להוצאה מחדש של רומן, עשרות שנים לאחר שפורסם במקור, מתלווה לא פעם ניחוח נוסטלגי; לא כך במקרה של "האיש משם", ספרו הראשון של יצחק בן־נר. עלילת "האיש משם" אמנם מתרחשת בתקופת מלחמת העצמאות, וככזו אכן משקפת תקופה, על מנהגיה, צבעיה ואנשיה. עם זאת, בדרכים בלתי צפויות, קריאה עכשווית מגלה שברומן טמונים זרעים המבשרים על העכשיו.
"האיש משם" הוא רומן צנום, הכתוב בשפה מדודה ומאופקת. רק כשצוללים לעומקו מתחוור כי סגנונו עומד ביחס הפוך לסערת הרגשות שמתחת לפני השטח ולמתח שמזדחל בין השורות. גיבורו, חייל קטוע יד שנפצע בעת שהתנדב לצבא הבריטי, מוצא את עצמו ברכבת בארץ זרה. מלחמת העצמאות אך פרצה, האזור כולו זירת קרב והגבול לישראל חסום. מעורפל מכאב, אבוד, ללא מקום ללכת אליו, הוא נקלע למחסה זמני בעיירה קטנה על גבולה הצפוני של מצרים; לכאורה מקום מבודד, המשקף את הניתוק והניכור שחש הגיבור. בהדרגה מתפתחים קשרים מורכבים בין הגיבור ובין מארחיו, תערובת של משיכה וסכנה, המקבילים למלחמה הפנימית המתרחשת בנפשה של כל דמות ודמות, ולמלחמה האופפת את האזור כולו.
בבית קפה סמוך לגינת שינקין בתל אביב, בן־נר, 78, נדמה כהיפוכו של הגיבור שברא: נגיש, נינוח, חולק בנדיבות סיפורים והגיגים, איש רעים להתרועע. בשכונה, שבה הוא מתגורר זה 16 שנה, מכרים נעצרים לברך אותו לשלום ולפטפט; אשתו ונכדתו היפות חולפות ורומזות לו להאיץ את הראיון ולחבור אליהן לארוחת צהריים במסעדה קרובה; גם השיחה עימו מתובלת בשמות של ידידים וחברים אינספור, רובם אנשי מפתח בעולם התרבות. אין זה פלא, לאור העובדה שבן־נר מעולם לא היה סופר של עליית הגג, אלא עבד תמיד בעבודות נוספות, בין היתר כשדרן רדיו, עיתונאי, מבקר סרטים ומחזאי.
סוגיות נפיצות
"ההחלטה לא לחיות על הספרות היתה מודעת", אומר בן־נר, שפירסם סיפורים בעיתון "הארץ שלנו" עוד בהיותו בן 15 וגם היום עובד במרץ; במאי יתפרסם רומן חדש פרי עטו. "בדיעבד אני חושב שהיא היטיבה עם הכתיבה: מעולם לא הייתי חייב לאף אחד דבר וחצי דבר. כתבתי 17 ספרים ובמקביל התפרנסתי בכבוד ממה שאהבתי. אני לא אדם שמסתגר: חלק מזה שאתה הולך ברחוב, מדבר עם אנשים ומגיב למה שקורה, מזין בסוף גם את היצירה.
"אני זוכר שבנימין תמוז, שעבורי היה מעין מנטור, התרגז עלי לא פעם כי הוא לא אהב את הזיקה שהתקיימה בין חלק מהסיפורים שכתבתי להווה; הוא נהג לומר שלא כותבים סיפורים על המציאות העכשווית, שכן זווית הראייה רחבה מדי ולא מאפשרת לשפוט דברים. עניתי לו שראשית, אני לא שופט אלא מציג את הדברים, ואם דעתי משתקפת מתוכם אזי זה חלק מהעניין. ושנית, כל כך הרבה דברים קורים בארץ, שמסעירים את הראש והנשמה, שאני לא יכול שלא להשתמש בהם כחומר לסיפור".
את "האיש משם" כתב בימי טרום מלחמת ששת הימים בקו 63, בדרך מדירת חדר בנחלת יצחק ששכר עם נועה, אז אשתו הטרייה, לעבודתו דאז כמעין איש יחסי ציבור במשרדו של יעקב אגמון. מה העסיק אותו באותו הזמן, שהוביל אותו לכתוב דווקא סיפור שכזה? "עבורי הספר הזה מדבר בעיקר על זהות: אדם מסתובב בתחושה שאין לו זהות ברורה ופתאום מכריחים אותו לקבל עליו זהות ברורה; הוא 'האיש משם' - מקום ידוע. הוא שומר סוד במקום זר וגם מארחיו שומרים סוד מעורפל שגם לו קשה לזהות. מתוך הזהויות הסבוכות והמסוכסכות הללו, עניין אותי המגע הקשה שנוצר בין שני עמים, לכאורה במקום מרוחק שלא יכול להשפיע, אך דווקא שם הזהויות והקונפליקטים מתחדדים".
בדומה לזהות, "האיש משם" משובץ סוגיות נפיצות גם בימינו, דוגמת העקורים שממלאים את העיירה המדברית ומעוררים בגיבור חמלה, חוסר אונים והתנגדות בערבוביה, בדומה לתופעת הפליטים בארץ ובעולם. "גם זה קשור לזהות", מציין בן־נר. "רציתי להביא את המימד האנושי של אדם שיש לו פוטנציאל מסתורי, מסוכן כלשהו,
אויב־לא־אויב, חבר־לא־חבר. יש כאן גם מימד ביקורתי כיווון שהגיבור, הנתקל בעקורים עוד ברכבת, גם הוא עקור; אלא שהוא מהמעמד ה'נכון' ולכן ינהגו בו בחינת כבדהו וחשדהו; לא יבעטו בו בקרון, אלא ימצאו לו חדר.
"אין לי חוש נבואי, אבל אני מניח שזה מה שקורה לאנשים נדכאים גם היום ובכל העולם: ברגע שאין להם זהות והם מגורשים ממקום למקום, הם גם הופכים לאנרכיסטים וטרוריסטים קיצוניים. הרי רובם יצאו ממחנות פליטים, ממש כמו בעזה, יהודה ושומרון והסביבה".
כריכת הספר "האיש משם" (עם עובד)
מבעד למסיכות שעוטות הדמויות, ניכר הייאוש.
"לא רק הייאוש כי אם גם התלישות. העקורים הם דמויות שבכוונה לא ברור מי הן, מהיכן, כמה זמן ישהו ולאן ילכו. אך כאלו הן גם שאר הדמויות שבספר. התלישות היא בעצם מרכז הסיפור, והזהות היא סוג של תשובה שלא תמיד מצליחה".
במקור פורסם "האיש משם" בהוצאת עם עובד, וכך גם כעת. "עבורי זה כמו חצי ספר חדש", אומר בן־נר, "לפני 48 שנה הייתי ילד כמעט. אמנם נשוי ואב לילדה קטנה, אבל ראיתי אחרת את כל הנושאים של זהות וקשר אנושי בזמן מערבולת של מלחמה". בתצורתו הנוכחית עבר הרומן תיקונים מספר שהתרקמו מתוך דיאלוג מתמשך בין בן־נר והסופר יובל שמעוני, עורך הספר בהוצאתו המחודשת. "התווכחנו על כל דבר כי התפיסה שלי אחרת משלו, מאבק ידידותי", הוא מחייך, "מנגד, יש שינויים שבער בי לבצע. לא יכולתי לשאת את הלשון שלו, שהיתה גדושת מליצות. כך כתבו אז, וגם הצברית המדוברת היתה מלאת מגושמויות".
יש שהגדירו את כתיבתך קודרת, נטולת נחמה.
"זה לא שאני רוצה להיות קודר. כשהתחלתי לכתוב אמי קנתה לי מחברת שורות עבה וכתבה, 'לבני החולם, יהיו חייך כחלום טוב', והוסיפה ושאלה אותי, 'מה, רע לך בחיים?' אמרתי לה, 'לא, למה?' אמרה לי, 'אז למה הדמויות שלך תמיד עצובות, קשות?' אמרתי לה, 'מפני שהעולם קשה, אבל יש בו גם דברים ורגעים מוארים', וכך גם אצלי. אני זוכר שנסים אלוני היה בטוח שכל מחזותיו משעשעים, ממש כמו המערכונים שכתב לגשש החיוור; זה לא היה כך בדיוק. תמיד היה שם איזה פחד מעבר לפינה, סוד אפל. זה מה שעושה את זה יפה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו