מחופי דרום צרפת יצאה ב־11 ביולי 1947 הספינה אקסודוס כשעל סיפונה 4,515 פליטים יהודים עם חלום אחד - להגיע אל ארץ ישראל. במהלך המסע, שכבר נכנס לספרי ההיסטוריה, לא הורשו המעפילים להיכנס לתחומי הארץ. הם הועלו על ספינות חלופיות והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, ולאחר כשנה עלו מרביתם ארצה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יצחק גנוז היה אז צעיר פולני בן 19, שעם תום מלחמת העולם השנייה התבקש לשמש מדריך ואחראי לקבוצת ילדים ובני נוער ששרדה בדיוק כמוהו את זוועות השואה ועשתה את דרכה ארצה בספינה. רגע לפני שקיבלו את הבשורה כי לא יזכו להיכנס בשערי ארץ ישראל וייאלצו לשוב לגרמניה, ביקש גנוז מ"ילדיו" לכתוב על האירוע המשמעותי בחייהם במסגרת לימודי העברית שהעביר להם על הספינה.
צבי בוים
"המכתבים היו תמיד איתי", מספר גנוז (89), שהקים בית ומשפחה בישראל. ברבות השנים הוא העביר את המכתבים למכון משואה ללימודי השואה בתל יצחק שבשרון, ורק לאחרונה קיבלו חלק מהניצולים ששרדו את הדפים שכתבו אז על הספינה.
"למרות שלי היו גם אמא וגם אחות על הסיפון, הרגשתי כמו אב ל־20 ילדים", הוא מספר, "גם אני פחדתי מהבלתי נודע, אבל היה עלי לדאוג לאותם הילדים שאספתי מהמנזרים ומבתי הנוצרים במטרה להעלותם ארצה. את מה שקרה על האקסודוס - לא אשכח לעולם".
"ראיתי את חיפה הנחמדה. ארץ אבותינו! ברגע הזה הרגשתי כאב בליבי, רציתי לרקוד מרוב שמחה! ויחד עם זה לבכות. האם אין צדק בעולם?" (1 בפברואר 1948, הניה בוגייביץ', בת 16)
"אני מזהה את הכתב שלי אבל אולי משהו בי רצה לשכוח", אומרת הניה בוגייביץ' בדירתה בלב כפר סבא. כשסביבה אלבום התמונות מההפלגה ההיא, היא אומרת לבעלה שמואל, שלו נישאה ב־1953: "שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים. שמואל, אתה מבין מה זה? זה הניצחון שלי על היטלר. זה בדיוק מה שאמרתי למשפחה בחג החירות, לא?"
"לא הייתי נערה שכותבת יומנים", היא אומרת ומביטה שוב בנייר הטרי עם ריח המדפסת, "אבל יצחק ביקש והתחושה היתה של פרידה צורבת. כן, פרידה, משום שאורות הכרמל נראו כל כך קרובים, וכשזזנו משם היינו בטוחים שמעבירים אותנו לקפריסין. ברגע שבו הבנו שהארץ מתרחקת לנו בכינו ושרנו 'התקווה' עם הפנים לחוף.
"המשכנו לשוט שלושה ימים נוספים בטרם הבנו שפנינו ליעד לא ידוע. ניסו להוריד אותנו בצרפת ולא הצליחו. הצרפתים הגיעו אלינו בסירות קטנות והבטיחו שמי שרוצה יוכל לרדת ולקבל אזרחות, ומי שלא - יוכל להמשיך הלאה. משם הובלנו להמבורג ובכוח נזרקנו למחנה מגודר בתיל. חששנו שלעולם לא נצא משם, הרי בקושי שרדנו את גרמניה בפעם הראשונה".
יצחק גנוז
כעבור פחות משנה, באמצעות ניירות מזויפים, הגיעו הניה, אמה, אחיה הקטן וילדה מבית היתומים שצורפה אליהם לישראל. אביה, שנפטר מרעב ברוסיה כשהיתה בת 14 בלבד, לא זכה לעלות עימם.
"ב־1939 בסוף הקיץ, שמעתי רעש גדול. אנשים רצים, המשוגעים. אחרים צועקים, אחרים בוכים. נפלו מלמעלה הפצצות. התחבאנו במערה אפלה. זה היום הראשון של הצרות הנוראיות״ (צבי בוימן, 3 בפברואר 1948, בן 16)
צבי (85) מחזיק בדף היומן נרגש. "זו היתה כמו שואה שנייה, אבל ידענו כולנו שאנחנו בעיצומו של מאבק על עתיד הקמתה של מדינת היהודים", הוא נזכר, "משהו גדול יותר מהמלחמה שהתרחשה על סיפון האקסודוס. הרגשנו גאווה על היותנו חלק מהעם היהודי החוזר לארצו. האנגלים בחרו באכזריות להחזיר את היהודים לאדמת הגיהינום שממנה נמלטו, אבל אנחנו אמרנו את המילה האחרונה וניצחנו".
צבי היה בן 8 וגר בלודז' כשהמלחמה פרצה ואביו אביגדור שלח אותו עם הוראות מדויקות למשפחה גויה שאצלה נהגה המשפחה לבלות את חופשת הקיץ. בתום המלחמה קברו האחים את הוריהם, שמתו ממחלות, ובהמשך נאספו עם יתומים לביילסקו שבפולין. בתוך פחות משנה הועברו לארמון בסמוך לפאריס ומשם, אחרי שמונה חודשי המתנה, הועלו לאקסודוס. על ההתנגדות לבריטים בעת ההגעה לחופי ישראל הוא מספר: "היה ברור שאנחנו לא נכנעים. ישבנו על הארגזים וחתכנו את החבלים כשניסו לעלות על האונייה עם הסולם, זרקנו קופסאות סרדינים ובשר, תפוחי אדמה עפו, סרוויסים, כל מה שהיה בנמצא - רק שלא יעלו. כשהתחילו לירות באש חיה ונהרגו לנו שלושה אנשים - הבנו שאין לנו סיכוי מולם".
כחצי שנה מאוחר יותר, על האונייה "קדמה", עשו האחים בוימן את דרכם למדינה שעדיין לא קמה. היום צבי הוא אלמן, אב לשלושה, סב לתשעה נכדים ולנינה אחת.
רות ברגשטיין
"פגשתי שלושה מקרים שנתנו דחיפה לכיוון של חיי: המלחמה, היום שנכנסתי לקבוצה, והיום שעזבתי את האדמה הארורה וזכיתי לראות את מולדתנו״ (רותי ברגשטיין, בת 15)
רותי לוין, ד"ר לחינוך ואחות מוסמכת, היא מבין הבודדים מילדי אקסודוס שנותרו בקשר עם יצחק גנוז. "עברנו כל כך הרבה זוועות, כך שהמכתב הזה היה 'פינאטס'. כשקראתיו עלו בי הרבה שאלות. התחושה היתה שאין חיים, כאילו נוצרתי משום מקום - אז איך גדלתי להיות מה ומי שאני? אבל השלמתי עם השנים שאולי לעולם לא אקבל תשובות. כשפרצה המלחמה אבא כבר נעלם מחיינו ומהבית שבו נולדתי בוורשה. הייתי בת 7, ואמא שהיתה חלשה וחולנית גידלה אותי ואת אחותי, שהיתה בת שנתיים וחצי. זכורים לי הרעב, המלחמה, ההפצצות וזה שאמא שילמה כסף לאנשים טובים כדי שיבריחו אותנו לסיביר. כך ניצלנו".
אחרי המלחמה שבה המשפחה לפולין ומייד נדדה לגרמניה ומשם לצרפת. "על אוניית הנהרות אקסודוס התחושה היתה שהחלום שלי להרגיש שייכת, שווה, עומד סוף־סוף להתגשם". כחודשיים אחרי שגורשו להמבורג, בחסות החשיכה, יצאו שוב למסע, במשאיות עם אורות כבויים כדי שלא ייתפסו. הכיוון היה צרפת, ומשם באונייה הפליגו לחיפה. כיום, בגיל 84 בביתה בקריית מוצקין, אחרי שהתאלמנה מבעלה יוסיפון ונותרה עם שתי בנות ושישה נכדים, היא מלאת גאווה על הדרך שעשתה. "מכלום בניתי לי משפחה לתפארת", אומרת רותי בחיוך, "אקסודוס היתה אפיזודה לא פשוטה, אבל במלחמה האישית שלי מול היטלר - אני ניצחתי".
הניה בוגייביץ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו