"די!" אמרתי לבעלי "אני חייבת לצאת".
"צאי!" הוא פרגן, "למה את מחכה?"
זה קרה פתאום: הרגשתי שאם אני לא מתרחקת לכמה שעות ממוצצים ומנגינת "לה לה לה אפצ'י " - אני מאבדת את שפיותי באופן סופי. כבר לא מעט זמן שחיי סובבים סביב שני תינוקות (מתוקים כן? אבל עדיין...) והגיע הרגע לנשום. רק לרגע.
הרמתי טלפון לחברה נטולת ילדים אך ברוכת ידע באטרקציות לשעת ערב, והודעתי לה חגיגית שיוצאים לבלות. התגובה הראשונית שלה היתה "מי את ולמה גנבת לחברה שלי את הנייד?" אבל אחרי ששיכנעתי אותה שזו אני קבענו ל-21:00.
ההתרגשות שלי היתה בשיאה. אני הולכת לקרוע את העיר ואף חיתול מלוכלך לא יעצור בעדי.
אני הולכת לקרוע את העיר ואף חיתול מלוכלך לא יעצור אותי. מיטל לויטה
מהר מאוד התברר לי שלמצוא בגד לאירוע המיוחל, קשה כמו למצוא סחי במסיבת טבע: כל חולצה התהדרה בכתם פליטה ועל כל מכנס התנוסס עיטור רוטב בולונז. נו טוב, חשבתי לעצמי, אז אזרוק על עצמי את המלתחה של חורף 2013, זה לא שאני מחפשת חתן.
עם מראה לא אופנתי ושקיות שינה מתחת לעיניים, נכנסתי למכוניתה של חברתי. היא ניסתה לברך אותי לשלום אבל לי רק יצא מהפה "GO GO GO" תוך כדי שאני דופקת על הדש בורד במה שנראה כמחווה לכל שודדי הבנקים באשר הם. זה לא הרגיש כמו יציאת בנות, זה הרגיש כמו הבריחה מאלקטרז.
"שיט!!!!" צעקתי כשהבנתי ששכחתי לקחת מוצץ. חברתי, שבלמה את האוטו באחת כמעט הורידה אותי באמצע הכביש מעצבים כשהבינה על מה הבהלה "סליחה" אמרתי לה "כוחו של הרגל".
נכנסנו לבר מחריש אזניים, עליו מעולם לא שמעתי והדבר הראשון שיצא מפי היה "ששששש". "מה יש לך?!" שאלה פרטנרית הבילוי שלי "זה לא רצוני!" עניתי לה. ככה זה, בשנים האחרונות נוצר לו בראשי מד רעש וכל פעם שסאונד מסויים מאיים להעיר לי ילד, הנוירונים במוח שולחים פקודה מיידית להשתיקו.
זו לא יציאת בנות, זו הבריחה מאלקטרז (איור: ציפי צגלה)
"יאללה צ'ייסרים!" הכריזה חברתי בחגיגיות "יאללה!" צעקתי גם ותוך כדי נזכרתי שאני מניקה. נאלצתי להסתפק בספרייט בציר 2016. עפיצות לא משהו.
גם על הכרובית בטחינה שחברתי הזמינה לאכול נאלצתי לוותר בגלל ההנקה, פחות בא לי לעבור עם התינוק לילה על טהרת מתווה הגז.
בהמשך הערב נרשמה מצידי התנהגות אימהית יתר על המידה כשהוצאתי לחברתי את הגרעינים מהלימון שהוגש לה עם הסודה (אני צריכה שהיא תיחנק לי עכשיו?), איסוף מטריות הנוי מכל משקאות המבלים במקום (הבת שלי תמות על זה) ודיבור שוטף על האירועים המרגשים בחיי (הילד התהפך מהבטן לגב).
ההבנה החלה לחלחל: זה לעולם לא יהיה כמו פעם. לעולם לא אצא למקום חשוך ורועש ואהנה מערב חסר עכבות, נקיפות מצפון ובדיקות טלפון תכופות.
נרשמה מצידי התנהגות אימהית יתר על המידה
לא הרבה זמן אחרי, חזרתי הביתה. נכנסתי בשקט לחלל עמוס הצעצועים שלנו וחשבתי לעצמי שאווירת הגי'מבורי שאופפת את הדירה היא קונטרה משעשעת לאווירה הסליזית שהיתה בבר.
נכנסתי לחדר הילדים וקול הנשימות שלהם נעם לי הרבה יותר מהפלייליסט המעודכן שהתנגן באוזניי כל הערב.
הסנפתי את הריח שלהם עד שיכרון. שיכרון שלא מגיעים אליו גם אחרי אלף צ'ייסרים. חייכתי לעצמי וחשבתי: איזה מזל שיצאתי - זה גרם לי להבין איפה באמת נהנים.
איזה מזל שיצאתי. מיטל לויטה
דיאטה, אופנה, מתכונים ועוד המון דברים מעניינים - עכשיו במדור הלייף סטייל!
• עוד במדור: 5 הדברים הכי קשים באימהות
• 15 הדברים שלמדתי בתור אמא
• 5 חודשים אחרי הלידה - ציפתה לי הפתעה