הורים לחיילים אלרגיים: חוששים לחייהם

"איך ייתכן שחייל נפטר בבסיס בגלל אלרגיה, ושלושה שבועות לאחר מותו עדיין אי אפשר להשיג מזרק אפיפן בבסיס? אם הצבא לא יסיק מסקנות מהירות ויידע לתת מענה מיידי לחיילים אלרגיים, מקרה המוות הבא יעמוד בפתח", אומרת בכעס גלית (שמות ההורים והחיילים בכתבה בדויים), אמו של חייל אלרגי לאגוזים, שמשרת זה שלושה חודשים בעיר הבה"דים.

בנה של גלית, דני, שהתגייס באוקטובר האחרון, אלרגי לאגוזים ולבוטנים. "מאז המקרה של שלו חזן, שנפטר בעקבות תגובה אלרגית למזון שאכל בבה"ד 13, אני לא יכולה לעצום עין. אני מפחדת שיקרה לבן שלי משהו דומה. זה לא פינוק, יש סכנה ממשית לחייו. הצבא קיבל את כל המידע הרפואי על האלרגיה שלו כבר מהצו הראשון, כולל את זה שהוא חייב לשאת מזרק אפיפן ולהימנע ממזון שעשוי להכיל אגוזים. הפרופיל שלו ירד ל־64 בעקבות האלרגיות, ובכל זאת הוא נשלח לבסיס סגור, שם הוא תלוי לחלוטין במטבח הצה"לי.

"הוא תמיד אומר שעם האוכל הוא יכול להסתדר, למרות שהוא כבר ירד שבעה קילוגרמים בשלושת החודשים שהוא נמצא שם. אין לו שם מה לאכול, רוב הארוחות שלו כוללות לחם עם ריבה. רוב הזמן הוא רעב. אבל הוא לא מוכן לוותר על השירות, המוטיבציה שלו בשמיים.

"הדבר הכי טריוויאלי הוא שבכל בסיס יהיה מלאי של מזרקי אפיפן, כולל בחדרי האוכל. זה הדבר היחיד שיכול להציל חיים במקרה של התקף אלרגיה חמור".

לבן שלך אין מזרק אפיפן?

"כשהוא התגייס, הוא לא לקח את המזרק שלו. הוא לא רצה להיות חריג, ושכולם ישאלו אותו שאלות. יכול להיות שהייתי שאננה, אבל לא חששתי, כי ידעתי עד כמה הוא נזהר ולא מכניס לפה שום דבר לא מוכר. אבל אחרי המקרה של שלו קלטתי שלא משנה עד כמה הוא ייזהר, טעויות יכולות לקרות. מספיק שגרגר של מזון, שאליו הוא אלרגי, יחדור בטעות לצלחת שלו. מאז אני רודפת אחרי הצבא שיספק לו מזרק.

"בשבועיים הראשונים אחרי ששלו נפטר, אמרו לדני כל הזמן 'אין כרגע מזרקים'. ב־12 בינואר נסעתי לסיום הקורס שלו, בעיר הבה"דים, ולא עזבתי את אחת המפקדות עד שהיא דאגה לו למרשם. התברר שלא היה שם מזרק אפיפן, וגם לא בחר"פ שבבאר שבע. בסוף שלחו אותו לחר"פ בצריפין, אבל כל השבוע הוא היה בצפון ולא היה יכול לנסוע לקחת מזרק. אף אחד לא שיחרר אותו בשביל זה.

"כשהוא חזר הביתה, כבר דאגתי לו למזרק דרך רופא פרטי. אבל מה עם חיילים שלא יכולים לשלם 400 שקל עבור מזרק ו־1,000 שקל עבור ביקור אצל רופא פרטי? ומה יהיה בעוד חצי שנה, כשהתוקף של המזרק יפוג והוא יצטרך חדש?" 

בעקבות פרסום הכתבה על מותו של שלו חזן ב"שישבת" לפני חודש, הגיעו לידינו פניות רבות מהורים מודאגים לחיילים אלרגיים. הם הביעו זעם גדול על היחס של הצבא לחיילים אלרגיים - בכלל זה, תגובות של חוסר אמון, בעיקר בלשכת הגיוס, בבקו"ם ובעת השיבוץ ליחידות; חוסר מודעות של האחראים למזון לעובדה שיש צורך גם בסוגי מזון נטולי אלרגנים; חוסר ידע של המפקדים איך יש לטפל בתופעות אלרגיות; והיעדרם של מזרקי אפיפן במקומות רבים בצבא.

שלו חזן ז"ל. "אצלו לא שיחק המזל"

לטענת ההורים, המצב הקיים גורם לכך שבניהם נשארים רעבים, ולחלופין - חשופים למזון שמסכן את חייהם. חיילים אלרגיים שעימם שוחחנו סיפרו כי רופאים צבאיים שישבו בוועדות האלרגיה לקביעת פרופיל עוד לפני הגיוס אמרו להם במפורש ש"בצבא אין בכלל אגוזים". הדברים אף מופיעים במכתבים שקיבלו החיילים.

השבוע פורסם כי צה"ל הציב בכמה חדרי אוכל שלטים שמזהירים מפני רכיבים אלרגניים במזון, וכי חיילים אלרגיים נקראו למרפאות כדי לוודא שיש בידיהם מזרק אפיפן ושהם יודעים איך להשתמש בו. לחיילים שלא היה מזרק או שפג תוקפו של המזרק שברשותם, סופק מרשם לקבלת מזרק חדש.

"הדברים האלה מעידים על כסתוח, יותר מאשר על טיפול מערכתי יסודי בבעיה", אומרת הילה, אם לחייל אלרגי. "במקום לדאוג למגוון מספיק של מזון, שיאפשר גם לחיילים אלרגיים לאכול ולשבוע - שמים שלטים, כדי שיוכלו אחר כך לטעון שהם הזהירו. ובמקום לדאוג למלאי מספיק של מזרקים בכל בסיס ולתדרך את כל המפקדים מה עושים כשלחייל יש התקף - הם שואלים את החיילים אם הם יודעים איך להשתמש במזרק".

להיסחב עם התרופות לגיוס

חלב, ביצים, בוטנים, שומשום, אגוזים ודגים הם המזונות הנפוצים ביותר, שחשיפה אליהם עלולה לגרום למוות. רובם ככולם נמצאים במטבח הצה"לי והם חלק מתפריט המזון היומיומי. מהספרות הרפואית ניתן ללמוד ששיעור האלרגיים בקרב האוכלוסייה שמעל גיל 18 עומד על כשלושה אחוזים וחצי.

פרופ' אהרון קסל, מנהל שירות אלרגיה ילדים במרכז הרפואי בני ציון בחיפה ומזכיר האיגוד לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית בישראל, אומר כי התגובה האלרגית לחשיפה למזון יכולה להתבטא בתגובה עורית של פריחה ואודם, בתגובה של מערכת הנשימה, למשל קוצר נשימה, שיעול וחנק, ובמקרים קיצוניים, בתגובה קרדיו־וסקולרית, דוגמת ירידה בלחץ הדם. "כשהתגובות הללו או חלקן מתרחשות יחד, גדל הסיכוי למצב אנפילקטי, שמוביל לקריסת מערכות, ואף למוות".

פרופ' קסל יושב בוועדת האלרגיה בלשכת הגיוס כחלק משירות המילואים שלו. לדבריו, הפרופיל הרפואי של החייל מושפע גם מהאלרגיות שמהן הוא סובל, והתגובות שהוא עלול לפתח לסוגי מזון שונים. "אם חייל סובל גם מאסטמה, שהיא גורם סיכון לתגובה אלרגית מסכנת חיים, ההנחיה היא להחמיר בקביעת הפרופיל, עד כדי מצבים של שחרור מהצבא".

בעת הגיוס לצה"ל מוקפא הביטוח הרפואי בקופות החולים, והאחריות לבריאותו של החייל עוברת באופן מלא לידי הצבא. על פי פקודות מטכ"ל, חייל שנזקק למרשם, לתרופה או לטיפול כלשהו מנוע מלפנות לגורמים אזרחיים. אולם לדברי גורם מוסמך בחיל הרפואה, "חייל הזקוק לתרופות על בסיס יומיומי צריך להגיע ביום הגיוס מצויד בכל התרופות, משום שלצבא אין אפשרות לתת תרופות כבר בשרשרת החיול, אלא רק אחרי המפגש הראשוני עם רופא צבאי, פרק זמן שעשוי להימשך כמה ימים.

"למרות המסמכים האזרחיים או המרשמים, בניהול הסיכונים שאנחנו לוקחים, הצבא לא יכול לחלק תרופות מבלי שהוא בדק את החייל והתרשם שהוא אכן זקוק לתרופה. אנחנו חייבים את הזמן הזה לצורך עריכת אבחון ומפגש עם רופא צבאי. לכן אני מצפה שחייל שזקוק למזרק אפיפן או למשאף יגיע מצויד, בדיוק כמו שהוא מגיע עם מלאי של גרביים ותחתונים.

"למרות זאת אני יכול להבטיח לך שכל חייל שיגיע לרופא צבאי ויגיד לו שהוא שכח או איבד את המשאף ושהוא סובל מאסטמה, יספקו לו משאף מייד, לא ישאירו אותו ללא מענה. הבעיה היא עם חיילים שבגלל עודף מוטיבציה מסתירים את האלרגיות שלהם, ולצבא לוקח זמן עד שהוא מגלה את זה.

"הגישה בצבא היא לגייס חיילים גם עם אלרגיה, כל עוד ניתן להתמודד איתה ולהתאים את תנאי השירות של החייל כך שיהיו אופטימליים עבורו ועבור צה"ל. חיילים שאלרגיים לביצים כנראה לא יוכלו להתגייס, כי קשה מאוד להפריד את הביצים מהתפריט הצה"לי. אבל חיילים שאלרגיים לחלב ולאגוזים יתגייסו לרוב לבסיסים פתוחים, כך שיוכלו לאכול את ארוחת הבוקר וארוחת הערב בביתם. ארוחות הצהריים בצבא הן בשריות, כך שאין איתן בעיה.

"כל מקרה עובר לבירור אצל אלרגולוג צבאי, והוא זה שקובע את מידת החומרה של האלרגיה, לפי המידע שהוא מקבל מהחייל ומהמסמכים הרפואיים האזרחיים. במצבים מסוימים, אלרגיה לאבק למשל, אנחנו ממליצים על לינת בית. אנחנו גם נותנים דמי כלכלה, כדי שהחיילים יוכלו לקנות לעצמם אוכל לבחירתם ולא ייאלצו לאכול בחדר האוכל.

"יש מקרים שבהם השיבוץ של החייל נקבע למקום שמרוחק 30-15 דקות מבית חולים, כך שלאחר זריקת האפיפן ניתן יהיה להמשיך שם את הטיפול וההשגחה".

רונן (19) מתל אביב התגייס בנובמבר 2014 עם אלרגיות קשות ללָטֶקס, לקרדית האבק ולאגוזים. האלרגיה לאגוזים התגלתה כשהיה בן 14, בעת שאכל עוגה שהכילה אגוזים ופיתח תגובה קשה, שחייבה הזרקת אפיפן. כעבור שנתיים שוב אכל בטעות אגוזים, ושוב נאלץ להשתמש במזרק.

כשהתייצב לצו ראשון בלשכת הגיוס, הביא עימו רונן מסמכים רפואיים המעידים על האלרגיה. "זה לא הרשים את האנשים שם. ועדה רפואית קבעה לי פרופיל 72, ובטופס שנתנו לי נכתב: 'אלרגיה בדרגת חומרה קלה מאוד. יכול להתקבל ליחידות קרביות שהן לא חי"ר'.

"האבסורד הוא שקביעת הפרופיל נעשתה לפי מספר הפעמים שבהן פיתחתי תגובות קשות - שתיים, והרי זה לא אומר כלום. רוב האלרגיים מאוד נזהרים ולא אוכלים בחוץ, ולכן ברור שלא יהיה להם תיעוד של תגובות קיצוניות. אבל באלרגיה אף אחד לא יודע לחזות כיצד הגוף יגיב בפעם הבאה.

"במשך שנה שלמה הוריי ניהלו פינג פונג של מכתבים עם גורמים בצבא כדי שיבינו שהם טעו, ושאני אהיה בסכנת חיים אמיתית אם יגייסו אותי לבסיס סגור, שבו אני חייב לאכול בחדר האוכל".

בשטח אפשר לאכול אננס

באחד המסמכים הרפואיים שהעביר רונן לוועדת האלרגיה בצה"ל כתב האלרגולוג האזרחי שטיפל בו: "תגובות אלרגיות מסכנות חיים... צה"ל לוקח על עצמו סיכון לגייס נער כזה עם פרופיל גבוה. ממליץ לשבצו עם פרופיל נמוך ובאזור הקרוב למרכז רפואי".

במכתב נוסף ששלח הרופא נכתב: "בעל אלרגיות קשות, מסכנות חיים, דבר המחייב מתן פרופיל 45 ולאפשר תנאי מחיה ושירות מתאימים. סובל מאלרגיה ללטקס ולקרדית האבק, מה שמצביע על אלרגיה נשימתית. יחד עם תגובות אלרגיות אחרות, מדובר בשילוב מסכן חיים. כל סטייה מהמלצה זו יכולה להסתיים באסון".

לדברי רונן, יותר מעשרה מכתבים נשלחו אל הצבא, התקיימו מספר ועדות רפואיות בעניינו, אך הצבא עמד בסירובו. הוא שובץ לשירות באחד החילות הקרביים, הרחק מהבית והרחק ממרכז רפואי. 

בנובמבר 2014, שבועיים לפני גיוסו, הוא זומן שוב לוועדה רפואית, שם התבשר כי הפרופיל שלו נותר 72, וכי הוא נמצא כשיר לשירות קרבי. במסמך הסיכום, החתום בידי קצין רפואה, נכתב כי "בצבא אין כלל אגוזים, ולכן אין בעיה להימנע מאכילת אגוזים. במידה שיש מזון לא ברור, באחריות החייל לפנות למטבח ולברר אם יש באוכל אגוזים.

"לגבי אפיפן, אין כל מניעה בשירות ביחידת שדה לנושאי אפיפן. באחריותו לדאוג באופן קבוע לשני מזרקי אפיפן, אחד צמוד אליו ואחד בחדר".

ביום הגיוס הגיע רונן לבקו"ם לחוץ ומוטרד. "לא ידעתי מה יהיה עם האוכל בבסיס שאליו רצו לשלוח אותי", הוא אומר. "לא ידעתי עד כמה הם מודעים לסכנות שבאלרגיה. סירבתי לעלות על האוטובוס לבסיס בדרום. צעקו עלי, ניסו לגרום לי להישבר. נקודת ההנחה הראשונית היתה שאני שקרן, ושאני רק רוצה להתחמק משירות בבסיס סגור.

"אחרי שבע שעות הבנתי שהחלופה שלי היא ללכת לכלא, ולא רציתי להסתבך. אז עליתי על האוטובוס.

"כשהגעתי לחדר האוכל בבסיס, ראיתי שלא נשאר לי יותר מדי מה לאכול. קעריות גרנולה הונחו ליד מגשי הירקות, והגרנולה התפזרה מסביב במהלך הארוחה, כך שלא יכולתי לאכול. על אריזות הלחם והלחמניות היה כתוב שהם עלולים להכיל אגוזים. בארוחת הצהריים אכלתי טוב, אבל בבוקר ובערב אכלתי רק גבינה, ביצים וירקות. איך אפשר לשבוע בלי לחם, ועוד אחרי פעילות גופנית מאומצת שעשינו.

"כשיצאנו לשטח, המצב היה חמור יותר. מנת קרב מכילה קופסאות טונה, כיכר לחם, קופסת בוטנים, שוקולד למריחה, קופסת חלבה וקופסת שימורי אננס. לא יכולתי לגעת כמעט בכלום, חייתי רק על הטונה והאננס. אמרתי את זה למפקד שלי, והוא אמר שיעזור לי.

"הייתי אפילו בשיחה עם מפקד הבסיס, שהבטיח שידאג לי למנות ארוזות בחמגשית, כמו שמביאים לחיילים החרדים, אבל לא יצא מזה כלום. התחושה הזאת, שאף אחד לא מבין מה עובר עלי וגם לא מנסה, מתסכלת ברמות שאני אפילו לא יכול לתאר לך, שלא לדבר על תחושת הרעב ועל הפחד התמידי, שמלווים אותך לאורך כל היום.

חיילים אוכלים בבסיס (למצולמים אין קשר לנאמר) // צילום: מלני פנטון

"כשעברתי לקורס בצריפין, עצרו אותי שני נגדים ושאלו מה זה המזרק שתלוי לי על החגורה. הסברתי להם שזה מזרק לשימוש במצב של התקף לאלרגיה, והם אמרו שאסור לי בשום אופן ללכת איתו על החגורה, ושאם אני לא רוצה להישפט, כדאי שאשים אותו בחדר. לקח לי המון זמן לשכנע אותם שזה חיוני ומציל חיים, ובסוף הם עזבו אותי.

"אחרי הרבה מלחמות ובעזרת המפקד האישי שלי, שראה את המצוקה האמיתית שלי עם הארוחות בחדר האוכל, הצליחו לסדר לי מנות סגורות בחמגשית. בסוף, שבועיים לפני סוף הקורס, העבירו אותי ל'יומיות', כך שהייתי יוצא הביתה כל ערב וחוזר בבוקר".

נתקלת בקושי להשיג מזרק?

"עוד מהאזרחות, לפי הנחיות הרופא המטפל שלי, אני מסתובב עם שני מזרקים. לפני חודש פג תוקפם של המזרקים שהבאתי מהבית, ופניתי לרופא בבסיס שאליו שובצתי בדרום כדי לקבל מזרק. בהתחלה עשו לי בעיות עם מרשם לשני מזרקים. רק אחרי ויכוחים רבים הסכימו לתת לי מרשם כפול, שאיתו ניגשתי למרפאה בצריפין.

"בבית המרקחת בצריפין הסכימו לספק לי רק מזרק אחד. רק לאחר שפניתי לראש תחום אלרגיה, אישרו לי את שני המזרקים".

מה לגבי הארוחות בבסיס?

"אני נמצא עכשיו בבסיס במרחק חצי שעה מתל אביב ויוצא הביתה כל יום. אחרי ששלו חזן נפטר, תלו פתאום שלושה שלטים בחדר האוכל, שבהם נכתב שהמזון עלול להכיל רכיבים אלרגניים. הם כתבו ברשימה כמעט כל מוצר מזון אפשרי, ובסוף כתבו 'ועוד'...

"זה כמו לשים שלט לפני כניסה לשדה מוקשים, להגיד לי שאני חייב להיכנס אליו, אבל שאזהר לא להתפוצץ. ככה הרגשתי עם כל ביס שהכנסתי לפה. עכשיו גם אם יקרה משהו לחייל אלרגי, הם יגידו - אמרנו, תלינו שלט, כתבנו, התרענו.

"למזלי, לפני כמה ימים אישרו לי את דמי הכלכלה עבור הארוחות. קיבלתי מכתב מקצינת רפואה צבאית, שבו היא כתבה שלאחרונה הוכנסו אגוזים לתפריט הצה"לי, ולכן אסור לי להיכנס בכלל לחדר האוכל, גם לא בארוחות צהריים. אני לא מבין: אם הכניסו אגוזים לתפריט הצבאי, איך ייתכן שלא עידכנו את החיילים האלרגיים? אולי זה היה מציל את שלו?"

אז מה אתה אוכל בצבא?

"אני מביא אוכל מהבית לכל היום. קבעו שיש לספק לי מקרר לאחסנת המזון ומכשיר מיקרוגל לחימום. הסכום היומי לארוחות שקיבלתי הוא 200 שקל עבור שלוש ארוחות".

יש חדר סטרילי בבסיס?

דורית, אמא של יעל, מבינה בדיוק על מה רונן מדבר. גם בתה, שהתגייסה לפני שנה ומשרתת בבסיס בצפון, נתקלה כבר מרגע ההתייצבות לצו ראשון, בלשכת הגיוס בטבריה, בחשד בסיסי לגבי חומרת מצבה וביחס מזלזל.

"יעל סובלת מאלרגיה לבוטנים, לסויה, לאבוקדו ולדגים. בוועדת האלרגיה הרפואית שעשו לה לפני הגיוס אמרו לה שאין דגים ואגוזים בצבא. אמרו לה שלא מורידים על זה פרופיל, למרות שהיא הראתה להם את כל המסמכים הרפואיים. היתה תחושה של חוסר מודעות מוחלט לכל מה שקשור לאלרגיות. רק אחרי מאבק ארוך שלנו נקבע לה פרופיל 64".

היא חשבה לוותר על הגיוס?

"ממש לא. באזרחות מסתכלים עקום על מי שלא עשה צבא, ולא חשוב אם זה מסיבות רפואיות או אחרות".

יעל נשלחה לטירונות כלל צה"לית בבה"ד 7 שבצריפין. "היא חששה לאכול בחדר האוכל של הבסיס, ואכלה בעיקר חטיפים שהביאה מהבית. מדי פעם היו נותנים לה לחם וגבינה בכלים חד־פעמיים, כי אם היא נוגעת בכלים שאכלו בהם דגים, היא מפתחת תגובה אלרגית".

למה היא לא ביקשה שידאגו לה לאוכל מיוחד?

"היא פחדה מהצל של עצמה. היא לא הכירה את המסגרת הצבאית, ופחדה שעל כל מילה שאינה במקום יענישו אותה, או יעלו אותה למשפט. הימים הראשונים מאוד לא פשוטים גם לחיילים רגילים, ועל אחת כמה וכמה לחיילים שזקוקים להתייחסות מיוחדת".

לאחר הטירונות שובצה יעל בבסיס פתוח, שבו היא משרתת כבר קרוב לשנה. את ארוחות הבוקר והערב היא אוכלת בבית, או מביאה לבסיס. במהלך השירות היא פיתחה גם אלרגיה לקרדית האבק.

"אחת לשבוע היא צריכה לעשות תורנות בבסיס ולהישאר שם לישון, ואז היא נשארת בלי אוכל, אלא אם כן היא מביאה מהבית. החשיפה למזרנים ולשמיכות בצבא גורמת לה באופן קבוע להתנפח, לפרוח ולפתח קשיי נשימה, עד כדי כך שרופאה צבאית קבעה שהיא חייבת לישון בחדר היפואלרגני סטרילי.

"לפני חודש הצליחו לדאוג לה לחדר סטרילי, אבל גם זה לא עזר, היא עדיין ממשיכה להתנפח אחרי כל לילה בבסיס. היא הגיעה למצב שבו היא התנדבה לבצע שמירות בלילה, כי ממילא היא לא מצליחה לישון.

"איך אפשר לתפקד בלי אוכל ובלי שינה, גם אם זה רק פעם בשבוע? למה להתעקש ולהזיק לבריאותה? אפילו המפקד שלה, שאיתו אני בקשר ישיר, אמר שנעלם לה החיוך".

חנק בגלל שקית צ'ופרים

"מה שקרה לי הוא בדיוק מה שקרה לשלו חזן", אומרת לנה סחרוב (21) מפתח תקווה. "אין לי ספק שאם לא הייתי נמצאת בצריפין, במרחק של חמש דקות מבית החולים אסף הרופא, לא הייתי היום בחיים. כששמעתי על המקרה של שלו הזדעזעתי, עצוב לי שחיים של בן אדם הלכו ככה סתם".

לנה סובלת מאלרגיה לבוטנים ומקפידה תמיד לשאת איתה מזרק אפיפן ולענוד על פרק היד צמיד פלסטיק שרכשה, המסמן את היותה אלרגית. היא התגייסה בינואר 2013, לאחר אינספור פניות לצבא, שבהן הסבירה את חומרת מצבה.

"מאוד רציתי להתגייס, אבל פחדתי שאם תהיה לי תגובה חריפה, אף אחד לא יידע לעזור לי. שלחתי המון מכתבים לבקו"ם ולקצין רפואה ראשי, אבל מלבד מכתב שמאשר שפנייתי התקבלה, לא קיבלתי שום מענה. קבעו לי פרופיל 64, וייעדו אותי לתפקיד מש"קית קישור וגיוס".

ביום הגיוס, לאחר שהחלה את שרשרת החיול והגיעה אל עמדת החיסונים, היא נשאלה אם היא אלרגית למשהו. כשהשיבה שהיא אלרגית לבוטנים, הוחלט להשאירה יום נוסף בבקו"ם, כדי שתבצע את החיסונים במרפאה לאלרגיה תחת בקרה. למחרת, לאחר החיסונים, היא נקלטה לטירונות בבה"ד 11 שבצריפין.

את הארוחה ביום הראשון בבסיס היא דווקא עברה בהצלחה, אך מה שהתרחש כעבור כמה שעות כמעט הביא למותה. "אני זוכרת שהייתי בלחץ שאני לא מכירה עדיין את הבנות בטירונות, וכשהמפקדת אמרה לכולן לבוא לכיתות להתחלת השיחות האישיות, לקחתי את המזרק ודחפתי אותו לכיס המעיל. המפקדת ביקשה שנביא את שקיות הצ'ופרים שנתנו לנו בבקו"ם כדי לאכול בזמן ההמתנה לשיחות, ולא בחדרים. אני מהשקית שלי נפטרתי כבר בבקו"ם, כי היתה בה במבה.

"כשנכנסתי לכיתה התחלתי להרגיש לא טוב, קיבלתי קוצר נשימה ולחץ בחזה. חשבתי שזה בגלל שאני מתרגשת ויצאתי החוצה לשאוף אוויר. בתוך דקות התחלתי להרגיש שאני נחנקת. לא יכולתי אפילו לדבר. כנראה שהריח של הבמבה שהיה באוויר גרם לי להתקף בשנייה שנכנסתי לכיתה.

"ברגע של תושייה תפסתי את היד של אחת המפקדות שעברה שם והראיתי לה את צמיד הזיהוי, שהיה לי על היד. ביד השנייה הוצאתי את המזרק מהכיס והראיתי לה, קיוויתי שהיא תבין שצריך להזריק לי.

"היא מאוד נלחצה, ועם מפקדת נוספת גררה אותי לרופא תורן. אני לא זוכרת הרבה כי כבר הייתי חצי מעולפת. במזל גדול, הרופא היה במרפאה, בדרך כלל הוא נמצא רק פעם בשבוע. הוא מייד הזריק לי את האפיפן והזמין אמבולנס מהבה"ד הסמוך. באמבולנס איבדתי את ההכרה.

"כל מה שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבית החולים. אין לי ספק שהמזל שיחק לי באותו יום. אם הייתי בבסיס מרוחק, בלי רופא שיודע איך להתנהל, לא הייתי פה עכשיו".

למרות המקרה החמור, המשיכה לנה את הטירונות, עד לבירור אצל רופא מומחה. בחדר האוכל היא הסתובבה ועל ידיה כפפות, כדי שלא יהיה לה מגע ישיר עם בוטנים. אחרי חודש היא שוחררה מהצבא עם פרופיל 21.

"אני מאוד כועסת על הצבא. אם כבר בצו הראשון היו מאמינים לי שהאלרגיה שלי חמורה, היו חוסכים ממני את כל הבלאגן הזה. לא ייתכן שחייל אלרגי יגיע ליום הגיוס, והמפקדים שיקלטו אותו לא יידעו מה המשמעות של זה, ואיך לטפל במקרה של התקף. אני כמעט מתתי ביום השני שלי בצבא. שלו נפטר אחרי שמונה ימים בצבא. לי שיחק המזל. מה עם החיילים האחרים?"

קציר שמואלי. "זלזול"

נעמה קציר שמואלי, סמנכ"לית עמותת יה"ל (ייעוץ הורים לאלרגיות) ואם לילד אלרגי, מספרת כי היא מקבלת עשרות תלונות בשנה על יחס מזלזל של הצבא בכל הקשור למסמכים רפואיים ולהבנת חומרת האלרגיות. "אחת התלונות שחוזרת על עצמה היא שהצבא מבטל לחלוטין את המלצות הרופאים האזרחיים. יש שם זלזול מוחלט, והתחושה היא שעושים דווקא והולכים עם הראש בקיר.

"החשדנות, המחשבה שהמיועדים לגיוס מנסים לתחמן את המערכת ולהשתמט מהשירות, הן כל כך גבוהות, שזה לא ייאמן. חיילים באים עם קלסרים שלמים, שמפרטים לפרטי פרטים את מצבם הרפואי, ובשנייה שהם דורכים בשער של הבסיס - הכל נמחק כלא היה.

"העובדה שעד המקרה של שלו חזן לא שמענו על מקרי מוות מאלרגיה היא לא בגלל שלא היו מקרים שהיו קרובים לכך. המזל פשוט שיחק לידיהם של אותם חיילים. זה היה מזל נטו, ואני חושבת שהגיע הזמן להפסיק לסמוך על המזל, ולהתחיל להיערך בהתאם".

מי יזריק במקרה הצורך?

עמותת יה"ל הוקמה לפני כשבע שנים, מתוך המצוקה של הורים לילדים אלרגיים, שנתקלו בקשיים בתפקוד היומיומי. "כפי שאנחנו דורשים שידאגו לתקנות של סימון מזון, ולתקנות בגנים ובבתי ספר, כך אנחנו דורשים שייקבעו קריטריונים ברורים לגבי גיוס חיילים אלרגיים. מותו של שלו חזן הוא שערורייה שאין כדוגמתה, והייתי מצפה שתהיה לקיחת אחריות אישית ושאנשים ישלמו בתפקידם. מי שלא יודע לקחת אחריות, לא ראוי בעיניי לתת לו אותה.

"לא ייתכן שמפקדים לחייל אלרגי, גם אם הוא נמצא בבסיס רק ימים ספורים, לא יידעו לזהות אלרגיה ולטפל בה במהירות, הרי כל דקה במצב כזה היא קריטית. לא ייתכן שחיילים מצהירים על האלרגיות שלהם, והתשובות שהצבא נותן הן שבצבא אין אגוזים".

במקרה של שלו חזן, לא היה לו מזרק.

"אני לא אומרת שלחיילים אלרגיים אין אחריות אישית, כי בראש ובראשונה הם צריכים להיות עם האצבע על הדופק. אבל בואי נצא מנקודת הנחה שהיה לו מזרק, ושהוא היה בתוך תגובה שלא איפשרה לו לבצע את ההזרקה בעצמו, או להנחות את הסובבים אותו מה לעשות. איך ייתכן שאף אחד לידו לא ידע מה עליו לעשות?

"אני בטוחה שאם מישהו היה מתדרך את המפקדים שלו מה עליהם לעשות במקרה של אלרגיה, הכל היה נראה אחרת. לא ייתכן שמפקדים לחיילים אלרגיים לא יהיו מיודעים כבר מהיום הראשון במצבם. הרי לא מדובר פה באלפי חיילים".

אולי הפתרון הוא פשוט לא לגייס חיילים אלרגיים?

"זה אמנם פתרון מאוד קל, אבל לא היינו רוצים לראות את החיילים האלה נשארים מחוץ למערך הגיוס. בסך הכל מדובר בחיילים בריאים בלי מגבלה גופנית, רק צריך להתייחס אליהם קצת אחרת. אני ממליצה לצבא לשבת יום אחד במעונות נעמ"ת, ולראות איך הם מתנהלים.

"יש יותר ממאה מעונות ברחבי הארץ, רובם ככולם ערוכים לקלוט ילדים אלרגיים. יש תזונאית שמספקת תפריט עם תחליפים, ומעולם לא היה לנו מקרה של תקלה או בלבול שהביא לתוצאה קשה. כל מטפלת במעון יודעת איך להשתמש במזרק במידת הצורך, ויודעת גם לזהות מצב של התקף.

"נעמ"ת היא ארגון גדול מאוד, שנערך לקליטת ילדים עם קשת רחבה של בעיות, ובכל זאת, הכל מתפקד. את רוצה להגיד לי שצבא ההגנה לישראל הגדול והחזק לא מסוגל?"

אז מה הוא צריך לעשות?

"במקומות שבהם יש חייל אלרגי חייבים להיות נהלים ברורים. מבחינתי, חייל שלא מסתובב עם האפיפן עליו 24/7 צריך לעלות למשפט, בדיוק כמו חייל שלא מסתובב עם החוגר שלו. צריך לתת את הדעת מה קורה בחדרי האוכל בבסיסים סגורים, ואם מתאים לחייל אלרגי להיות בבסיס סגור ולא פתוח. פתרונות יש למכביר, צריך רק רצון טוב. הרי החיילים האלה היו עד לא מזמן ילדים שיצאו לטיולים שנתיים בבית הספר ובתנועות הנוער והסתדרו מצוין.

"בחודשים האחרונים אנחנו נמצאים בקשר עם גורמי רפואה בצבא, ומחכים לרגע שבו הצבא ישתף אותנו בדיונים, כדי שנוכל להסביר להם יותר מקרוב את כל נושא האלרגיות וההתמודדות היומיומית".

אחד מאנשי העמותה, שפועל בנושא מול חיל הרפואה, הוא סא"ל (מיל') ראובן בן שלום ממודיעין, טייס חיל האוויר בעברו ואב לילד אלרגי לחלב. העובדה שהוא מכיר מקרוב את המערכת הצבאית ואת המפקדים הבכירים מסייעת לו במגעים עם הצבא. "שמתי לעצמי מטרה לעבוד עם הצבא ולא נגדו", הוא אומר. "בסופו של יום, אנחנו צריכים לפעול יחד למען אותה המטרה.

"לפני מספר חודשים פניתי לקצין רפואה ראשי, תא"ל דודו דגן, כדי שנתכנס לחשיבה משותפת בנושא גיוס חיילים אלרגיים. נאמר לי שבימים אלה עושים בצבא בחינה מקיפה לגבי קביעת פרופיל של חיילים באופן כללי, וכשיגיעו לקביעת הפרופיל של חיילים אלרגיים, ישתפו איתי פעולה. אין לי ספק שנצליח לקיים דיון מעמיק משותף בנושא.

"בסופו של דבר, אני לא בא לקבוע לצבא איך להתנהל, אלא רק לתרום מניסיוני כהורה לילד אלרגי. הרי אנחנו כהורים יודעים יותר טוב איך חיים עם זה, איך מצמצמים סיכונים ומייצרים מעגלי הגנה, ועדיין חיים חיים מלאים ונורמליים".

אתה חושב שהצבא צריך לוותר על גיוס של חיילים אלרגיים?

"בצבא ארה"ב ובצבא אוסטרליה לא מגייסים חיילים שיכולים לפתח תגובה אלרגית חריפה. מצד שני, יש רופאים שטוענים שאנשים אלרגיים הם אנשים בריאים לכל דבר, וכל עוד הם נזהרים ויש להם מזרק, אין שום בעיה. הנטייה האישית שלי היא להציב סימן שאלה גדול לגבי גיוס של חיילים אלרגיים לתפקידים קרביים.

"בצבא חיילים עשויים להיתקל במצבי קיצון. במלחמת לבנון השנייה היה מחסור במזון, וחיילים נאלצו להסתדר עם מה שמצאו במכולות בשטח לבנון. מה יעשה חייל, שברגע של חולשה אכל משהו שהוא אלרגי אליו, והוא נמצא בתוך שטח אויב?

"כוח לוחם צריך לכלול אנשים כשירים וגמישים, שהצבא יכול לקחת ולשים אותם איפה שהוא צריך, מבלי להתחשב בבעיות כאלו או אחרות. כשמתחילים באמצע סג'עייה להתמודד עם חייל אלרגי, זה נטל על המערכת, שיכול לעלות בחיי אדם.

"מצד שני, אני לא חושב שצריך למנוע מחיילים אלרגיים שירות ושילוב בתפקידי מטה, או בכל מקום שבו התנאים מאפשרים להם להתנהל ביומיום מבלי להזיק לעצמם".

תגובת צה"ל

מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל משתתף בצערה של משפחת חזן וימשיך ללוותה. מפקדי צה"ל משקיעים את מירב המאמצים כדי לאפשר לחיילים בעלי אלרגיות תנאי שירות מותאמים על ידי מתן מענה מקצועי לכל חייל, בהתאם לרצונותיו ומגבלותיו.

"עם תחילת הליך המיון לצבא ממלא המלש"ב שאלון רפואי מקיף ובו הוא מציין את סוג המזון שאליו הוא אלרגי ואת סוג הטיפול התרופתי הניתן לו. בהתאם לכך, נקבע לחייל פרופיל רפואי ומתבצע הליך שיבוץ קפדני. כל מקרה נבחן לגופו על ידי הגורמים המקצועיים, תוך שימת דגש על צרכיו האישיים ומגבלותיו של החייל. 

"ביום הגיוס לצה"ל ממלא החייל שאלון רפואי, ובמידת הצורך מזומן לרופא היחידה על מנת לקבל את המענה התרופתי הדרוש לו. מעבר לשיבוץ ולתנאים המותאמים לצורכי החייל, ניתן לקבל דמי כלכלה, המהווים תחליף לארוחות בחדר האוכל הצה"לי. 

"באשר להנפקת מזרקי האפיפן, התרופה ניתנת לכל חייל הזקוק לה באמצעות מרפאת היחידה או באמצעות מרשם רופא לשימוש בבתי המרקחת האזרחיים".

michali100@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו