בצער רב וביגון קודר אנחנו מודיעים בזאת על מותן של הליגות המקומיות. מסע ההלוויה ייצא ממשרדי היורוליג בברצלונה לכיוון גרמניה, איטליה, צרפת וישראל. דברי הספד ייאמרו על ידי האוהדים שחלמו לראות את קבוצותיהן בבמה המרכזית. את הצלחות והגביעים בארונות התארים יחליפו נרות נשמה. הניתוח שניסה ד"ר פיב"א לא הצליח - והחולה מת. הודעה נמסרה לאלופות.
מברוק, ג'ורדי בורתומיאו. ניצחת. הפכת סופית את הכדורסל האירופי למגרש משחקים פרטי של העשירים בלבד. הסתכלת בעיניים של אלו שביקשו להציב את ההישגיות כתנאי להשתתפות במפעל הבכיר - ולא מצמצת. בורתומיאו, יחד עם 11 הקבוצות המשוריינות, הוכיחו שהם חבורה של פחדנים. היורוליג היה יכול לבנות את עצמו בצורה כזאת שהיתה מבטיחה את השתתפותן של הגדולות, אך באותו זמן מעניקה הזדמנות הוגנת לכל אלופה מקומית. ליגת האלופות של אופ"א מכירים? השיטה שם מבטיחה שריון על פי חוזק הליגות, לא שריון פרסונלי, ונותנת הזדמנות אמיתית לכל אלופה להגיע לליגה של הגדולים.
ביורוליג היו יכולים לחקות פורמט זה: להעניק לליגות החשובות בעיניהן שריון לפי מיקום. מישהו מדמיין שצסק"א לא תסיים בצמרת ה־VTB? שריאל וברצלונה לא יהיו בין ארבע הגדולות בספרד? שפנאתינייקוס ואולימפיאקוס מסיימות פתאום באמצע הטבלה ביוון? אז למה לא ליצור שיטה שתעניק הזדמנות אמיתית לאלופות גם מליגות נוספות? למה הפוליטיקה שוב הביסה את התחרותיות?
השמרנות של פיב"א
בורתומיאו המסורבל, שניסה לרצות גם את קבוצות דרג ב' החולמות על מקום ביורוליג, הגה רעיון שעל הדרך חיסל את פיב"א: ארבע הראשונות ביורוקאפ יעפילו בעונה שלאחר מכן לליגה של הגדולות. משמע, תחרותיות תהיה, אבל רק בליגות של היורוליג, לא במקומיות.
נחמה? יש. בעונה הבאה צפויה היורוקאפ להיות כמעט זהה ברמתה ליורוליג. סכנה? גם יש. קבוצות היורוקאפ, ובהן הפועל ירושלים, כבר מבינות שהדרך ליורוליג עוברת רק דרך המפעלים האירופים, ועלולות להפסיק להשקיע בליגה המקומית שתהפוך לנטל, כי תואר האליפות לא ייתן להם דבר מלבד סיבוב דאווין וכתבת צבע ב"אולפן שישי"
לצערנו, ארגון פיב"א השמרני לא ידע להרים מהרצפה את הזדמנות הפז שהתגלגלה לפתחו. כשלו שם בגיוס ספונסר משמעותי וההעמדה של עוגן כלכלי, כדי להקים ליגה מתחרה, שתהיה אטרקטיבית דיה כדי למשוך קבוצות משמעותיות. כך, בזו אחר זו, הגדולות שלא מצאו דרכן ליורוליג הודיעו על בחירתן ביורוקאפ, ומי שבכל זאת הימרו על פיב"א נותרו בדד, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
