועל הקרחת את צבעי ההסוואה האלה? יש לי המון פנים והמון קרחת, ולהוריד את זה אחר כך יכול להיות סיוט.

אומרים לי שהילדה צלמת, ואני לא מבין למה הצבא מחזיק בן אדם שהתפקיד שלו זה לצלם מסמכים במכונת צילום. אחר כך מתברר שהיא ממש צלמת היחידה, עם מצלמות ועריכת סרטים. זוחלת עם המצלמות שלה בין הסלעים ובתוך הקוצים והבוץ כדי להנציח את לוחמי היחידה כשהם באקשן. אחר כך מתיישבת לכמה ימים בחדר העריכה שלה עם מוסיקה, כדי לייצר מזה סרט שיעזור להם להבין מה צריך לשפר. היא מוגדרת כ"תומכת לחימה". בבית היא אפילו לא "תומכת כביסה", "תומכת שטיפת כלים" או "תומכת ניקיון של החדר שלה".

אם כבר אב מוכה, עדיף עם כרס קטנה להגנה // צילום: זיו קורן

מדי חמש דקות הבת שלי מקבלת טלפונים מכל מיני בעלי תפקידים וממלמלת מילים באנגלית שאני לא מבין. זה נשמע מקצועי ורציני, אם כי מדי פעם מתגנבות לשיחה מילים כמו "קאדר", "זיון שכל" ו"קריעת תחת". 

בצר לי נכנסתי לאינטרנט ומצאתי ש"יחידת מגלן היא יחידה צה"לית מיוחדת ומסווגת, העוסקת בלוחמה בתנאי שטח מגוונים, ונותנת דגש רב על מקצועות הסיור: ניווט למיניו (רגלי, רכוב), הסתוות ועוד. היחידה עוסקת בתחומים מגוונים, ובמגוון ייעודים. במסגרת המסלול, עוברים החיילים קורס צניחה, ותכנים של לוחמה זעירה. לוחמי היחידה מאופיינים באיכותיות, ערכיות, נחישות, כושר גופני גבוה ויכולת ניווט גבוהה". כל זה בהחלט מרשים, אם כי לא בהכרח תואם את התכונות שאני מכיר מהבת שלי, אלא אם כן מדובר ביכולת לנווט מהחדר שלה לקניון דרך הארנק שלי. 

מהתחקיר שלי עולה שמרכיב הסודיות במגלן מופיע גם בהמנון שכתב לוחם ביחידה, אחד נפתלי (הרץ) בנט. וכך כתב בשורות הסיום, לפני שהפך לשר חינוך: "בעלות השחר כרוח צל חולפת, את לוחמי הפלגות איש לא יראה, את מחנק החום בעין קורצת, יהדוף הלוחם ופיו יחשה. ובשובו למכורה ליבו יהלום, אך יידע הוא תמיד, כי אם יישָאל את שפתיו  יחשוק ולא יסגיר סוד, כי הוא אגרוף הברזל של עם ישראל".

אני לא מנתח שירים מקצועי, אבל מזהה שהיצירה של בנט כוללת המון איברים. הוא חושק שפתיים, פיו יחשה, ליבו יהלום, העין קורצת, האגרוף מברזל. אני למד מהשיר שמעבר ליכולות הפיזיות, ללוחם מגלן יש שליטה מצוינת גם בשרירי הפנים, ולכותב יש יכולת שימוש בקלישאות.

ילדים - חפשו מה לא תקין בתמונה. רמז: העבדות חלפה מן העולם // צילום: זיו קורן

באתר העמותה כתוב: "שירות במגלן מהווה פתח מצוין לחיים בישראל. הערכים, החוויות, הקשיים, ובעיקר האנשים שמסביבך מלווים אותך בהמשך ההתפתחות האישית והחברתית". כאזרח די ותיק במדינה, שבה האחד אוכל את השני, אני מבין מייד את הרמז. במדינה שלנו כנראה לא מזיק שאתה יודע לטפס על חבל בידיים או להרוג את האויב עם הידיים. חבל שאני טוב בעיקר בלאכול עם הידיים. 

רבות נאמר על מעורבות ההורים בשירות הצבאי של הילדים. הדור של שנות האלפיים מפונק הרבה יותר, או שאלו ההורים שמפנקים יותר ורצים להתלונן למפקד על כל שריטה בדגמ"ח. לכל הורה יש את הנייד של המפקד, והוא יכול להמליץ לו על התבשילים האהובים על הילד ומתי צריך לאפשר לו ללכת לישון. אם משהו לא נראה להורים - המזרן קשה מדי, הפירה רך מדי - הם מתקשרים לכרמלה מנשה. אבל לך תתקשר לכרמלה ותתלונן שתיזזו אותך במסגרת ביקור בבסיס של בתך.

אני מאוד מקווה שלא מכינים לי שם מסע אלונקות, גם בשבילי וגם בשביל החיילים שיצטרכו לסחוב אותי על האלונקה. עם המשקל שלי, מדובר בנזק לעמוד השדרה, שיהפוך אותם לנכי צה"ל. מצד אחר, בשנים האחרונות למדנו שחיילינו נוהגים לצלם את עצמם בפנים מוסוות, כשהם רוקדים לצלילי להיטים, ומעלים את זה לרשת. בפעילות המבצעית הזו אני דווקא יכול להשתתף ולתרום.

 

צה"ל ואני, השנים הראשונות

הנסיעה לבסיס של הילדה עושה לי מצב רוח נוסטלגי. השנה היא 1976. צה"ל מדהים באנטבה. ראש הממשלה הוא רבין. מרדכי גור הרמטכ"ל. תמוז וכוורת מתפרקים, שוקולד מנטה מסטיק מייצגת אותנו באירוויזיון. בקולנוע מקרינים את "לופו בניו יורק" ואת "גבעת חלפון". רשת ג' עולה לראשונה לאוויר, ו"להיטון" מתמזג עם "עולם הקולנוע". עמוס ברנס מורשע. אחר כך יזוכה. בחדרי יולדות שונים נולדים גורי אלפי, שחר חסון, ליאור נרקיס ועידו רוזנבלום.

אחרי ההצלחה של מבצע אנטבה, מיטב הנוער מתגייס ליחידות המובחרות. מי שהוא פחות מיטב הנוער ויותר ממוצע הנוער, כמוני, מתגייס לתותחנים. מהיום הראשון בבקו"ם, השירות בצבא לא נראה לי מציאה גדולה. הבגדים בנאליים, התספורות לא אופנתיות, כל מיני מרגיזים שהתגייסו חודש קודם מדברים אלי כאילו הם מאיר הר־ציון ואומרים לי מה לעשות. הבסיס מעוטר בשלטי "הבסיס הוא ביתך, שמור עליו", אבל הבית שלי לא היה מלא איקליפטוסים שמשירים עלים שצריך לטאטא במסגרת עבודות רס"ר.

מנקים את המחנה. הפרויקט של רביבו // צילום: זיו קורן

אחר כך פורקים אותנו ממשאית בלי קפיצים בבסיס בשומרון לכמה חודשי טירונות. בטירונות אני לומד שעם מספיק אימונים, חייל מסוגל לבצע דברים שרק לפני רגע נראו בלתי אפשריים. למשל, להירדם באמצע מטווח, בתוך שלולית גריז. הצבא כנראה ממהר לאן שהוא, אבל לא מתכנן את הזמן כראוי, כי כל הזמן רצים ואף פעם לא מגיעים בזמן. על כל איחור מענישים אותך בתיזוז קבוצתי מסביב לתותח ישן - מה שכמובן גורם לעיכוב של עוד רבע שעה.

במהלך כל השירות, חשתי תמיד עייפות אדירה מהרגע שעליתי על מדים והתקרבתי לבסיס, בלי קשר למספר השעות שישנתי. בלילות הייתי מתעורר במהלך שמירה כשהמפקד עומד מעלי ומוצא את עצמי צועק "לא נרדמתי, המפקד!", למרות שעד לפני שנייה עוד הספקתי לשמוע את הנחירות של עצמי.

בזמן המסעות בטירונות נהגתי לענוד על הסתרשף של ה־M16 שלי (קנה שמיועד לפזר את רשף הירייה כדי שיהיה קשה לזהות את מקור הירי) פרח צבעוני מהשטח, כסמל לשלום ולאהבה, בתקווה שהאויב שיבוא מולי יחלוק איתי רעיונות דומים. המ"כ שלנו אייל מלצר סיכם פעם את העניין במשפט: "ניצני, אמנם 'פרחים בקנה' הוא המנון חיל התותחנים, אבל תעיף את הפרח ורֵד לשלושים".

נשלחתי לגדוד תותחי 175 מ"מ ברמת הגולן, אבל לא הייתי חייל בולט או מורעל. שיא הקריירה שלי שם היה כשנשלחתי לקורס נהגי נגמ"ש. הנגמ"ש הוא כלי חביב, חזק, בעל זחל שיכול לטפס על הרים ולחצות נהרות. אם הוא דורס אותך בטעות, אפשר לשלוח אותך הביתה בפקס.

הדבר הרומנטי היחיד בנגמ"ש היה העובדה שהוא כל כך ישן, שהוא עוד הספיק לשרת את המארינס במלחמת וייטנאם, ואם היית מצמיד את האוזן לדופן שלו, יכולת לשמוע מבטא אמריקני ושירים משנות השישים. מעבר לזה, אני מעדיף להגיע למחוז חפצי במכונית ממוזגת ולוותר על תענוגות כמו גירוז, שימון הזחל, טיפול במנוע דיזל ושאר מטלות מג'ויפות, שלא ממש דיברו אלי וגרמו לי להסתובב במצב צבירה של רצפה במוסך.

טלפונים סלולריים לא היו שם, כמובן, ועם הבית דיברנו רק באמצעות טלפון שדה, פעם בשבוע במקרה הטוב. היתה לו ידית, שבאמצעות סיבוב גרמה לצלצול באיזו מרכזייה צבאית, שהיתה מחברת אותך עם הבית. הקול של המרכזנית נשמע יותר סקסי מכל סרט ארוטי שאי פעם ראיתם.

אחרי שנה נשברתי ועברתי לגלי צה"ל. שם שירתתי עוד שלוש שנים, כטכנאי שידור והקלטה. ישבתי באולפנים, ערכתי הקלטות, החזקתי אנטנה על הגג של מלון הילטון בירושלים כשסאדאת קפץ לביקור, הקלטתי את אבשלום קור בפינות הראשונות ואת התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות, נשלחתי להקלטות בכל מיני יחידות מובחרות. רפול אפילו כמעט בעט בי פעם. והייתי נוכח בכמה מצעדי צה"ל ובהרבה מצעדי פזמונים.

קריירה צבאית לא היתה פה. מעולם לא פיקדתי על איש, דרגתי נמוכה באופן מביך, ואם מישהו אומר לכם, "הייתי עם ניצני בקורס קצינים/בשייטת/בטייסת/באנטבה", הוא שקרן פתולוגי.

ועדיין, כל זה לא מפריע לי לענות לשאלה הכל כך ישראלית "איפה היית בצבא?" במבט כל כך מסתורי ורב־משמעי, שלא ברור אם השתחררתי על סעיף פסיכיאטרי או שהייתי ביחידה סודית במיוחד שאסור לדבר עליה. בדרך כלל זה עובד מעולה. בעיקר בחו"ל.

גם אחרי השחרור צה"ל ואני לא נפרדנו. ביליתי עוד המון ימים בבסיסים בהופעות עם תיסלם ובמילואים בגלי צה"ל. עד היום אני שם, והחברים שלי מהתותחנים נשארו חברים עד היום.

 

אינסטינקט בסיסי

בחזרה לבסיס של מגלן. היום מתחיל במסדר בוקר בחדר הבנות. שמונה חיילות בחדר במיטות קומתיים. אני שואל אותן מה הדבר שהכי קשה להן בלהיות ביחד, והן עונות פה אחד: "הבלאגן של הבת שלך". אני משתתף בצערן ומזמין אותן להצטרף למועדון.

גם בבית, אחרי שהיא באה לסוף שבוע, צריך לעשות שיפוץ כללי פלוס סיוד. יש לה יכולת מיוחדת במינה להפוך חדר מסודר לאורוות סוסים, לפזר בו בגדים, נעליים, כפכפים, מגבות וציוד צילום בכמויות שלא ידעתי שיש לנו. היא מעולם לא סגרה מגירה או דלת של ארון, כי אולי היא תצטרך משם משהו בהמשך, ויש לה כמות של מטענים וכבלים לאייפון כמו שיש... לאבא שלה. 

הרס"ר המסור רביבו, יותר מעשרים שנה בצבא, עורך לבנות מסדר בוקר ובודק את כל העניינים המקובלים - ניקיון, נשק, דסקית. חשבתי שיתייחסו אלי כאן כמו לאורח חשוב שממרקים לכבודו את הבסיס. בסופו של דבר, כפי שתראו בתמונה, בעקבות תלונה של הרס"ר על ליקויים בהופעתה של בתי, אני מוצא את עצמי מצחצח לה את הנעליים. כן, נשארתי ההוא שמסיע, משלם, מתקשר ומכין לילדה בבוקר סלט, חביתה ושוקו, כאילו היא גרה בדיינר אמריקני.

אנחנו מטאטאים קצת עלים מסביב לחדר, אוספים את האשפה, ואני בודק לה פילים בקנה. יש לה כמובן בשפע, כמו בספארי באפריקה. בבדיקת המחסניות באפוד הקרב מתגלה גם שחסר לה כדור במחסנית, ואני משאיר אותה שעה ביציאה, כמקובל.

היעד הבא בלו"ז הצפוף שלה הוא חדר קרב המגע. הוא מורכב ממזרנים, כפפות איגרוף ומאמן חסון. מסתבר שהילדה מבקרת פה די הרבה. מצוין! לצורך האימון אני מקבל חולצת יחידה מבד נמתח, שקטנה עלי בכמה מספרים. ביחידה הזאת לא שמעו על xxxl. החולצה יושבת לי צמוד על השומנים ואני נראה כמו חבילה שהגיעה מ"עלי אקספרס" עטופה בניילון נצמד.

אנחנו מתאמנים בהדיפת סכין מפלסטיק. די מהר אני הופך לשק החבטות של בתי, כשאני אוחז במגן והיא בועטת בי בעידודו של המדריך. אם כבר הורה מוכה, אז שיהיה על מזרן עם מגן מרופד.

ליחידה יש גם חדר כושר מפואר ואפילו פיזיותרפיסט שיתקן את כל הפציעות שגורם חדר הכושר. אני חייב להודות שהלוחמים נראים לי חזקים, מהודקים ושריריים במיוחד. רביבו מסביר לי שהם לא הגיעו ככה. הם מגיעים רזים, צפלונים ופדלאות, ואחרי אימוני הכושר והטיפוס על חבלים הם נעשים בריונים.

למד"ס של פעם כבר לא קוראים היום מד"ס, כי הבנים היו בטוחים שמדובר במדריכת סקס, אז שינו למדא"ג - מדריך אימון גופני. זה פותח אפשרויות נוספות לגימ"ל: גרוע, גבוה, גמד, גמל.

המטבח של מגלן זכה בכמה תחרויות צה"ליות של מטבחים צבאיים. חשבתי לעצמי שזה תואר נחמד, אבל קצת כמו להיבחר לזמר השנה בשפת הסימנים. כשהרחתי את החלות, הבנתי שטעיתי.

בסתר ליבי קיוויתי שהצבא יעשה מהבת שלי בן אדם. ברוב התחומים הם עשו עבודה טובה, אבל בתחום רחיצת הכלים נרשם כישלון חרוץ. אולי בבסיס היא תורמת את חלקה, אבל בבית היא ממשיכה להתנהג כאילו הכיור הוא מעין מדיח שבו הכלים מתנקים מעצמם. אולי אני צריך לקחת את רביבו שיגור איתנו בבית, שגם שם ייתן בה מבטים מאיימים בכל פעם שהיא משאירה צלחת.

המטבח מרשים. אני תוהה איך עדיין לא עשו כאן תוכנית של "מאסטר שף". הריח של החלות מטריף אותי. לא רוצה להישמע עתיק, אבל אצלנו בבסיס של התותחנים לא אפו חלות לשבת, וגם לא קרואסונים. הדבר הכי צרפתי במטבח היה טבח שהתקלח פעם בשבוע. היו שמים שקית לחם במרכז השולחן ומי שהגיע ראשון היה קורע אותה באמצע. היה גם קוטג' שהספיק רק למהירי החלטה, ריבה לחזקי קיבה ושקשוקה לחובבי צרבת. 

רביבו מלווה אותנו במסירות, אבל לא כדאי להיתקל בו. כי אם יש דבר אחד שנשאר היום בדיוק כמו פעם, זה הרס"ר שרואה חייל ולא יכול שלא להטיל עליו משימה. להרים נייר, לטאטא מדרכה, ליישר שלט, לצבוע גזע של עץ.

אומרים על חיילי מגלן שהם מומחים בהסוואה ויודעים להיטמע בטבע. במקרה של רביבו זה לא עובד. דווקא בעניין הזה אני חושב שאני יכול להעביר פה איזו סדנה להתחמקות מרס"רים.

מדי פעם עובר לידי מישהו עם דרגה, והאינסטינקטים הישנים של פחד מריתוק חוזרים אלי. אולי אני אמור להצדיע לו? אולי הוא ישאיר אותי שבת? אני מרגיש גם שאני שואל יותר מדי שאלות ביחס לסיווג הביטחוני העלוב שלי. הם עוד עלולים לחשוב שאני מרגל. גם לפולארד היה לוק תמים.

 

כוורת בשק"ם

לשק"ם קוראים עכשיו כוורת. מה היה רע בשק"ם? לפי אותו היגיון, למטבח צריך לקרוא משינה ולמרפאה תיסלם. אבל חוץ מהשם, לא השתנה הרבה. המוצרים בכוורת הם בדיוק אלה שהיו בשק"ם, כולל המצופים של פעם. עכשיו יש גם מכונות אוטומטיות למשקאות קלים.

אני מחפש את השלטים המפורסמים "תדע כל אם עברייה שהפקידה את בניה בקרב מפקדים ראויים לכך", או "הארטילריה מלכת הקרב", אבל כנראה גם צה"ל הבין שצריך להתקדם, ושאם אתה רוצה להעביר מסר, אל תכתוב שלט, שלח ווטסאפ. ליד חדר האוכל בכל זאת יש שלט, "המלחמה מחר". אולי כדי שלא יאכלו יותר מדי לקראת מחר. לי יש מחר מלא סידורים, אז אם אפשר לדחות את המלחמה בכמה חודשים או בכלל, אשמח.

אני נפרד מהבת שלי בחיבוק אוהב. הבחורה שהצמידו לי מדובר צה"ל מוודאת שאצא מהבסיס ולא אסתובב בו בחופשיות, מי יודע מה אני עלול לעולל. מחרתיים, אם הילדה לא תעשה איזו פדיחה בלתי נסלחת שתפגע בביטחון המדינה או ברביבו, היא תחזור הביתה. בדרכי החוצה אני חושב שאם הייתי נשאר בצבא עוד 25 שנה והולך על קריירה צבאית, כבר הייתי עכשיו משוחרר עם פנסיה יפה. 

מכיוון רחבת המסדרים אני שומע בכריזה רס"ר מכריז "לקבלת האלוף ניצני, המסדר יעבור לדום!". אני מתעורר אחרי שנתקלתי בבזנ"ט, מבועת מחלום הבלהות. מזל שיש לנו את איזנקוט. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו