רחוקה קמעה מההמולה המתרחשת מול הקיר של יצירות בנה, עומדת כנרת גל־און, ולא מפסיקה לדמוע מהתרגשות. אנחנו עומדות במרכז עמיעד ביפו, בפתיחה של תערוכת הצילומים "אלף נשיקות", והמבקרים לא מפסיקים להתפעל מהקיר שעליו תלויים שמונה צילומים של זוגות ובודדים, שצולמו מתחת למים. "ינון גל־און, בן 13 מתל אביב. מצלם רגש מתחת למים", כתוב מתחת לתמונות, וכולם משתאים.
"אחרי כל השנים הללו בבית הספר היסודי, שהילד שלי היה חוזר הביתה ואומר לי, 'אמא, אל תדאגי, אני בסדר, אני שורד'; אחרי כל השנים שהיינו אובדי עצות, כי מכל עבר שמענו, 'לילד יש הפרעות קשב'; אחרי שפעם אחת הוא חזר מבית הספר ואמר לי, 'אבל אמא, המורה אמרה שאי אפשר לצלם רגש'; אחרי כל השנים הללו שהוא נלחם בנחישות ובחריצות כדי למצוא את מקומו ולהצליח - הוא סוף סוף יכול ללכת זקוף וגאה עם האמת שלו, להרשות לעצמו להיות מי שהוא, והאמנות שלו מקבלת הכרה ובמה כל כך מכובדת. זה הניצחון הפרטי שלו על כל הקשיים והלאווים שהוא שמע, ניצחון של נפשו הרגישה, שתמיד היתה בוגרת משל אחרים, והוכחה שגם ילדים יכולים לחלום ולהגשים חלומות".
שתי תמונות שלח ינון לשירי בן מאיר, אוצרת התערוכה ומי שמנהלת את עמותת "אמני ישראל מתאגדים", ששמה לה למטרה להנגיש את האמנות הישראלית לכל. שתי תמונות שצולמו מתחת למים.
"כשתיכננתי את התערוכה, פניתי לאמנים רבים בבקשה לשלוח אלי יצירות שקשורות לאהבה על כל צורותיה ומשמעויותיה. עוד לפני שראיתי מי השולח, הצילומים של ינון נגעו בי. נדהמתי לקרוא בגוף המייל שהוא ילד בן 13. הייתי בטוחה שזה מישהו מבוגר שצולל ומצלם מתחת למים, כי התמונות כל כך בוגרות ומרגשות, ומובע שם רגש שלא אופייני לילד בן 13.
"החלטנו לתת לינון קיר שלם כדי להציג את עבודותיו, כי חלק מתפקיד העמותה שלנו הוא לגלות את הכישרונות הללו ולחשוף אותם לקהל הרחב, לא רק לקהל שהולך לגלריות. ינון הוא הילד היחיד שמציג בתערוכה הזאת".
מה שבן מאיר לא ידעה הוא שהאמנית חוה גל־און (70), שאת עבודותיה היא אישרה לתערוכה רק כמה ימים לפני כן, היא סבתו של ינון, כך שזו תהיה גם הפעם הראשונה שבתערוכה של העמותה מוצגות עבודות של סבתא ושל נכדה. העבודות של השניים מוצגות כולן על אותו קיר ארוך, שבעצם הפך לקיר בין־דורי מרגש.
"הייתי בסיור בעקבות אוספי אמנות במיאמי, כשכנרת סימסה לי שינון התקבל לתערוכה הזאת", מספרת הסבתא, שמציירת בשמן ויוצרת אובייקטים בשיטת ה"Readymade". כמוה, גם בנה וכלתה, הוריו של ינון, מתעניינים באמנות, ובנסיעותיהם לחו"ל הם מבקרים בתערוכות.
"זה ברור שינון ינק את הנטייה לאמנות מגיל אפס מהוריו וממני, אבל הוא תמיד היה יוצא דופן בחשיבתו ובצורה שבה ניתח את הדברים, באופן בוגר ולא ילדותי. אין גבול לשמחה המשפחתית המשותפת של כולנו, ואני כל כך גאה להציג את העבודות שלי בסמוך לשלו".
• • • •
על קירות חדרו של ינון בביתו שבצהלה לא תלויים פוסטרים של גיבורי "החממה", סידרת הנוער החביבה עליו. תלויות שם תמונות רפרודוקציה של האמן הסיני הידוע יו מינג'ון, שזכה לתואר "הצייר הצוחק" בשל יצירותיו האופטימיות והמלאות שמחת חיים. השולחן והמדפים מלאים בספרי צילום ובאלבומי ענק באנגלית, כמו גם בספרי תורה שנקנו עבור הילד שהיה, זה שמגיל אפס החל לשאול שאלות קיומיות וביקש תשובות, ובכיתה א' ביקש ללמוד תורה באופן מעמיק יותר עם מורה פרטי.
צילום: ינון גל־און
שלושה חודשים לפני חגיגות בר המצווה שלו, קצת מובך מהראיון, הוא מודה שהחלום שלו התגשם. "אני מאוד שמח להציג בתערוכה הזו. כל אמן מבקש לקבל את ההכרה שלו, לא?"
אי אפשר להתעלם מעומק המבט הניבט מעיניו הגדולות של ינון, המעוטרות בשורות של ריסים ארוכים, ששום משקפת לא יכולה להכיל אותם בתוכה, ולכן הוא מצלם מתחת למים בעיניים חשופות, נטולות הגנה. "אני אוהב לצלם מתחת למים, כי ברגע שאני צולל למטה עם המצולמים שלי, מתרחשים שם רגעים מיוחדים וחד־פעמיים.
"יש בינינו מערכת יחסים שמבוססת על שקט. המים כאילו משתיקים את כל הרעשים, מנקים הכל סביבי וסביב המצולמים, והכל יותר רגוע ושלו. הצילום מתחת למים מחייב אותי להישאר ערני ומרוכז, אני חייב לתפוס את הרגע הנכון לפני שהמצולם שלי נשאר בלי אוויר ועולה לפני המים".
ומה עם האוויר שלך?
"אני יכול להישאר מתחת למים דקות ארוכות, התרגלתי למלא את הריאות שלי בהרבה אוויר שיספיק לי לשלושה טייקים לפחות. המצולמים שלי צוללים ועולים לנשום כמה וכמה פעמים".
לא קר לך?
"לפעמים. אז מה. כבר חטפתי כמה פעמים דלקת אוזניים אחרי שצילמתי ארבע שעות מתחת למים. לא נורא, עבר לי".
אמו, כנרת (43), ביקשה ליום הולדתה לפני שש שנים מצלמה תת־מימית, כדי שתוכל לצלם את ינון, אליה (10) ותמיר (7) מתחת למים. שלושתם היו תמיד "ילדי מים", צללו מגיל צעיר אל מתחת למים ולא חששו מהם. בייחוד ינון, שמגיל שנה וחצי היה צולל מצידה האחד של הבריכה אל צידה האחר, והותיר הרבה אנשים פעורי פה.
בעלה, ניר (49), קנה לה מצלמת פוֹקט פשוטה שמצלמת מתחת למים, וכנרת החלה לצלם את הילדים בבריכה הביתית שלהם. "אני לא אשכח את היום הזה, כשצללתי מתחת למים וניסיתי לצלם אותם. נכנסו לי מים לאף, לפה, לא הצלחתי לייצב את המצלמה, את הידיים שלי, וכל הצילומים יצאו מטושטשים. במקום פנים צילמתי רק אוזניים, במקום גוף שלם תפסתי רק רגליים. ניר לקח את המצלמה בעצמו וניסה לצלם, אבל לשווא.
"החלטנו פה אחד להשמיץ את המצלמה ולהאשים אותה בחוסר ההצלחה שלנו ללכוד פריים אחד ראוי. אבל אז ינון ביקש את המצלמה.
"הוא היה בן 7, והוא התחיל לצלם אותנו. הצילום הראשון היה הצילום של אחותו אליה, עד היום אני שומרת אותו במחשב. תוך כדי הצילומים ראיתי על המסך את התוצאה והבנתי שהוא מצליח לצלם נפלא.
"כשהעליתי את התמונות למחשב, הייתי המומה, קראתי לניר שיבוא לראות. הבנו שיש פה משהו, שיש כאן קומפוזיציה של צילום שאי אפשר להתעלם ממנה, שינון הצליח ללכוד תנועה ורגש. אבל לא תיארתי לי איך זה יתפתח ברבות השנים ואיזו דרך מדהימה הוא יעשה עם הצילום הזה".
• • • •
בהתחלה זו היתה המשפחה הקרובה, שבאה להצטלם במיוחד אצל ינון. הוא צילם את ארבעת אחיו, אליה ותמיר ושני אחיו מנישואיו הראשונים של אביו, ליהי (20) ורונאל (18), כמו גם את בני הדודים שלו.
אחר כך התחילו לבוא חברים קרובים עם ילדיהם, והשמועה על הצלם הצעיר היכתה גלים בשכונה. ינון החל לצלם משפחות לאיגרות ברכה של ראש השנה, בנים ובנות בשנת המצווה שלהם, ובשנתיים האחרונות נשים בהריון ואפילו זוגות לפני נישואים - כולם מתחת למים. הוא צילם חינם אין כסף, ובתמורה הביאו לו אנשים ספרי צילום של טובי הצלמים.
אז את מי מרגש אותך במיוחד לצלם?
"כל מי שבא להצטלם מרגש אותי, זה לא משנה אם זה זוג בהריון, או זוג אוהב, או אם וילד, או החברים שלי מהכיתה. היתה לי מצולמת אחת בהריון בחודש מתקדם, שבאה להצטלם עם הילדים שלה, אבל לא אמרה לי מראש שיש לה פוביה ממים. היא ממש רעדה בהתחלה, לא מקור אלא מפחד מהמים.
"לאט לאט, לפי ההנחיות שלי, היא השתחררה מהפחד הזה, והצליחה להכניס את הראש לתוך המים. ריגש אותי לראות את זה.
"אני גם שמח לראות איך ילדים מגיעים לצילומים קופצניים ורעשניים, וכשהם צוללים מתחת למים, הם נרגעים".
"הוא לגמרי הבמאי של כל הצילומים האלה", אומרת כנרת ומתגאה בעובדה שהיא מתאמת ההפקה ועוזרת הצלם, זו שמתוזזת על ידי האמן להביא לו מים, לנקות לו את העדשה, להביא מגבות לכולם, וכמובן, להעלות את התמונות למחשב, "כדי שהמאסטר יבחר את התמונות הטובות מכולן".
כנרת מספרת על בני זוג שבאו להצטלם ארבעה ימים לפני לידת בנם הבכור, "ואחרי כמה וכמה טייקים, ינון סימן להם לעלות מעל פני המים ואמר לאב המרוגש: 'תקשיב, אני לא מצלם פוזות וחיוכים. זה לא מאוד מעניין. האישה הזו שלך הולכת ללדת לך את הבן הבכור שלך. תראה לי מתחת למים מה אתה מרגיש כלפיה. פשוט תראה לי את זה'.
"היינו כולנו המומים מהאמירה הזאת, אבל זה ינון. ככה הוא מצלם. הזוג הזה היה שעתיים וחצי מתחת למים, וינון צילם 480 תמונות. באיזשהו שלב הוא צעק לי: 'אמא, דחוף את המשקולות מהחדר!'. לא הבנתי מה בדיוק הוא מתכוון לעשות איתן.
"רק כשהבאתי לו את משקולות היד, ששוקלות קילוגרם אחד, הבנתי שזו היתה הדרך היצירתית שלו לפתור את עניין הציפה של האישה: היא צפה כל הזמן בכלל הכובד של הבטן. הוא נתן לה להחזיק את המשקולות, וככה היא הצליחה להישאר יותר זמן במעמקי הבריכה.
"תמיד, בכל סשן של צילום, ינון שאל אותי: 'נו, מה את אומרת, יש לנו תמונה לתערוכה?' בלי לדבר על זה, לשם הוא כיוון מהתחלה".
אביו, ניר, איש עסקים שמתמחה ביזמות, מספר שהצילום תרם המון לביטחון העצמי של ינון. "פתאום הוא הילד מול המבוגר, הוא הסמכותי, והוא שאומר מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות. אנשים מקשיבים לו וממש מחכים לראות את התוצאה. גם אם יש כאלה שהם סקפטיים לכמה דקות, בגלל שהוא בעצם ילד, מהר מאוד הם מבינים שהוא יודע מה הוא עושה".
• • • •
קובצי התמונות שלו מכילים תמונות רבות שצילם במהלך חופשותיו עם הוריו בתאילנד ובהודו. כנרת מודה שהדבר הראשון שהיא בודקת במלון הוא הבריכה, "כמה היא גדולה ויפה, כמה מוארת ומיוחדת הקרקעית שלה".
"אני לא יכול לצלם בכל בריכה", מסביר ינון. "בריכות ציבוריות הן בדרך כלל גם מלוכלכות יותר ומלאות בכלור, ואני חייב מים צלולים.
"אם אני בבריכה בתאילנד ויש שם זוג שמוצא חן בעיניי, אני תמיד אציע לצלם אותם. זה כבר קרה לי לא פעם ולא פעמיים. ותמיד אני מחכה למצולמים שלי מתחת למים, קודם אני צולל ורק אחר כך הם, כדי שלא נבזבז זמן יקר של אוויר בָּריאות".
"תמונת מחוברים", תל אביב 2013 // צילום: ינון גל־און
כנרת מתרגשת כשהיא מדברת על ינון. "זה בדיוק הילד ששנים אמרו לו 'הפרעת קשב, הפרעת קשב', וכשהוא נכנס למים הוא הילד הכי ממוקד ומפוקס שיש. כאילו הוא מצא לעצמו את השקט שכל כך חיפש מתחת למים.
"הוא ילד כל כך אמיתי, וכל כך אותנטי. כבר מגיל צעיר הוא היה מתבונן מהצד וקולט ילדים, וקולט סיטואציות וניואנסים של התנהגויות, אינטליגנציה רגשית מפותחת. מבחינתנו הוא תמיד הצטיין במדעי הלב, והתמונות הנוגעות שלו הן הביטוי ללב שלו.
"גם אני מאוד התפתחתי בזכותו, אישית ורוחנית. הוא גם הבן הבכור שלי, שלימד אותי להיות אמא, ויחד איתו עשיתי את כל הדרך שהוא עשה ושאלתי את השאלות הקיומיות על החיים שהוא שאל כל העת כדי שאוכל לענות לו.
"כשינון התחיל לצלם והביא את הצילומים שלו לבית הספר, הוא אמר לאחת המורות, 'אני מצלם רגש', והיא ביטלה את מה שהוא אמר. אמרתי לו שאפשר ועוד איך לצלם רגש, ושהוא עושה את זה נפלא. היום הוא לומד בסטודיו 'אנקורי', שהוא בעצם חטיבת ביניים לפיתוח חשיבה יצירתית ויזמות ביפו. אני לא רוצה לגדל ילד 'שורד' בבית הספר, אני רוצה לגדל ילד שטוב לו בבית הספר. היום הוא סוף סוף חווה תחושה של הצלחה, של מסוגלות, של הערכה והצלחה".
אני שואלת אותו אם לא היה רוצה לצלם מחוץ למים. "לא", הוא עונה מייד. "כי משהו במים מרכך את האנשים, כאילו פותח אותם, ומעניין אותי לראות מה יוצא שם, דווקא מתחת למים".
מה החלום הגדול שלך?
"לצלם פרויקט עם ילדים אוטיסטים. טוענים שהם בתוך בועה משלהם, אז אולי אם אכנס איתם לבועה שלהם מתחת למים, משהו יקרה שם. אני מאוד סקרן לראות. אני בטוח שאוכל לתקשר איתם בדרך שלי". √
hagitr@israelhayom.co.il-------------------------------------------------
התערוכה "אלף נשיקות" תוצג עד 14 באפריל במרכז "עמיעד", רחוב עמיעד 12, שוק הפשפשים, יפו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו