הגבולות הבלתי נראים שמפרידים בין האדונים לבין אלה שמשרתים אותם עומדים במרכז "אמא שנייה" - דרמה קומית סימפטית ואופטימית שמגיעה אלינו מברזיל.
הסרט מביא את סיפורה של ואל - מטפלת נדיבה ומיומנת מצפון המדינה, שעזבה את ביתה ואת בתה כדי לנהל את משק הבית של משפחה אמידה בסאו פאולו. ואל שולטת בנעשה בבית באופן מוחלט, אך היא מודעת היטב למקומה בשרשרת המזון. מצד אחד, היא זאת שלמעשה גידלה את בנם של הזוג האליטיסטי והמסוגנן שמעסיק אותה, ובין השניים שוררת חיבה עמוקה ואותנטית. מצד אחר, ואל יודעת שהיא אף פעם לא תהיה חלק מהמשפחה. תפקידה תמיד יהיה לערוך את שולחן האוכל ולפנות אותו. היא אף פעם לא תוזמן לשבת לידו.
בכל מקרה, שיגרת יומה האפרורית של ואל חווה ניעור רציני כאשר הבת שלה, ג'סיקה, שאותה לא ראתה זה עשר שנים, מגיעה לביקור מפתיע בעיר כדי לגשת לבחינת הקבלה לאוניברסיטה. ג'סיקה הגאה, הנבונה ומלאת הביטחון, שעוברת לגור בבית גם היא, אינה מוכנה לשחק את המשחק לפי הכללים שמקובלים על אמה. ההתעקשות שלה להתעלם מההיררכיה הכה ברורה ולהתנהג כשווה בין שווים משנה את הדינמיקה בין הדיירים, מוציאה את בעלי הבית משיווי משקל ומכניסה את ואל ללחץ נורא (ודי משעשע).
"אמא שנייה" אמנם נפתח בעצלתיים ולוקח לו קצת זמן לצבור תנופה ולהתחיל לזוז, אך ברגע שג'סיקה נכנסת לתמונה ומתחילה לבלגן את העסק, סרטה של התסריטאית־במאית אנה מוילארט חושף את עצמו כיצירה עממית ובלתי מזיקה שמתהדרת במצפון חברתי־פוליטי.
רז'ינה קאזה, הכוכבת הוותיקה שמגלמת את ואל, מגישה הופעה חמה, מצחיקה ומלאת מודעות עצמית, ואילו קמיה מארדילה, שמגלמת את בתה, מיטיבה לבטא את הרוח המודרנית והמרדנית שמתחילה לנשוב בבית. זהו אינו סרט מהפכני או נשכני. אך השינויים הקטנים־גדולים שחלים בתא המשפחתי המורחב חושפים את הצביעות, את הפתטיות ואת הקטנוניות של בעלי הבית (שמוצגים לא אחת כקריקטורות), ודוחפים את ואל לבצע שינוי מרחיק לכת בחייה. בתוך כך, מוילארט צובעת את תהליך ההתעוררות של ואל בגוונים בהירים של העצמה נשית, ומקפידה להותיר את הצופים עם חיוך על הפנים.
יש שיגידו שהדברים מסתדרים קצת יותר מדי בקלות עבור ואל בסופו של דבר, ויתלוננו כי הדבר מעיד על חוסר תחכום והיעדר תעוזה מצידה של מוילארט. אבל יש מי שפשוט ירוו נחת מכך שהמאמא הברזילאית הזאת מקבלת את ההפי־אנד שכה מגיע לה. כך או כך, סרט חביב בהחלט.
ציון: 6