עודד תאומי מתיישב בכורסת הטלוויזיה שלו, פורש רגליים על ההדום הצמוד ונאנח. אנחנו נפגשים שלוש שעות לאחר ששב מבית הקברות, שם ציין עם שתי בנותיו וקומץ בני משפחה ארבע שנים למותה של חוה, רעייתו האהובה, שלה היה נשוי במשך 53 שנים, והוא מתקשה להסתיר את הכאב שחוצב בלב.
"כשנודע לנו שחוה חלתה בלוקמיה, הרופאה אמרה לה בלי בושה, 'יש לך שנה לחיות'. בדיוק שנה אחר כך היא מתה. בדרך עברנו שתי השתלות מח עצם כושלות, היא היתה גיבורה ענקית, אבל זה היה סרטן מאוד קשה והטיפולים לא ממש עזרו.
"כמה שעות לפני שהיא נפטרה, ירדנו מהבית כדי לנסוע לבית החולים לקבוע מועד לטיפול חדש. הלכתי להתניע את הרכב, והיא הלכה לפח האשפה לזרוק את הזבל, ופתאום נעלמה לי מהעין. היא התמוטטה בלי שום התראה. קראתי לה: 'חוה, את שומעת?' והיא ענתה: 'כן, אני שומעת', וזה בערך היה המשפט האחרון שלה.
"הגענו במהירות לבית החולים, כשהיא לא בהכרה. הרופא שטיפל בה אמר שהיא צריכה תרומת דם, אבל שהוא חושש שגם כל הדם שיש בבית החולים כבר לא יסייע במצבה. הוא ביקש את אישורי לא לטפל בה ולתת לה לדעוך באופן טבעי", הוא נאנח ושואף מנת אוויר גדולה לריאותיו. "אישרתי לו את זה".
תאומי עוצר לדקה ארוכה. "הרופא היה מספיק מקסים כדי להעביר אותה מחדר המיון לחדר שקט של החולים שעברו השתלות. החזקתי לה את היד כל הזמן, ופשוט המתנתי לראות את הקו הזה במוניטור מתיישר.
"אחרי כמה שעות היא נפטרה, כשעל פניה מין הבעת פנים שלווה, כאילו היא משלימה עם המצב. זה כאילו היא נתנה לי אישור וסלחה. אהבתי אותה מאוד, היא היתה החברה הכי טובה שלי ואישה שתמכה בי כל כך בקריירה התובענית. היא תמיד נתנה לי את מרחב הפעולה לעשייה שלי, היתה אומרת לבנות, 'אבא מתכונן לתפקיד' או 'אבא נח'. וזה לא משהו שהוא מובן מאליו".
איך אתה מתמודד עם חסרונה?
הוא שוב שותק. "אני לא רוצה לעורר אמפתיה או רחמים עם מילים קשות, אבל זה קשה. זה חלל קשה, שלא ניתן לביטוי במילים. היום זאת היתה הפעם הראשונה שבכיתי מעל הקבר, מתוך הכרה באובדן ובאין.
"למרות שאני חייב לומר לך שהרבה פעמים אני מרגיש שהיא פה. קורה לי בערך פעם בשנה שאני ממש מרגיש או רואה אותה. יום אחד, לדוגמה, שכבתי במיטה והרגשתי שמלטפים אותי. פקחתי את העיניים, והיא ממש עמדה מולי כורעת ברך לגובה המיטה ומלטפת אותי. הסתכלתי על זה, וזה לא היה חלום. זה היה אמיתי. ממש הרגשתי את היד שלה על הראש שלי.
"יום אחד היא עמדה בסלון ואמרה לי, 'דדי, אתה מאחר', ורק אז קלטתי שאני מאחר לפגישה. את המידע הזה קיבלתי דרך הקשר האמיץ שהיה לי איתה.
"אני מדבר עליה בכאב, ואני לא רוצה לבכות עכשיו. עוד לא לגמרי השלמתי עם אורח החיים שיבוא, ואני יודע שיבואו חוסר ולבד, כי אני רוצה להמשיך לחיות. למרות שבקיץ הקרוב אחגוג 79".
עם אשתו חוה ז"ל. "השבוע היתה הפעם הראשונה שבכיתי מעל הקבר שלה"
התמודדת בעשור האחרון עם שני סרטנים. אחד מסוג מלנומה, שנחשב אכזרי וסופני, ואחד בשלפוחית השתן. זה שינה את התפיסה שלך על החיים?
"זה בעיקר חידד לי את התובנה שאני רוצה לחיות במלוא כוחי. רק לפני כמה ימים עברתי צנתור, כי הרופאים חשבו שצריך לשחרר שם קצת עניינים. המחלות האלו הן נוראיות, הייתי בטוח שאלך הרבה לפני חוה, אבל היא הלכה לפניי.
"המחלות חידדו אצלי את הרצון לא להיכנע. אפילו כשהייתי בתוך הטיפולים, עליתי לבמה עם קתטר מדמם ושיחקתי. אני שייך לדור הזה של המטומטמים, שחיים את המשפט 'ההצגה חייבת להימשך'.
"אז אני ממשיך בחיים, למען בנותיי (עינת פסיכולוגית קלינית, ואמירה היא מנכ"לית להקת המחול הקיבוצית; י"א) ולמען נכדי האהוב, עומר, שהוא בן 10. הוא גר כמה בניינים ממני ויש בינינו קשר יוצא מן הכלל, אני מבלה איתו המון שעות. הוא אוהב רכבות, ואנחנו נהנים לעלות לרכבת, לנסוע לשדה התעופה, לאכול שם כנפיים ולחזור. בילוי כזה בלי מטרה. מדברים ונהנים אחד מהשני.
"המשפחה כיום היא הדבר הכי חזק שיש לי. אני רוצה להיות בבר המצווה של עומר וללוות אותו ואת הבנות באירועים חשובים בחייהם. קיבלתי מהחיים את הכי טוב שאפשר, יותר מהרבה אנשים, ואין לי תלונות. אבל תמיד הייתי נהנתן גדול, ונשארתי כזה. אני עדיין רוצה ליהנות מארוחה טובה, מסקס טוב או מהנאות החיים האחרות. זה צורך קיומי, וחבל לי לוותר עליו.
"אני לומד עכשיו להשתמש במחשב ובאייפון שלי עם מורה פרטית. כשיש פרויקטים משחקיים שמוצאים חן בעיניי אני משחק, למרות שהאינטנסיביות של העבודה ירדה לעומת העבר, שבו עמדתי על במה ערב ערב, הייתי בחזרות בבקרים, ובין לבין בצילומים".
• • •
הסיבה הרשמית לפגישתנו היא סרט הקולנוע החדש "ציפורי חול", שכתב וביים אמיר וולף, ושתאומי נושא על כתפיו עם גילה אלמגור, מרים זוהר, דבורה קידר, אמנון וולף ואחרים. הסרט התיאטרלי נפתח בגופה של אדם מבוגר (תאומי), הנמשית מהירקון, והניסיון של בלש משטרה (וולף) להבין מיהו אותו אלמוני, שמספר הצרוב על זרועו הוא האפשרות היחידה לזהות אותו. הסרט נע בציר שבין העבר להווה ומתקדם לעבר הפענוח ככל שחולפות הדקות.
"כשקראתי את התסריט חשבתי שהוא מצריך הרבה עבודה, אבל ברגע שפגשתי את אמיר לשיחה הרגשתי כאילו עבדנו יחד מאז ומתמיד. עשיתי לא מעט סרטים לאורך הקריירה, אבל לא זכור לי שום סרט שבו היתה אווירה כל כך מיוחדת כמו בסרט הזה, שבו הילד הזה דאג שלא יהיו שום מהמורות על הכביש, כדי שנוכל לשחק בצורה הכי טובה שיש.
"היה לי כיף אדיר איתו ועם הקאסט החד־פעמי, שכולל את גילה אלמגור, אלילת הקולנוע, מרים זוהר, אלילת התיאטרון, עליזה רוזן, אלילת הבידור, ודבורה קידר, שכל מילה עליה מיותרת. כל אחת מהן מביאה בלי בעיה קהל לתיאטרון, אז תאר לך מה המפגש הזה יכול לעשות לסרט.
עם מרים זוהר, בסרט "ציפורי חול". "בצילומים לא היו שום תחרות או אגואים, רק אהבה משותפת" // צילום: נעם יוסף
"מה שהיה הכי יפה בעבודה הוא שאף אחד מאיתנו לא היה צריך להוכיח משהו, כולנו כבר הוכחנו את עצמנו, ולא היו שום תחרות או אגואים, רק אהבה משותפת שיצרה סרט שאני מאוד גאה בו".
זה פרויקט חדש אחרי כמעט שנתיים של הפוגה. חסר לך הקצב של פעם?
"פעם הייתי כוכב שעבד בלי הפוגה, אבל הכוכב כבר מתעופף בשמיים. כשהייתי בן 20 עשיתי תפקידים ראשיים בתיאטרון הקאמרי, בסרטים ובמופעי במה, הייתי על שערי עיתונים והופעתי בשתי הצגות לילדים, אחת בהשתתפות נעמי שמר ואחת בהשתתפות חוה אלברשטיין. כולם הכירו אותי. זה היה נחמד בשביל התור בקופת החולים או בבנק.
"היום המציאות השתנתה, וזה בסדר. יש דורות שלמים שלא מכירים אותי - מבחירה שלי, כי סירבתי לעשות המון סרטים ופרסומות. רציתי לעשות רק מה שאני אוהב לעשות. אני לא מקבל את זה כעונש, אלא כחלק ממעגל החיים. הפרסום שלי לא שינה לי אז ולא משנה לי היום, הוא לא קבע אף פעם את הבחירות האמנותיות שלי".
מצד שני, מדד הפרסום הוא שגורם לבמאים, למנהלי תיאטרון ולמלהקים לבחור שחקנים לעבודה.
"אבל מה זה פרסום? היתה תקופה שבה הדמות של אלברט פירות היתה הכי מפורסמת במדינה, בזכות פרסומת אחת לירקות ופירות. היום יש נהירה אחרי גיבורי תרבות אחרים, שהם בוגרי 'האח הגדול'. פעם הצגת בכורה בתיאטרון היתה אירוע לאומי, וכולם רצו לדעת מה כתבו המבקרים. כולם הלכו לתיאטרון כדי שיהיה להם על מה לדבר בערב שישי.
"היום מדברים על 'האח הגדול'. זה הפך להיות השיח, על חשבון דברים אחרים. וזה עצוב. יש אולי מקום גם לזה, אבל לא רק לזה".
אתה לפחות נהנה מהעובדה שהורדת הילוך בקריירה?
"לא נהנה. אני מודה. הכל השתנה עבורי בבת אחת. איבדתי את אשתי לפני ארבע שנים, וכבר תקופה ארוכה, יותר משנתיים, שלא שיחקתי בתיאטרון. זה חסר לי מאוד. בעיקר חסר לי העיסוק המוחי בפיצוח תפקידים כמו בתפקיד האחרון שהיה לי כנשיא ניקסון במחזה 'פרוסט־ניקסון', או ב'ריצ'רד השלישי'. אני אוהב לגלות את הסתירות בתפקידים ולחפש בתוכי את הצדדים שיש בדמויות".
שחקן במעמדך יכול לפנות למנהלי התיאטרון ולבקש מהם תפקיד, לא?
"לא יכול. הכבוד העצמי שלי לא מאפשר לי לעשות את זה. אני צריך להזכיר להם את קיומי?
"האמת היא שאני כועס על תיאטרון הקאמרי, אני מרגיש נבגד ממש. הם שכחו אותי. אני מודה שאני לא יכול ללכת לבקר בתיאטרון שהיה ביתי במשך עשורים. הפעם האחרונה שממש הכרחתי את עצמי להגיע לשם היתה בטקס האשכבה ליוסי גרבר.
"אני יודע שאני עושה טעות ושטות, אבל אני לא מסוגל לבקר שם או לדבר שם עם מי שצריך. כשאני הולך ברחוב ורואה את מנהלי התיאטרון, אני חוצה לצד השני.
"בפעם האחרונה שסיימתי תפקיד בקאמרי התקשרתי להבימה ולתיאטרון חיפה והודעתי שאני פנוי. כולם אמרו לי, 'נהדר! טוב שאתה מודיע לנו. אנחנו זוכרים אותך, ונחזור אליך'. אבל הם לא חזרו".
נפגעת?
"מצד אחד, יש בזה משהו מעליב אחרי כל השנים שבהן שירתתי נאמנה את עולם התיאטרון. מצד שני, מניסיון, אני יודע שלשחקנים, כולל שחקנים בכירים, יש גם תקופות כאלו".
אז תרים טלפון. למנהלים ולבמאים יש עשרות שמות בראש, צריך להזכיר להם.
"שאני אתקשר לבמאי שעבד איתי במשך כמה חודשים על יצירה ואזכיר לו את קיומי? עברנו דרך משותפת של יצירה, לפעמים של כמה יצירות. חלקנו סודות אישיים ואינטימיים. זה נראה לי מספיק כדי שהם יידעו מי אני ומה אני.
"המזל שלי הוא שהזדמנו לי הרבה תפקידים מעניינים, והקושי שלי לאורך השנים היה להסכים, לא לסרב. סירבתי להמון דברים".
אולי זאת הבעיה? שאתה בררן מדי? ליא קניג ומרים זוהר, לדוגמה, ממשיכות לעבוד בגיל 80 פלוס בכל מה שמציעים להן. יוסי גרבר עלה לבמה בתפקיד קצר, וכך גם אחרים.
"נכון. אני יודע את חסרונותיי, אני מודע להם ומצטער עליהם צער רב. הלוואי שהייתי פחות בררן ויותר נוח להסכים. אבל לפני שנים הבטחתי לעצמי שאעשה רק מה שמעניין אותי. וכך אני נוהג".
• • •
כבר חמישים שנה שהוא גר בדירה הזאת, בשיכון ל' בתל אביב, שמשקיפה אל צפון העיר ועכשיו היא משתפצת בגלל נזילה שהשתלטה על המרפסת רחבת הידיים. הקירות בדירה מעוטרים בכרזות מתוך שלאגרים בימתיים שתאומי השתתף בהם, כמו "גברתי הנאווה", "ריצ'רד השלישי" ומחזות שייקספיריים נוספים, חלקם בלונדון, שקיבעו את מעמדו כאחד משחקני התיאטרון החשובים בישראל. על מדפי השידות תעודות הוקרה, פסלונים שבהם זכה ושלל צילומים מתחנות לאורך הקריירה.
הוא נולד בתל אביב ב־1937 ולמד בגימנסיה הרצליה. אביו, מאיר, שהיה גם הוא שחקן תיאטרון ונמנה עם מקימי התיאטרון העברי לפני שהבימה הוקם, נהרג בפיגוע ירי ב־1947, כשתאומי היה בן 10.
"אני ניסיתי לעשות הון מהאובדן של אבא שלי. מכיוון שהייתי ילד תאב חיים, לא ויתרתי על החיים ועל העשייה. כשהיו אומרים לי בבית הספר 'אינעל אביך', הייתי מרביץ מכות רצח לילד, ואז הייתי שומע שאומרים 'זה בגלל שאבא שלו מת', וזה היה בשבילי רגע של ניצחון. אבא שלי קינן בי תמיד, הוא היה יועץ הסתרים שלי".
כבר כילד נהג תאומי לשחק בהצגות תיאטרון. בצבא שירת בלהקת פיקוד המרכז עם אילי גורליצקי, עמוס אטינגר ועודד קוטלר, ואחר כך הצטרף לקאמרי, שהפך לביתו במשך שנים. מדי פעם עשה גיחות להבימה ולבית ליסין.
בצעירותו. "מעגל החיים" // צילום: יוני המנחם
במהלך הקריירה שלו גילם כמאה תפקידים, מרביתם קלאסיים, במחזות של שייקספיר, איבסן, צ'כוב ועוד. בין לבין הגיח להופעות בסרטי קולנוע דוגמת "מבצע יונתן" ו"תעלת בלאומילך" ובסדרות הטלוויזיה "כתב פלילי", "מסדר זיהוי" ו"סיפורים לשעת לילה מאוחרת". הוא העלה שלוש הצגות יחיד - "הראשונה רצה 1,000 פעמים, השנייה 850 פעמים, והשלישית היתה 'כישלון' ורצה 'רק' 350 פעמים.
"עכשיו אני עובד על הצגת יחיד באופן עצמאי, אם כי אני מודה שזה קצת בודד לעשות הצגות יחיד, אני מעדיף בקבוצה. ויש לי גם הצעה לשחק בסידרת טלוויזיה חדשה".
• • •
כשאתה מסתכל על סצנת התרבות בישראל, מה חולף לך בראש?
"שרמת המשחק מאוד השתפרה. סרטי הבורקס והטלנובלות נעלמו מהטלוויזיה, והיום השחקנים בסדרות משחקים ברמה גבוהה מאוד. מצד שני, עצוב לי מאוד לראות איך תרבות 'האח הגדול' הפכה למרכז העניינים.
"כל הריאליטי מעסיק אנשים ומהווה תחליף לקולנוע ולתיאטרון, וזה לא טוב. לפעמים אני נתקל על המסך ב'האח הגדול' ועוצר לכמה דקות, כי מעניין אותי לראות תהליכים שעוברות על דמויות כדי לשאוב מזה כלים לעבודה שלי כשחקן. אני נבוך מחוסר הבושה שיש למרבית המשתתפים שם. עושים הכל בשם החשיפה והפרסום.
"לצערי, פרקי התרבות שמכילים ספרות יפה, ציור ומוסיקה הולכים ונמוגים מהעולם. אפילו בתיאטרון חייבים להתעסק לאורך השנה במחזמר או שניים כדי לממן עם ההכנסות את ההצגות הרציניות. הקהל היום נמשך לדברים פשוטים יותר, וזה מקטין משמעותית את האופציות שלי לעבוד, כי לא מעניינים אותי הדברים שמעניינים את הדור הצעיר".
ומה אתה חושב כשאתה מסתכל על המדינה?
"אני עוצם את העיניים כדי לא לראות את הבושה. נדמה שבכל מקום שאתה נוגע בו, יש לכלוך וזוועה ומעילות וגניבות ואונס. הזוהמה משחיתה כל דבר. אולי אני נאיבי, אבל זה מאוד מאוד מעציב אותי. אם אבא שלי היה קם לתחייה, הוא היה חוזר מהר מאוד אל מתחת לאדמה. האמונה התמימה של בניית עולם חדש וערכים חברתיים נשחקה כאן טוטאלית. אין ערכים ואין כלום. אולי זאת התקופה. אולי מתוך כל הבלאגן שיש עכשיו ייוולד משהו חדש".
יש עכשיו האשמות חריפות שמרחפות מעל ראשו של משה איבגי. לימור גולדשטיין סיפרה כיצד הותקפה מינית על ידי שחקן בכיר. מה אתה חושב על הפרשיות האלה?
"אני לא מכיר את הסיפורים ממקור ראשון, אבל סיפורים על הטרדות מיניות התרוצצו במסדרונות התיאטרון ובכל מיני מעגלים כבר לפני שנים. שמעתי לא פעם על במאים ועל שחקניות שהיו צריכות לשלם מחיר כדי לקבל תפקיד. הסטנדרטים החברתיים השתנו, ויש כאלה שעדיין לא מבינים את זה. טוב שהסכר נפרץ, כי זה ינקה את האורוות אבל גם יהרוס כמה משפחות.
"מצד שני, יש היום רגישות גדולה מאוד לכל אמירה שמישהו מוציא מהפה שלו. שמעתי לא פעם נשים חכמות שמביעות צער על כך שגברים כבר לא מחמיאים להן. חלק מתהליך החיזור הלך לאיבוד, מחשש שמא הגבר יואשם בחיזור גורלי ובהטרדה מינית".
מה עמדתך בנושא מירי רגב?
"נורא קיוויתי שלא תשאל אותי את השאלה הזאת", הוא צוחק. "בעיקר כי הסיפור הזה הוא מאוד קטן בעיניי, ויש שם הרבה התעסקות בשטויות. אני חושב ששני הצדדים בוחרים בוויכוחים במקום במעשים.
"אתה חושב שלאורך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל לא היו נציגי ציבור כאלה? אתה חושב שלאורך ההיסטוריה של המדינה לא היו קבוצות שלא אהבו את נבחר הציבור, צעקו בוז והפגינו? ודאי שהיו. זה חלק מהזרמים של מדינה דמוקרטית, ולא צריך להתרגש כל כך ולרוץ לעבר הבד האדום כמו שור. יש כאן בעיקר התעסקות בשטויות ובזבוז של אנרגיות".
ביטול מימון למופעי פרינג', חוק הסופרים השנוי במחלוקת וחוסר תמיכה באירועי תרבות שלא מתכתבים עם ערכים לאומיים זה לא בדיוק שטויות.
"השטות היא שמוציאים את זה החוצה במקום להתעסק בעשייה. אם יש מישהו שמכניס דגל ישראל לתחת שלו, אז זה בזבוז של אנרגיה להתעסק בו. אלה עניינים חולפים וזמניים. גם היה ברור שמירי רגב, עם כל הכבוד, באה למפגשים האלה עם רצון ליצור פרובוקציות, וחבל. לא על זה היא תקום או תיפול".
אתה חושב שיש בישראל כבוד לדור הוותיק?
"אני חושב שהחברה שלנו ממש לא יודעת כיצד לנהוג עם הדור הוותיק, עם הזקנים והקשישים, ושאין כאן שימור תרבות. ברוסיה סיפרו לי שיש בית אבות של כל השחקנים הגדולים, וכל שחקן שעובד על תפקיד קלאסי הולך לשחקן שעשה את אותו התפקיד בעבר ונפגש איתו, בהוראת בית האבות והתיאטרון. ברגעים האלה של עבודה על תפקיד נותנים כבוד לדור הוותיק. תשמע, אני לא רוצה להשתייך לדור שמצפה לפינוק או הערכה. אין מה לעשות, זה מעגל החיים. דור בא ודור הולך. אני רק מקווה להספיק לעשות עוד איזה תפקיד טוב בקולנוע או בתיאטרון ולהשאיר את הגחלת בוערת עוד כמה חודשים או שנים".
היו הצגות שראית לאחרונה בתיאטרון ואהבת?
"אני לא הולך להצגות. לא מסוגל נפשית, בגלל האכזבה שיש לי מהתיאטרון".
ובטלוויזיה?
"המממ... אם לא קופץ לי ישר לראש, אז כנראה שאין משהו".
אז מה אתה עושה בשעות הפנאי?
"פעמיים בשבוע אני עושה טאי־צ'י, זה טוב למוח. אני קם בחמש בבוקר ומסתובב עם בוני, הכלבה שלי, שהבאתי אחרי שחוה נפטרה. ואני מתיידד עם המחשב".
יש לך מחשבות על המוות?
"המוות כסוף החיים לא מעסיק אותי, אבל מטריד אותי איך אמות. הכי טוב זה לא לקום בוקר אחד. לעבור גיהינום כמו שעברה חוה מקרוב - זה נורא".
מה אני יכול לאחל לך?
"נו, מה?"
בריאות?
"תראה מה זה. אתה איחלת לי בריאות, וכל מה שאני חשבתי עליו היה תפקיד טוב. בריאות, ואני יודע על בשרי, זה דבר כל כך חשוב. אבל כנראה ששחקן נשאר שחקן".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו