ארץ הסמס העולה

אין לי שום בעיה לקחת את הילדים במכונית לבית הספר, אבל אני תמיד מעדיף ללוות אותם ברגל. זה קורה בתנאי שמזג האוויר מאפשר. ובתנאי שקמנו מספיק מוקדם. ואם אין לי שום משימה דחופה שהשליכה אותי מהבית מוקדם מדי. אבל כשזה מסתדר, זאת באמת הדרך הכי טובה לפתוח בה את היום. אנחנו לוקחים איתנו גם את הצוציק על העגלה, ואת הכלבה, בשביל הכיף, וכדי שיהיה לי גם עם מי לעשות את הדרך חזרה. איכשהו יוצא שהשיחות המשפחתיות הכי מעניינות מתרחשות בהליכה הזאת, שהיא שמחה פשוטה של יום חולין. לרוב אני גם לא טורח לקחת איתי את המשקפיים לסיבוב הזה. המספר שלי די נמוך סך הכל, וזאת הזדמנות לאוורר את הגבות. אבל אז, כבר במעבר החציה הראשון אני קולט שהמשקפיים חסרים לי.

בזמן האחרון, כשאנחנו חוצים, אני תוקע מבט בוחן ברכב הקדמי שמתקרב אלינו, ומנסה לראות אם הנהג בכלל נוהג, או שהוא מתעסק - כמו שקורה לרוב - עם הסמארטפון המחורבן שלו. יותר מדי פעמים קרה לאחרונה שרכב התנהל לאיטו לעברי. שום דבר חשוד. נדמה לך שהנה, תכף הוא עוצר, ופתאום מתברר שהוא בכלל לא בכביש. הוא בעיקר לא עומד לעצור. יד אחת על ההגה. השנייה מלרלרת ווטסאפים במסגרת הפעילות החברתית שלו. אז גם חיי חברה הוא מנהל, האידיוט הרצחני הזה. בטח החבר'ה שהוא הכיר בקורס לנהיגה מונעת, או אלו שחלקו איתו תא ומגרש טיולים בכלא תל מונד. אין לי שום דבר נגד קצת נוסטלגיה, חבריקו, אבל הלו! אתה הולך לדרוס לי את המשפחה!

לא פעם האירועים האלה מסתיימים בצעקה שלי או דפיקה איומה שאני מעניק ידנית למכסה המנוע. הכאפה הזאת גוררת את הנהג/ת לבלום מיידית ובאותה נשימה גם לעטות על פניו הבעה קורבנית וחפה מפשע שלא היתה מביישת את אהוד אולמרט. אחרי שהוא מבין מה כמעט קרה, יש לפעמים גם התנצלות. אחרי הכל הוא לא יצא מהבית כדי להרוג מישהו. היא בכלל לא אדם אלים. היא פשוט נסחפה. 

פעם הייתי מתעכב כדי להטיח "תתבייש לך", "רד מהכביש". בינתיים התבגרתי. פעם הייתי מצביע על מושבי התינוק שמאחורי העבריין, הורה בעצמו לכל השדים. הייתי חוגג תנועה צדקנית בנוסח הזכור לי מהימים שבהם נזפו בי באוטובוס: "אתה לא מתבייש?" והצביעו על הכיפה שלראשי כדי לגרום לי לקום לזקנה בהריון... "זהו זה?" - הייתי נותן לנהג באבי אביו - "הורדת את הפעוטות שלך בגן, אז עכשיו אתה כבר יכול להוריד ילדים אחרים?" 

עכשיו אני בעיקר נזהר. נשמר לנפשי ולנפשותיי. מחדד את המבטים. מתבאס שהשארתי את המשקפיים בבית. 

לרוב זה נגמר כך. שום דבר נורא. בעיקר מכיוון שהכבישים בדרך לבית הספר די פקוקים בבוקר, ואף אחד לא ממש מסוגל לפתח מהירות. אבל מי שמקליד ומסמס על 5 קמ"ש, בסופו של דבר יקליד ויסמס גם על 120 בכל כביש מהיר ובכל תנאי דרך. זאת עובדה אנושית. פשוטה. ואם היא לא תקפה לגבי כלל האנושות, היא בטח תקפה לגבי זן בני האדם (ההומו ישראליקוס) שמצוי כאן אצלנו בפינה ההיא של הים התיכון. 

•   •   •

משום מה אנחנו עדיין מדברים נורא יפה ועדין על נסיבות מוות מעוררות פלצות. אנחנו אומרים "נדקר" במקום שבו צריך לומר "נשחט". אומרים "התמודד עם מחלה קשה" אף שברור לגמרי שזה היה סרטן ושזה היה לא־כוחות מלכתחילה. ובכל הנוגע להרוגי הכבישים אנחנו ממשיכים להשתמש במונחים מכובסים כמו "טעות אנוש" ואפילו "הרכב סטה מסיבה לא ברורה" אף שהסיבה לגמרי ברורה, ואפשר לבדוק אותה ביומן השיחות של מנוי הסלולרי המנוח ולמצוא בדיוק מתי התרחשה הפעילות האחרונה בקו הזה. 

הנתונים המדויקים לא מונחים לפניי. אין לי גם שמץ של מושג מה גרם השבוע לנהג אגד לנסוע אל תוך המנוף המקופל של המשאית שעמדה שם. אבל כולנו יכולים לנחש. שוחחתי בזמן האחרון עם כמה בעלי מקצוע שעוסקים בתחום, וכולם מאששים את מה שעמוק בבטן חש כל ישראלי. חלק עצום מקורבנות הקטל בכבישים חייב את מותו בטרם עת למישהו ששיחק בסמארטפון במקום לנהוג. מבחינת היקף התופעה וחומרתה זה לא נופל מנהיגה תחת השפעת אלכוהול. זאת כבר מכת מדינה.

נכון, יש גם פרמטרים אחרים. יש תשתיות שחייבים לשפר ובדחיפות. הממשלה חייבת גם לחדש ולממן ביד רחבה את הפרויקט הלאומי לצמצום הקטל בדרכים. השד יודע למה עצרו את הטיפול בנושא ומה חשבו לעשות עם הכסף שייחסך. אבל קודם כל חייבים לעצור את ההסחה הסלולרית הרצחנית הזאת. 

בעבר היו כאן תשתיות גרועות יותר, וכלי רכב הרבה פחות בטיחותיים, ועדיין לא התנהל כזה בית מטבחיים על האספלט. כל מי שהיה לאחרונה באיזשהו חו"ל, יודע שאין עוד בעולם חברה שכל כך מכורה לסמארטפון. כולנו מתלוננים על ההשפעה של זה על ארוחות משפחתיות ואפילו על ארוחות רומנטיות. על קונצרטים והצגות, וגם על יכולות אנושיות בסיסיות ובהן הקשבה ואמפתיה. אבל אם אני מבין נכון, הנזק המיידי והקטלני ביותר משתולל לנו בכבישים וזורק חיים שלמים לשוליים. 

•   •   •

אז מה עושים? עם כל הכבוד לנוכחות המשטרתית והחמרת הענישה, צריך ללכת על הדבר האמיתי - הילדים. הקמפיינים המוצלחים ביותר שנעשו במדינה הזאת הפעילו את הילדים ופעלו דרך ילדים. כך היה עם חגורות הבטיחות ("מדליק מי שמקליק") ועם שמירת פרחי הבר ("צא לנוף אך אל תקטוף" הישן והטוב). הילדים בישראל הם שאמורים לחנך את המבוגרים, והם עושים את זה לא רע. שום דבר לא יעצור את מכת המדינה חוץ מאשר קמפיין שיעודד את הילדים להקים מהומות ברגע שמישהו מההורים מעז להתקרב למכשיר בזמן נסיעה. שיצרחו. שישליכו במבות. שיזרקו אבנים. כשאני חושב על זה הקמפיין המתבקש עשוי להיראות כמו הסתה, אבל אם כך יהיה, מעולם לא היתה הסתה ראויה וצודקת יותר. 

(איור: עציון גואל)

<!-- //-->

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו