"אני כותב לאדם שבתוכי"

מהחלון בסלון ביתו של סמי מיכאל, סמוך לשכונת דניה בחיפה, נשקף נוף פנורמי עוצר נשימה. האוויר הצלול, העליות התלולות של הכרמל המתפתלות בו כנחשים חמקמקים והשפיץ המשולש של מגדל המפרש, הנראה למרחוק מהקומה השמינית, משווים לחיפה מימד מיתולוגי של ערי מפרץ כסן פרנסיסקו ונאפולי. "זו פינת המדיטציה שלי, פה אני נשאב לתוך הנוף", אומר מיכאל בשעת בוקר נעימה, כשהקפה השחור שבישל בקפידה כבר מונח לפנינו. אנחנו מביטים זמן מה בנוף, מיכאל במבט בן עשרות שנים ואני בפעם הראשונה. ובכל זאת, מבטו מופתע ורענן לא פחות ממבטי שלי.

חיפה היא לא רק בית עבור סמי מיכאל. היא דרך חיים ומטאפורה; היא היכולת של איש רוח למצוא, נגד כל הסיכויים, פיסת אדמה שנעתרת לו. הסופר, שנולד בבגדד ב-1926 כסלאח מנשה ועלה לישראל כשהיה בן 23, חי בעיר כבר יותר מ-60 שנה. הוא רקם בתוכה את סיפור האהבה בין אלכס להודא ב"חצוצרה בוואדי", רחש לה כבוד של נער לאמו ב"מים נושקים למים", ופרע מולה חשבון היסטורי ב"יונים בטרפלגר". כעת, והוא בן 84, הוא חוזר שוב מגיחה בגדדית שביצע ברומן "עאידה", אל חיקה של עיר הגנים הצפונית. רומן חדש שלו, "מעוף הברבורים", ראה אור לאחרונה (בהוצאת כנרת זמורה ביתן), ובו מגולל מיכאל את יחסיהם המרתקים, המורכבים והכואבים של שני אחים, ויליאם ושרגא - הראשון סופר צללים ואיש צבא מהולל שבעקבות טראומה בשדה קרב מתכנס אל ביתו, והשני יערן, רגיש ומבולבל אך מלא תשוקה. השניים גרים עם נשותיהם באותו בלוק חיפאי, ברחוב אינטרנציונל, לא רחוק מן המקום שבו מיכאל עצמו גר לפני שנים.

סירב להיכנס למרחב המוגן

"מעולם לא נפרדתי מחיפה, כפי שמעולם לא נפרדתי מבגדד", אומר מיכאל. "שתי הערים האלו מזינות את היצירה שלי. כשאני כותב על בגדד יש בה הרבה מחיפה, וכשאני כותב על חיפה יש בה לא מעט מבגדד. הזיכרון הראשון מחיפה הוא קסום; הגעתי בעלייה בלתי-לגלית, בטיסה שלפי התכנון היתה אמורה להסתיים בפאריס ולבסוף נחתה בשדה התעופה בחיפה. אני זוכר כיצד המטוס חג מעל השמיים, ולפתע ראיתי את העיר ואת הים למרגלותיה, ולא האמנתי שזה אמיתי. עם השנים, גיליתי שבחיפה יש דו-קיום שאינו רק סיסמה שחוקה, שברגע של שיגעון אוחזים שכנים בנשק ומתנפלים איש על רעהו. יש בחיפה אווירה של פיוס. אם תגיע לוואדי ניסנאס לא תוכל להבחין מיהו יהודי ומיהו ערבי, מיהו נוצרי או מיהו מוסלמי. זה המקום היחיד במזרח התיכון שבו איני מביט לאחור מחשש פן מישהו יתקיף אותי".

האמון שנותן מיכאל בעירו הוא נדיר. רחל, אשתו, מספרת כיצד במלחמת לבנון השנייה נותרו שניהם בעיר, בדירתם שבמגדל, וצפו בטילי חיזבאללה בוקעים מעבר לאופק. "לא נכנסנו למרחב מוגן, כי סמי סירב", מספרת רחל, והוא מיד אומר: "זה כמו שמישהו יסטור לאשתך, האם תלך להתחבא או שתתייצב להגנתה-". חברים מספרים כיצד בעוד תושבים רבים הדירו שינה בלילות מאימת הטילים, בני הזוג מיכאל ישנו את שנת הצהריים הקבועה שלהם, על אפם וחמתם של האזעקות התכופות וצלצולי הטלפון הבהולים.

אז אתה מסכים עם הזיהוי הטוטאלי של סמי מיכאל כסופר של העיר חיפה-

"אני לא נושא דגל של שום אידיאה. אני לא ממסחר את מה שאני אוהב - לא את בגדד ולא את חיפה, לא את העבר העיראקי שלי ולא את ההווה החיפאי שלי. מי שהגדיר אותי כסופר חיפאי - צודק פיזית. אבל כשם שמעיינות הדן אינם נובעים כי הם נמצאים בגליל, אלא כי הם מעיינות - כך אני. היצירה שלי אוניברסלית. אני לא כותב לישראלים או לחיפאים. אני כותב לאדם שבתוכי. אני כותב לעצמי".

ומה אתה רואה מסביבך, בספרות הישראלית-

"איני יכול לדעת. שאלו את אחד ממנהיגי סין מה דעתו על המהפכה הצרפתית, והוא ענה: 'מוקדם לשפוט'. השאלה היא מה אני עשוי לראות בדור הבא של הסופרים. עם זאת, אני מאוד מאושר שיותר נשים כותבות. עד היום הגברים הם שכתבו על המציאות שאנחנו חיים בה. אני אוהב כתיבה של נשים, וגם בכתיבה שלי - תמיד נשים מככבות. אני עושה זאת באהבה ומתוך הערכה, אני תמיד מתעניין בשונה".

מיכאל אוהב ליטול דימויים מהטבע, מההתרחשות הפראית שאינה תלויה באדם. כמי שעבד שנים בשירות ההידרולוגי, מדד מפלסי מים ומעיינות, חקר משקעים ונסע לאורכה של הארץ וביקר בנקיקיה ובאגמיה, הוא נהנה לנוע, לדבריו, במתח שבין הטבע לרוח. ברומן החדש, האחים הם הניגוד הזה: שרגא היערן מול ויליאם הסופר, שמתכנס לתוך עצמו. לרגע דומה שוויליאם, ספרא וסייפא, הוא בבואה של החברה הישראלית שמשהו נשבר בה ב-1973, ש"מעוף הברבורים" מתרחש סביבה. אלא שאז דווקא שרגא השורשי, איש האדמה והאנשים, מגלה תכונות שמוכרות לנו מסביבתנו.

את מרכז תשומת הלב מושכת ב"מעוף הברבורים" דווקא סצנה אקטואלית מאוד, מתוך חוויה שעבר מיכאל עצמו ושאותה השאיל לגיבורו. באותה התרחשות נקלע שרגא היערן לליבה של שריפת יער. הקטע, שנכתב לפני 2 בדצמבר, היום שבו פרצה השריפה הקטלנית בכרמל, נקרא בפרספקטיבה של זמן כנבואי כמעט: "החלל הפנימי של המגדל התמלא עשן סמיך וגז רעיל. בחוץ שאגו עצים שהלהבות הצליפו בהם. זוך השמיים נעלם. ציפורים נמלטו. בעלי חיים שלא הספיקו לנוס על נפשם נשרפו למוות על הקרקע הבוערת. זעיר שם נשמעו יללות וגניחות מתייסרות, נושאות בשורת מוות. הוא הסתכל בתהום הגועשת תחתיו ולרגע חלפה במוחו מחשבה משונה, יקפוץ אמר לעצמו, אל לשונות האש הטורפת, ובתאוותנותה הרבה תזלול אותו. הוא לא ימתין למוות איטי בייסורים. ולא זכר עוד מאומה".

מיכאל מספר כי המקרה אירע לו לפני שנים, כשנקלע לשריפה בנחל עמוד עם נהג הג'יפ שלו, במסגרת עבודתם בשירות ההידרולוגי. "נקלענו למקום מאוד דומה למקום שבו נלכד אוטובוס צוערי השב"ס", הוא מגלה, "זו היתה חוויה של טבע זועם. אני זוכר את המבט של הנהג שהיה עימי, ואני משוכנע שגם על פניי ניכרה בעתה. היינו בלב השריפה; זה מחזה מדהים - כיצד עץ רענן וירוק מצהיב בשנייה ועולה באש. למזלי, לנהג היתה תושייה, הרטבנו את הג'יפ במעיין קרוב וחצינו דרך האש. יצאנו בבגדים חרוכים ובגבות שרופות בלבד, אך זו היתה חוויה שנחרתה בי לעומק. כל כך הבנתי את האימה ואת הייסורים שחוו אלה שנספו בכרמל".

היכן היית באותו בוקר בתחילת דצמבר-

"באותו היום התקיים כנס בינלאומי של סופרים בחיפה, ואני נטלתי בו חלק. יצאנו מהאולם במרכז הכרמל, וראיתי עשן מרחוק. מייד אמרתי לאשתי שפרצה שריפת יער".

לא מדבר אל עצמי בראי

מדוע פושטת תחושה נעימה כשמשוחחים עם סמי מיכאל? אולי כי קולו הצרוד ודיבורו המחושב והאיטי מחדדים את הכבוד שהוא רוחש למילה? אולי כי ניסיון החיים העצום של מי שכנער היה חבר במחתרת הקומוניסטית העיראקית, נמלט מצו מאסר נגדו ונחת במדינה שבה היה צריך לפלס את דרכו אידיאולוגית ומעשית - מותיר רושם פיזי אדיר כשפוגשים בו? לא. מקורה של התחושה הנעימה באהבת האדם הנדירה, הנאיבית כמעט, שמיכאל מטפח כל חייו והפכה אותו, עם השנים, גם לנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.

"התמזל מזלי, ובחיי תמיד נתקלתי באנשים שהושיטו לעברי יד אוהדת או הקיפו אותי בחיבה", הוא אומר. "נקלעתי למצבים קשים, גם כיהודי וגם כאדם, כפרט, אך תמיד היו אנשים שבעזרתם יכולתי לטפח גשר של קירבה. אני לא אדם של המון, אבל הידידות והקירבה בין אדם לאדם היא בשבילי ערך עליון. על אף שאני אוהב טבע, ואני יכול להביט במשך שעות בנמלה ובאופן שבו היא מוצאת את דרכה, לעולם לא אוותר על קשריי עם בני אדם. האנשים שמקיפים אותי הם בית, ובלעדיהם אני עירום וחסר כל אתגר".

והסולידריות הזו היא שהביאה אותך לאגודה לזכויות האזרח-

"לסולידריות יש קונוטציה פוליטית שאני לא אוהב אותה. אני אגדיר את התחושה העמוקה הזו כך: אם בגן החיות ילד ידדה ויתקרב לסורגים של כלוב האריה - הרי כולם יחששו לגורלו של הילד, פן האריה יתנפל עליו. אתה לא תשאל אם הילד הזה הוא ערבי או יהודי, שחור או לבן - כי הילד הזה הוא שלך באותו רגע. אני אותו האדם שמתבונן בילד המתקרב לאריה הטורף".

בעבר התעסקת בקשיים של עולים מארצות המזרח, אבל הפעם בחרת בגיבורים מזרחים שהם ותיקים בארץ. מה משך אותך אליהם-

"האחים עליהם כתבתי הם בנים לספרדים הוותיקים שישבו בארץ זה דורות. פגשתי אותם כשהגעתי לישראל, והוקסמתי מהשורשיות שלהם: מצד אחד הם דיברו בביתם ערבית-פלשתינית יפה, ומצד שני היו מאוד מעורבים בתרבות הישראלית. הם, אגב, לא נדרשו להתמודד עם בעיות של מזרח ומערב. מבחינם זו היתה מולדת שבה גדלו וחיו יחד עם פלשתינים בשכנות טובה. אני יודע שהספרים האלה לא חפו מהתנשאות כלפי האשכנזים באותם ימים. הם ראו עצמם כאריסטוקרטים של היישוב בארץ".

והקירבה הגורלית בין האחים הכל כך שונים? זו גם תכונה מאוד יהודית-

"הקירבה בין ויליאם לשרגא היא הקירבה שלי לבני אדם שונים לחלוטין ממני. אני אוהב את השונות הזו. אני לא מעוניין לדבר אל עצמי בראי. גם אחרי שהסתפרתי מעולם לא הבטתי בראי".

הבלוק שבו מתרחשת עלילת הרומן הוא מיקרוקוסמוס של הימים שבין ששת הימים למלחמת יום כיפור, אך הוא גם מאוד ערבי - אם מסתכלים עליו כעל חמולה.

"נכון, וזו חיפה. שלוש קומות מעלינו גרו בעבר סטודנטיות ערביות. גם בבניין קודם שגרתי בו היו לי שכנים ערבים. גם אם תרד לשכונת הדר, תצמא לרוב מגורים משותפים של ערבים, יהודים ורוסים. בבית החולים כרמל יש לי קרדיולוג נוצרי - בשיר כרכבי; קרדיולוג יהודי - משה פליגלמן; וקרדיולוג מוסלמי - נאדר חאדר; וכולם מטפלים בלב היהודי שלי במסירות מיוחדת. זה מה שמייחד את חיפה, להבדיל מהעכירות שאני שומע עליה מצפת, שם אסרו להשכיר דירה לערבים. האפשרות שקיימת לחיות יחד מסתיימת בגבולות חיפה. הרי גם כשהרגשות לוהטים במגרש הכדורגל שלנו בחיפה, לא תשמע הערה נגד ערבים או יהודים. יש גילויי שמחה אמיתית כשמוחמד גאדיר, שהוא מוחמד ר'אדיר, כובש שער. הוא כדורגלן נערץ, לא פחות מקטן ומבנאדו".

אבל בשטח המצב שונה. כיצד המציאות בצפת, והצעות החוק של ישראל ביתנו, למשל, משפיעות עליך-

"קשה לי מאוד עם המצב הזה, כי זו יהדות שלא הכרתי. היהדות העיראקית שממנה באתי פיתחה במשך הדורות - כמעט 2,000 שנה - מנטליות מיוחדת במינה שהבהירה כיצד ניתן לחיות עם האחר, וכיצד לנהל משא ומתן בסביבה עוינת. לא בכדי המנטליות הזו שמרה על רצף של קיום, גם כשאימפריות שונות שלטו בשטח. אני חייתי באווירה הזו, ובכל הפגנה שהשתתפתי בה בעיראק לא היו רק יהודים, אלא גם נוצרים ומוסלמים. ודאי שהיו גילויי שטנה, במיוחד כי הנעורים שלי בעיראק חפפו את עליית היטלר לשלטון בגרמניה. אבל תמיד נתקלתי גם בצד האחר, באנשים שרצו לשלב זרוע ולצעוד לקראת משהו שונה".

אז אחרי שנים של מאבק, התוצאה מאכזבת-

"כיהודי אני מודאג. אלה שמלבים את אש השנאה כלפי האחר וטוענים שהשונה הוא נחות, שוכחים שאנחנו חיים באוקיינוס מוסלמי, ובאוקיינוס הזה הפכנו להיות גטו עוין. אני דואג לגורל של מיליוני יהודים. תמיד אמרתי שהשואה הבאה לא תהיה בגרמניה אלא פה. כמה נוכל לעמוד בעזרת החרב? באמצעות העוינות שלנו לאוקיינוס הזה, אנחנו עוזרים לגורמים הקיצוניים בצד השני. הרי ליברמן מפורסם בעולם המוסלמי יותר מאשר סמי מיכאל או א"ב יהושע. במקום להקיף הבית שלנו בחומה הומנית, אנחנו מקיפים אותו בחומה של אש. אנחנו חומר דליק מאוד".

התרבות המערבית אינה קדושה

היכן ממוקם השמאל הישראלי בסיטואציה הנוכחית-

"השמאל בישראל מנותק. זה שמאל מאוד מוזר, שלא מחובר לעם שלו, ולא מכיר את שפת העם. האישים שלו מחוברים לשמאל האינטלקטואלי הפלשתיני, שגם הוא מנותק מהעם שלו. וכך, כולם נפגשים בבתי מלון לארוחות שחיתות, במקום לדבר עם בני עמם.

"הבעיה של השמאל הישראלי היתה שהוא נולד בפולין, ברוסיה, ברומניה, ולא צמח פה, בניגוד לשמאל הנורמלי בכל מדינה אחרת שצומח מהמקום. אנשי השמאל יושבים בבתים מוגנים ויפים ונהנים מהכנסה טובה. זו בועה יפה ונחמדה, כי מדובר באנשים אינטלקטואלים, אבל זו עדיין בועה".

מיכאל טוען כי התחושה הזו, של הפניית העורף לאיסלאם וחוסר הנכונות להכירו, היתה בעוכריה של ישראל מאז הקמתה. "נדהמתי לראות כשהגעתי לישראל שהערבים חיים תחת משטר צבאי וכדי לנסוע מכפר לכפר צריך רישיון. זהו דבר שלא התנסיתי בו בעיראק כיהודי, אפילו לא כשפרצה מלחמת 1948. אמנם התנכלו ליהודים והכניסו יהודים רבים לבתי כלא, אבל באותה מידה גם אסרו מוסלמים", הוא אומר.

"אני זוכר שבימים הקשים של 1941, כשעלה בעיראק שלטון פרו-נאצי, הוקם נוער היטלראי בקרב תלמידי בית הספר. גם הילדים היהודים נדרשו ללבוש את המדים האלה, כי כל ילדי עיראק אמורים היו להזדהות עם הקרב של עיראק, והקרב הזה היה נגד אנגליה, ולא נגד היהדות. הכבוד שרחשו בעיראק למקומות הקדושים ליהדות היה רב, כך גם כיום. יש לי ידידה שנסעה לפני כמה חודשים לעיראק וביקשה לבקר בקבר יחזקאל. לא נתנו לה להיכנס בנימוק שהמקום קדוש ושייך ליהודים. לצערי, יש היום בכל הדתות, כולל באיסלאם, מוטציות. על כל פנים, אני לא מנסה לקדש את התרבות המערבית שיש לשאוף אליה באופן עיוור - כי יש בה גם מרכיבים שאינם הומניים - כשם שאינני מוכן לקבל דמויות כמו סדאם חוסיין או שייח' יאסין, שאינם מייצגים את האיסלאם ההומני הקדום, שלא היה בו שמץ של אנטישמיות מערבית. היהדות כל כך שיגשגה באנדלוסיה האיסלאמית ובעיראק בימי הביניים. הרמב"ם פרח בחיק האיסלאם, לא בחיק הנצרות. אנחנו שוכחים את זה. גם הצד השני שוכח - ואנחנו עוזרים לו לשכוח".

בספרך "אלה שבטי ישראל" כתבת שהעולם הערבי ילך אחרי המערב. אתה מגלה זאת שוב היום, בעיצומן של המהפכות במדינות ערב-

"בהחלט. הבט בגיבורים האלה, שמוכנים לשלם בחייהם למען חופש דיבור וחירות מחשבתית. כמה יש גיבורים כאלה, יהודים, בישראל? האנשים הללו נהרגים לא מתוך שנאת ישראל, אלא מתוך אהבת הדמוקרטיה. הם עומדים מול מטוסים, טנקים ותותחים, ונלחמים למען החופש".

אז אתה אופטימי או פסימי?

"איני יודע עדיין, כי המהפכות האלה הן הר געש, שאתה לא יודע אם ישפוך מיליארדי מינרלים שידשנו את האדמה או ייצור גיהינום. מי ינצח? האיסלאם הקיצוני או שואפי החירות וההומניות? אנחנו חיים באזור שכולו הפתעות. שלוש שעות לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים אף אחד לא חשב שתפרוץ. אבל אני לא יכול להתעלם מכך שהמהפכות האלו חושפות פן באוקיינוס המוסלמי ששואף לדברים שאני מאמין בהם - חופש, דמוקרטיה, הומניזם".

אפשר לדבר במונחים של דמוקרטיה בעולם הערבי-

"דמוקרטיה אינה דת, אלא שאיפה לשוויון וחירות, ואני לא רואה את העולם המערבי כהתגלמות הדמוקרטיה. מה שעשו האמריקנים בווייטנאם - זה גם דמוקרטיה? אני לא מחפש ניגודים מוחלטים, אבל לפחות אני יכול להגיד שהשאיפה הזו קיימת. לכן, בטווח הרחוק אני רואה תקווה, אבל בטווח הקצר, כשליברמן מייצג אותי ולא המורשת של משה שרת או אבא אבן, יש בי אימה כיוון שאנחנו עוזרים לזרמים מעוותים כמו חיזבאללה, חמאס ואחמדינג'אד להתחזק בתוך החברה שלהם.

"רק לפני שלוש שנים היה כנס באיסטנבול בנושא חופש הביטוי, שבו האנשים שהכי התקרבתי אליהם במיוחד היו מאיראן, ושאף הם ראו את השליט שלהם כאדם מטורף. אנחנו צריכים לעזור לאנשים כאלה, ולא לשלוף אמירות מכלילות נגדם. זה מצער אותי וגורם לי לחרדה, לא כי אני רוצה להגן על הערבים. הערבים לא זקוקים להגנה שלי בכלל, ועל כבודם הם יילחמו עד מוות. אני חרד לעתיד האזור, לילדים ולנכדים שלנו, לעצם הקיום שלנו. בשבילי היהדות היא מעל הציונות. לא הציונות בראה את העם היהודי, הציונות היא עוד אחת מהיצירות של העם היהודי. הרבה ממה שאני עושה מבחינה ציבורית נעשה מתוך הומאז' לעם היהודי. אני לא יכול לתאר את התרבות המערבית ללא התרבות היהודית. אין לי יחס שונה ליהודי הגולה - היהודים בניו זילנד, בניו יורק או ביפן ובישראל הם בבחינת אינטרנציונל, אני רואה בהם אחים. גם משה היה גולה. יהודים רבים שעיצבו והטביעו את חותמם על התרבות האנושית על גווניה חיו בגולה".

אני כבר כותב בראש

כשמיכאל מודאג מהמצב הסובב אותו, הוא מביט אל נקודה לא ברורה מולו בעיניים כהות. זה קורה לעיתים קרובות, גם כשאנחנו משוחחים, במעלית בדרך למטה, על מצב המים של ישראל. כהידרולוג, הוא לא מאמין בשטיפת המוח של משק המים ("אינני מאמין שחיסכון במים יפתור את הבעיה, לא שלנו ולא של שכנינו הפלשתינים"), אך מזהיר: "הארץ הזו יכולה לאכלס עד 4 מיליון איש. אני מודאג מהתגברות הצפיפות של האוכלוסייה, כי נוכל להגיע במהירות למצב של עולם שלישי, אם לא נזכור מהם משאביה של הארץ".

ועם זאת, חששותיו הפוליטיים, החברתיים והפיזיים מעתיד העם היהודי אינם מעיבים על התנהלותו היומיומית הקבועה. לדבריו, מאז שיצא לפנסיה מוקדמת לפני כ-20 שנה, חייו נוחים והוא "נוגע באושר". שיגרת יומו כוללת יקיצה מוקדמת בארבע בבוקר, ארוחה קלה, קריאה ואז הירדמות נוספת, עד עשר. "לאחר מכן אני לוקח מנה רצינית של קפה והולך לחדר העבודה, סוגר את הדלת, ומקדיש שעתיים לכתיבה", הוא אומר ומיישר את שרוולי מקטורן הבז' שהוא לובש. "לקראת הכתיבה אני כבר כותב בראש. כדי לכתוב על שריפה, למשל, אני צריך להכין את עצמי שעה-שעתיים קודם. אני כותב בעט, ואם להשתמש במונחים דתיים אלה השעות הכי קדושות בו מתייחדים אני ומצפוני. כתיבה היא מעין תפילה של אדם אדוק שמדבר עם אלוהים".

מיכאל מספר כי גוף של אדם בן 84 אינו שונה מגוף צעיר יותר כשמדובר בכתיבה. "אני לא מרגיש את הגוף בזמן הכתיבה, לא ידיים, לא רגליים ולא דם שזורם. אני כולי רוח, ונשאב לתוך הכתיבה. ברגע שאני מרגיש את הגוף, וכשהאצבעות כבר לא נענות לי - אני מפסיק, הולך לבנק או לדואר, ואחרי מנוחת הצהריים אני נכנס שוב לתוך הכתיבה. אחר כך, בעשר וחצי בערב, אני בוחר את הסרט הכי מטומטם בטלוויזיה, שלא דורש שום מאמץ למוח. פעם בשבוע יש לנו גם ערב של פוקר עם חברים, חוג שקיים כמעט 60 שנה. התחלנו כצעירים, אבל היום כבר חלק מגיעים עם זכוכית מגדלת. אנחנו צוחקים שבעוד שנתיים כל אחד בוודאי יבוא עם הפיליפינית שלו". למיכאל בן ובת מנישואיו הקודמים, שניהם אנשי חינוך. יש לו גם נכדים, והוא מספר בגאווה שאחד מהם משרת כלוחם בשייטת 13, בעוד אחותו בעלת הדעות השמאלניות חולקת על דעותיו הפוליטיות. "הם מקניטים אחד את השני, ובכל זאת, הם מתים אחד על השני", צוחק מיכאל ומבהיר שוב מדוע הוא נמשך כל כך לניגוד ולשוני, ולמה הוא בז למחשבה שחוששת מהם.

הגיל, לדבריו, בכלל לא משחק תפקיד, אולי הודות לזוגיות הארוכה עם רחל, אשתו השנייה, הצעירה ממנו בכמה עשורים ומטפלת בענייניו מול ההוצאה לאור וגם מול התקשורת. הרומן החדש מוקדש לה. "אני אוהב את המבט הביקורתי של רחל", אומר מיכאל ומביט לעברה. "יש לה עיניים של קורא שמעריך ומכבד את הכתיבה, והיא לא מפזרת מחמאות בנקל. אני לא מעביר את הרומן לקוראים. רחל היא הקוראת הראשונה שלי, והאחרונה לפני שאני שולח את הרומן להוצאה. אם היא אומרת: 'בסדר', אני קורע את הדפים לגזרים וכותב מחדש, אבל אם היא אומרת 'וואו', סימן שזה עבר את המבחן. התהליך הזה בא מניסיון של שנים - כל דבר שרחל אמרה עליו שהוא טוב, הצליח גם בחוץ".

באוגוסט תהיה בן 85. הגיל אינו מעסיק אותך-

"לא. אני בא ממשפחה של מאריכי ימים. אמא שלי נפטרה בגיל 103 והיתה ערנית עד הרגע האחרון. אבא נפטר בגיל 92. אני לא טיפוס שנלחם בגיל. זה תהליך רגיל, ואני לא גיבור, אבל אני יודע שיבוא יום וידפקו בדלת, ואני לא אברח. יש לי חיים נעימים, ובמקום לפחד אני נהנה מכל רגע".

omerl@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו