הדבר הראשון שבולט בפניה החפות מאיפור של ניצה שאול, חוץ מעצמות הלחיים שמפסלות את חיוכה המפורסם, הוא עיניה המוארות. אור פנימי, ששום טיפול קוסמטי לא יכול להשתיל.
"אני אראה לך מאיפה האור הזה", היא שולפת מהנייד תמונת אישה מבוגרת בתחפושת אדומה, שרוקדת ומחייכת באותן עיניים ממש. "האישה המקסימה הזאת היא אמא שלי, ציפי, האור של חיי. אני קוראת לה 'זרוחי', מרוב שהיא תמיד זורחת, אופטימית ומלאת חיים.
"היא צברית ממוצא הונגרי, בת 85, ועדיין מתחפשת וצוחקת. אחותי ואני ירשנו ממנה את האור וגם את העור, תראי איזה עור פנים חלק יש לה עד היום, והיא לא נגעה בו".
אבל את בטח נגעת בשלך.
"ממש לא, נשבעת. עד היום לא עשיתי כלום, לא בוטוקס ולא הזרקות. זה לא שאמנע מזה אם אצטרך. אם יהיה לי חריץ כזה בין הגבות אני מייד אתקן, כי זה משנה את האישיות, נראים פתאום כועסים. גם לסבתא שלי, שהלכה לעולמה בגיל 85, לא היה קמט אחד. בורכתי בעצמות לחיים סלאביות ובגנטיקה טובה.
"אישה שמתעקשת להיראות בכוח צעירה יותר, או מזריקה לעצמה כל מיני דברים, הופכת לדף חלק שלא כתוב עליו כלום. איפה הטקסט של כל השנים? אני רוצה את הטקסט שכתוב על אדם מגיל מסוים. אם אין לו טקסט, אני נבהלת".
היא בת 65, אבל זה לא מנע ממנה לקבל לאחרונה את תפקיד הפרזנטורית הישראלית של חברת הטיפוח "דשלי", חברת קוסמטיקה בינלאומית שמוצריה מבוססים על תאי גזע של צמחים, ודווקא בעידן שבו פרזנטוריות באמצע שנות הארבעים לחייהן נדחות לטובת צעירות בהרבה. "זו פעם ראשונה בחיי שאני פרזנטורית, וזה מאוד מרגש.
"במשך השנים פנו אלי בהצעות מחברות בתחום היופי והטיפוח, ותמיד צחקתי. אני? אפילו לקוסמטיקאית אין לי סבלנות. יש לי קוצים בישבן. הדבר היחיד שאני מקפידה לעשות כל חיי הוא להסיר את האיפור עם סבון פנים בסוף הופעה, גם אם זה בארבע לפנות בוקר, ואז למרוח קרם לחות או קרם הזנה. שום דבר מעבר לזה".
אז למה הסכמת עכשיו?
"כי יש בי את הנחת לעשות את זה. יש בי השלמה עם המקום, עם הגיל, עם האנרגיה ועם השמחה שיש לנשים מגיל 40 ומעלה. אני יודעת שזאת קלישאה, אבל אישה בוגרת הרוויחה את השנים האלה.
"במקום להכיר בזה, מה אנחנו עושות? יושבות לילדות שלנו על העורק ואומרות להן שיש מפלצת שנקראת '40 פלוס', בגלל איזושהי תפיסה מעוותת שיש רק טווח גילאים אחד שהוא רלוונטי. וזה בעידן שבו החיים התארכו כמעט פי שניים. אחרי גיל 40 יש עוד עשרות שנים של חיים עשירים ומלאים, שמתמלאים בערכים אחרים וברצונות חדשים ובצרכים שונים לגמרי".
בקמפיין של "דשלי". "השלמה עם הגיל" // צילום: גיא הכט
"ניצה היא יפהפייה ללא גיל, ובגובה העיניים, אישה חזקה, מובילת דעה ובעיקר בעלת עולם תרבותי שפונה לקהלים מגוונים", מסבירה מאיה בן ציוני מורד, מנהלת "דשלי" בישראל, את הבחירה בשאול. שאול, מצידה, אומרת שאהבה את העובדה שהחברה "לא פונה לבנות 16 שרוצות להזריק בוטוקס בקפל שנוצר להן ליד התנוך.
"הנשים הבשלות הן קהל יעד עוצמתי מאוד. כל כך הרבה נשים פורחות בגיל הבוגר. אז שלא יבוא מישהו ויגיד שמגיל זה ואילך את לא רלוונטית מבחינת יופי. נשים שלמדו ועשו, והיום הן בעמדות מפתח, כולן מטופחות, וכיף להן ככה".
הסיפור של איילת זורר הרגיז אותך?
"הרגיז והצחיק. הרי הדגמים של חברת האופנה שהיא דיגמנה מתאימים לבנות 40 פלוס. ככה מוותרים על פרזנטורית יפה, מוכשרת, מוצלחת ובינלאומית, שיש לה ערך מוסף שלא יסולא בפז?"
אולי הם פשוט רצו להצעיר את הקולקציה ואת קהל היעד?
"אז לא יותר מכובד להגיד שהחברה החליטה לשנות את הקונספט? במקום להכפיש אישה, כאילו יש לה תאריך תפוגה? אי אפשר להכריח נשים להיראות נערות, לעטות על עצמן משהו שהוא לא אמיתי".
• • •
בני ה־40 פלוס זוכרים את ניצה שאול משנות השבעים, כזמרת בלהקת פיקוד מרכז (לצד שלומית אהרון, שלמה בראבא וגליה ישי) וכשחקנית בסרטי קאלט כגון "השוטר אזולאי", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"חגיגה בסנוקר". ב־1975 נסעה עם בעלה, מנצח התזמורות דורון סלומון, ללונדון, שם שיחקה בהצגות רבות, אחת מהן לצידו של פירס ברוסנן ("הוא היה אז אנונימי"). היא שרה עם תזמורות סימפוניות וקאמריות ברחבי העולם, השתתפה בסדרות ובמחזות בטלוויזיה הבריטית ("איסט אנדרס", "ד"ר הו"), ואפילו הצטלמה בעירום חלקי למגזין "פלייבוי" בסוף שנות השבעים. על ההחלטה הנועזת ההיא היא מעדיפה שלא לדבר.
ב־1993, אחרי 18 שנה בניכר, היא שבה עם בעלה ושתי בנותיה לארץ. בשנות התשעים הופיעה בסדרות הטלוויזיה "פלורנטין" ו"רמת אביב ג'", בקלטת הילדים "דו רה מי פה" ובתוכניות המוסיקה "מוסיכיף" ו"בקצה השרביט", שהנחתה בימיו הראשונים של ערוץ 2.
בתחילת שנות האלפיים שיחקה בטלנובלה "אסתי המכוערת" ובסידרת ההמשך שלה, "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית". לפני שנתיים השתתפה בסידרה המדוברת "שטיסל" של yes, שם גילמה את הרבנית חשין, ובסידרה הקומית "רון". אפילו ריאליטי אחד יש לה ברזומה - "רוקדים עם כוכבים" ב־2005, שבו זכתה במקום השלישי עם דניס בלוצרקובסקי.
בתחילת הדרך. הצטלמה בעירום חלקי למגזין "פלייבוי" בסוף שנות השבעים // צילום: יוסי המנחם
זה שנים ששאול מעלה ברחבי הארץ את סידרת המופעים לילדים "צלילי קסם", שאותה היא כותבת, עורכת, מביימת ומגישה, בשיתוף האופרה הישראלית החדשה. הסידרה מגוללת את סיפור חייהם של מלחינים נודעים ומשלבת מוסיקה, מחול וקטעי אופרה. לא מכבר כתבה והשתתפה במופע פיוטים לילדים, "נוצה של זהב - בעקבות משוררי תור הזהב בספרד", עם התזמורת האנדלוסית הישראלית.
את מרתקת ילדים למופעים על מלחינים קלאסיים ופייטנים. בעידן הריאליטי וזמרי האינסטנט זה הישג מרשים.
"עצם העובדה ש'צלילי קסם' רצה כל כך הרבה שנים מדברת בעד עצמה. בעיניי אין רע במופעי חנוכה למיניהם, אבל יש אלטרנטיבה".
לא פחדת שתדבק בך תווית אליטיסטית?
"ידעתי שיכולים להגיד שאני פיינשמקרית, למרות שאני טיפוס של העם. בכל התפקידים שלי בסרטים הייתי עממית. רציתי להביא לילדים חומרים שבעיניי הם כליל היופי במשך מאות שנים, אבל הם נתפסים כסוגה עילית.
"כאן בא לביטוי האופי המרדני שלי, של 'אני אחליט עלי', כמו שהילדים אומרים. רציתי להמציא משהו משלי, שבא ממקום של ידע ושל רגש ושל רצון לתת משהו ייחודי. זה מקסים שאפשר להגיע עם תרבות לכל ילד ולכל משפחה".
ילדים באים לראות אותך מרצונם, או שהמופע נמכר במסגרת סל תרבות לגנים ולבתי ספר?
"זה בשום אופן לא נמכר מראש, ואני לא מוכנה שזה יהיה בקטגוריה של מופע דידקטי. זה שואו שמיועד לכל המשפחה, לילדים מגיל 4 עד 10, שבאים עם האימהות או הסבתות שלהם מרצונם החופשי. זה תענוג לראות איך הם נהנים".
• • •
שאול מתגוררת במרכז תל אביב עם בעלה דורון, ששירת איתה כגיטריסט של להקת פיקוד מרכז. הם הורים לאיטן (30) וגל (26), שממשיכות את השושלת המשפחתית - איטן היא זמרת, מלחינה ויוצרת (להקת Tetish), שהשלימה עכשיו גיוס המונים למימון אלבום בכורה; וגל סיימה לימודי משחק בסמינר הקיבוצים ומעלה הצגה למבוגרים, פרי עטה.
לפני חמש שנים התמודדה שאול עם טראומה משפחתית כואבת, כשבתה איטן שרדה באורח נס תאונת דרכים קשה. "היא רכבה על אופניים בלילה, ונהג שגנב רמזור אדום נכנס בה. היא נפגעה בראש והיתה מורדמת ומונשמת עד שמצבה התייצב. אחר כך נכנסה לתהליך שיקום ארוך.
"אבל איטן היא נהדרת ומוכשרת, והיא חזרה לעצמה, למרות שיש לה התמודדויות פיזיות ונפשיות לא פשוטות. הכי חשוב לי לומר שאני מתחננת שיחזירו את החוק לחבישת קסדה על אופניים, ובמיוחד על אופניים חשמליים. התאונות בארץ הן דבר מזעזע, והעונשים לא מספיק מרתיעים".
סיפרת בעבר על פוסט־טראומה שלך מהפרשה, שינה טרופה ופחד ממכוניות חורקות.
"אני כבר מעבר לפיק של הטראומה, אבל עדיין מוצאת את עצמי עם הרבה חרדות ופחדים, ועדיין לא ישנה טוב בלילות. זאת טראומה מאוד קשה, אני לא מאחלת לאף הורה לקבל את הטלפון הזה בלילה".
לא מטריד אותך שגם הבנות בחרו לעסוק בתחום הלא יציב הזה?
"ודאי שמטריד. תמיד אמרתי להן שיעסקו בזה רק אם הן ממש ממש חייבות. והן חייבות, זה דחף בלתי נשלט. הן עושות דברים צדדיים כדי להתפרנס, אבל מתרכזות בעשייה, בכתיבה, והן באמת כותבות טוב. שתיהן דוחפות את עצמן ולא מחכות שדברים יקרו".
את עצמך חוששת מהעתיד שלך בתחום?
"מאוד. אני חוששת שמעיין היצירה שלי לא ימשיך לנבוע, שתיעלם לי היכולת לגעת באנשים, לשמח ולרגש אותם. שלא תהיה לי תחושת משמעות. אני חשופה מול קהל באולם מלא, מעמידה את עצמי למבחן בכל פעם מחדש. אבל בחרתי את זה, ואני לא יכולה אחרת. אני גם נהנית בטירוף. זה מאוד מתגמל, לאו דווקא חומרית".
הרבה אמנים מבוגרים לא מצליחים לשרוד.
"אנחנו לא דואגים לאמנים שלנו. נפש של אמן היא חשופה וזקוקה לאהבה ולמחיאות כפיים. זאת נפש שצריכה לתת, ואי אפשר לתת כשאף אחד לא רוצה לקבל.
"עד לפני שנה וחצי הייתי חברה בהתנדבות במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, שמנסה לסייע לאמנים ותיקים. גם אמ"י ושח"ם מנסים ליצור להם מקומות עבודה ולתת להם גב. כשמישהו מגיע לייאוש, כמו גבי שושן - זה מטלטל ברמה שקשה לתאר. הוא היה פרפורמר פנטסטי, המוות שלו הכאיב לי מאוד".
במופע "צלילי קסם". "כאן בא לביטוי האופי המרדני שלי" // צילום: יוסי צבקר
לאחרונה היא משתתפת גם בקומדיה המוסיקלית "יורשים חסרי בושה", שכתבה הסופרת אדיבה גפן וביימה הדר גלרון ותעלה בפסטיבל הקומדיה וההומור לזכר ספי ריבלין, שיתקיים בפורים בראשון לציון. זה עיבוד מחודש להצגה "קוסטריקה", שהועלתה לפני שנה בפסטיבל המחזמר של אורי פסטר.
ההצגה עוסקת בבני משפחה שהופכים להיות ערפדים ורוצים לנגוס בכל נתח נדל"ן שיש לדודה מנוחה, שיש לה דירת חמישה חדרים עם שתי חניות במרכז תל אביב. שאול משחקת את הדודה, ולצידה משחקות אסתי זקהיים, ענת ברזילי, זוהר סדן והדר שחף.
"אין דבר יותר מהנה בעולם מלעשות קומדיה מוסיקלית מפולפלת ופרועה. הופעה על במה היא משכרת, זה כל כך מיידי, לייב".
• • •
היא רגישה לאוכל שומני ולכן נמנעת ממנו, ובכלל, שונאת שוקולד. "בלי שני אלה אני כבר די מכוסה. הבעיה היא שאני מאוד אוהבת לחמים ומאפים, אז מדי פעם אני עושה דיאטות, כי אין לי ברירה. אני חייבת את קלות הגוף, וכשאני עולה במשקל אני מרגישה לא טוב, כי אני טיפוס כל כך קופצני".
אז פעמיים בשבוע היא עושה פילאטיס מכשירים בסטודיו של חברתה דליה מנטבר, וארבע פעמים בשבוע היא עושה הליכות של שעה עם בעלה, כשהוא לא מנצח על תזמורות בחו"ל.
"אני ממליצה על זה בחום לכל הזוגות. זה זמן איכות מדהים. "הדינמיקה של ההליכה גורמת למצב רוח טוב ולראייה חיובית. דורון הרבה יותר שקול ורגוע ממני, הוא כותל של הרבה אנשים, וחוץ מזה הוא גם חתיך הורס, אז מה עוד אני צריכה לבקש? רק שנהיה בריאים, והכל יהיה בסדר".
איך שומרים על הזוגיות אחרי כל כך הרבה שנים?
"אם אין חברוּת - אין סיכוי בכלל לדבר הזה, שהוא לא מובן מאליו. זה כמו עציץ שחייבים כל הזמן לשמור ולהשקות. דורון נוסע לפעמים לחודש שלם. כשהילדות היו קטנות וגרנו בלונדון - לא היתה לי עזרה מהמשפחה, וזה היה סיוט מעצבן. אבל עשיתי סוויץ', ולסוויץ' הזה קוראים בשם אחד: לאהוב. האהבה הזאת יותר חזקה ממני.
"מעבר לכך אנחנו מאוד מקפידים על שוויון ועל כבוד הדדי, ואני זוכה ממנו לתמיכה פנומנלית במה שאני עושה, ואני מקווה שהוא מרגיש אותו דבר ממני. אנחנו גם מתכננים להיות ביחד על במה אחת, בונים מופע משותף שבו יהיו שירים מכל הספקטרום הדרום־אמריקני".
יש לה 18 חברות נפש, שאיתן היא בקשר רצוף מכיתה ה', מהימים בשבט הצופים ברמת גן. הן נפגשות פעם בחודש ויוצאות לחופשות משותפות. "אין כמו חברות קרובות, זה דבר משמר חיים", היא שוב מחייכת. "המפגשים האלה הם המקום שבו אני יכולה להיות הכי אני, ניצה נטו, זאת שמכירים אותה מהשורש".
את מתבטלת לפעמים להנאתך?
"לא ממש. יש לי אופי תזזיתי, לטוב ולרע. התמכרתי לעשייה, זה סם חיים עבורי. לבהות בקיר, כמו שרבים אוהבים לעשות, נשמע לי משהו מבהיל. אני בטח הייתי מארגנת לקיר איזושהי הפעלה.
"אבל אני כן חושבת שחשוב לעצור מדי פעם, להסתכל ולחשוב. חסר לי שאני לא מצליחה לחוות דברים עד הסוף, כי אני עושה כמה דברים בו בזמן ורוצה להיות במקסימום בכל עשייה".
בגלל עיסוקייך את מזוהה בעיקר עם מוסיקה "גבוהה". מה את אוהבת לשמוע בסלון בבית?
"כל מוסיקה. גם מזרחית, לפעמים. אני מאוד אוהבת את עמיר בניון, קובי אפללו ושמעון בוסקילה. אני חושבת שלכל הזמרים המזרחיים יש קול נפלא, והם יכולים לשיר כל דבר. אני פחות מתחברת לטקסטים שהם שרים, אבל אין בי שום ביקורת על הז'אנר הזה ועל הטקסטים הפשוטים. מקומם אותי שאנשים שופטים. כל אחד יכול לצרוך את מה שבא לו".
איפה את ניצבת בשאלת הפלייליסט של גלגלצ?
"אני באופן עקרוני לא מבינה את השיטה הזאת. זה נראה לי באמת משהו הזוי. ליבי ליבי לקבוצת העורכים שצריכה לשבת שם ולשמוע שבעים דיסקים ביום. אני לא מבינה איך אפשר לסנן או לשפוט ככה. איך בוחרים? מכניסים את כל הדיסקים לכובע ושולפים בצורה אקראית? שופטים לפי ערכים אמנותיים - כלומר, הצד המוסיקלי והטקסט? לא ברור לי איך עובדת השיטה.
"אני רק יכולה לומר שבגלגלצ צריך להשמיע הכל. זו תחנה של חיילים, ומרבית החיילים הרי מאוד אוהבים מוסיקה מזרחית. הם לא יכולים להיות תחנה נישתית כמו קול המוסיקה. לא יכול להיות שמשהו שהוא נחלת הכלל יהיה מפולח".
שרת התרבות ניסתה להתערב, ועוררה סערה.
"אני בעד לתת הזדמנות למישהו שנכנס לתפקיד חדש, ומצד שני חושבת שמי שנכנס לתפקיד חדש צריך ללמוד אותו ולא להחליט החלטות בוטות, שלפעמים הן קריטיות. כמו ההחלטה לסגור את התזמורת הקאמרית הישראלית, שהיא פאר היצירה, או להפסיק את התמיכה בעמותת הכוריאוגרפים, בזמן שסצנת המחול בארץ היא ענף ייצוא משובח שלנו במשך שנים. את זה אני לא מבינה".
smadars@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו