ענת עצמון מוטרדת. כשהיא יושבת מול מהדורת החדשות ושומעת על עוד פרשה של הטרדה מינית בצמרת המשטרה, חשד לשחיתות פוליטית, מחבלים, סכינים ואיומים על חיינו, היא מתכווצת מהטירוף שאופף אותנו. מודאגת מעתידם של בניה, ליאם (22), סגן בנח"ל, ואלעד (17), תיכוניסט, ילדיה המשותפים עם השחקן דן תורג'מן, שלו היתה נשואה כעשר שנים.
"אני דור שני לניצולי שואה, ואני לא יודעת מתי כבר נזכה פה לכמה שנים של שקט. החיים פה הם טירוף אחד גדול, זה פסיכי לגמרי. פעם זה לא היה ככה. הכל היה הרבה יותר נאיבי ותמים, יותר ציוני ויותר ערכי. בשלב מסוים אבדה לנו הדרך. התקווה היחידה שנותרה לנו היא דור העתיד שלנו, אולי הם אלה שיצליחו לשנות את הדברים ולהחזיר עטרה ליושנה".
עצמון (57) בקיאה בדרך הארוכה שעברה על העם היהודי שנדד באירופה במאה השנים האחרונות. כבר שלושים שנים שהיא צוללת לנעליהן של יהודיות גולות וכשרות בהצגות תיאטרון היידישפיל שהקים אביה, השחקן שמואל עצמון, בסוף שנות השמונים. מהשבוע היא מגלמת את דמותה של בריינדל קוזאק בהצגה "כוכבים תועים", שעיבדו יהושע סובול ואיה קפלן (שגם ביימה) על פי ספרו של שלום עליכם.
העלילה מביאה את סיפורה של להקת שחקנים נודדת באירופה של תחילת המאה ה־19, ובמרכזה סיפור אהבתם של לייבל (יונתן רוזן) - תלמיד חכם שמאס בחיי הדת, ורייזל (הילית דויטש) - בת חזן הנמלטת משידוך. השניים מופרדים זה מזה בלילה שבו תיכננו לברוח ונדרו שלא להיפרד לעולם. ברקע מרחפים, כמובן, ההיסטוריה של העם היהודי, תהליך החילוּן וצמיחת התרבות והיצירה.
עצמון, בתפקיד העוזרת של מנהל הלהקה, עולה לבמה חנוטה בתלבושת המטשטשת את גזרתה החטובה, לעיניה משקפיים מגושמים ושיערה קלוע בשתי צמות הצמודות לראשה. היא מתהלכת בהליכה גברית וכבדה.
"גיליתי במסגרת התחקיר שעשיתי, שבתקופה ההיא לא היה מקובל שנשים ישחקו בתיאטרון. רייזל היתה מהדמויות הפמיניסטיות הראשונות בתיאטרון היהודי. היא אפילו העזה לחלום להיות יד ימינו של מנהל התיאטרון".
כמו העם היהודי, גם עצמון עברה דרך מקצועית ארוכה - כארבעים שנים - מאז ימי "אסקימו לימון" הקאלטי, שבו פרצה לתודעה הציבורית בגיל 20. אחר כך באו "דיזנגוף 99", "כביש ללא מוצא" ו"הלם קרב", שמיצבו אותה כבייב המקומית.
היא זיגזגה בין משחק בסרטים ישראליים, שחלקם נכנסו לפנתיאון (או לפחות לשידורי יום העצמאות), תוכניות טלוויזיה והצגות בתיאטרון היידי. תוך כדי גם הקליטה שלושה אלבומים והשתתפה פעמיים בקדם־אירוויזיון - ב־1989 (עם השיר "בחלום") וב־1992 (עם "התקווה"), שהפכו שניהם ללהיטים. הזוגיות המתוקשרת שלה עם תורג'מן, בשנים 1989 עד 2003, ותקופת הטלנובלות הזוהרת (כשהוא משחק ב"לגעת באושר" והיא ב"סיטי טאואר") העמידו אותם באור הזרקורים.
בעשור האחרון היא יזמה הצגת יחיד בשם "היא לא היתה כאן" ואת מופע הסיפורים "פנים לאהבה", שאיתו היא מופיעה ברחבי הארץ.
"בהתחלת הקריירה שלי, הדברים התגלגלו מעצמם. גדלתי בבית עם אבא שחקן, ובאופן טבעי היתה בי סקרנות מסוימת כלפי עולם המשחק. בתיכון, עירוני א', למדתי משחק, ואני זוכרת שהרגע המכונן שלי היה כשעשיתי מונולוג מתוך הצגה על חנה סנש. התחלתי לבכות מתוך הזדהות עם הדמות ופתאום אמרתי לעצמי, יו, יש משהו בדבר הזה שנקרא משחק.
"במשך שנים הייתי הבדרנית של הכיתה, אבל לא באמת חשבתי על משחק ברצינות. החלום שלי בכלל היה להיות זמרת. כשניגשתי לבחינות ללהקה צבאית כל כך התרגשתי, שלא יצא לי קול, ושלחו אותי לבחינות בתיאטרון צה"ל. לשם התקבלתי. אחרי הצבא עשיתי את האודישן ל'אסקימו לימון', והיה לי הרבה מזל שהתקבלתי".
וזה שינה לך את החיים.
"כן, פתאום נהייתי כוכבת קולנוע, בעל כורחי, בימים של ערוץ אחד בטלוויזיה וקהל שנוהר לבתי הקולנוע. התפקיד הזה הוביל לעוד תפקיד ועוד תפקיד, זה כאילו מישהו הוביל אותי קדימה.
"כשאני מסתכלת אחורה, היו הרבה דברים בקריירה שלי שקרו בלי שתיכננתי. למעט המוסיקה שהקלטתי והיתה חשובה לי, והצגת היחיד שיזמתי - רוב הדברים איכשהו התגלגלו לפתחי.
"כשהייתי בת 29, אבא שלי עבד על מחזה בשם 'א שיינע מיידלע' (ילדה יפה), והיה שם תפקיד לבחורה בגילי שנוסעת לאמריקה, ואחותה המבוגרת נאלצת להישאר בפולין ועוברת את השואה. יום אחד אבא שלי בא אלי והציע לי את התפקיד. אמרתי לו, 'אבא, אתה משוגע? מה לי ולזה? אני לא יודעת מילה ביידיש'. חשבתי שיצחקו עלי שבחרתי ללכת ולשחק ביידיש".
ושזה יפגע בתדמית סמל המין מסרטי הקולנוע?
"זה אתה אומר".
זה מה שקבעו המעריצים והתקשורת.
"לא יודעת... אני אף פעם לא אהבתי את ההגדרה הזאת של 'סקסית'. נשמע לי שטחי מדי. לא קיבלתי את זה עלי מעולם, ולמען האמת, קצת ברחתי מזה לאורך השנים. שלא תהיה אי הבנה, ברור שזה נעים שאומרים עליך דברים יפים, אבל זה אף פעם לא הרגיש לי חלק ממני.
"בכל מקרה, היו לי נדודי שינה במשך שני לילות, ופתאום הרגשתי צורך לעשות את זה. חשבתי שאם לא אעשה את זה, אני כאילו מפנה עורף למשפחה שלי. אבא שלי ניהל את התיאטרון, וסבא שלי האהוב, אריה רוט, דיבר יידיש כל הזמן.
"היה גם משהו מאתגר בללכת נגד התדמית שנוצרה לי בתקשורת ולעשות בחירה אמיצה, לא צפויה. אז אמרתי לו 'כן'. למדתי בדמעות וייסורים את התפקיד, שברתי את השיניים כדי לדבר ביידיש. זאת שפה מקסימה ומלאה בשנינות".
היום את מדברת אותה שוטף?
"זה עדיין קשה לי, כי אין לי עם מי לתרגל את זה ביומיום".
אבל היידישפיל הפך להיות עבורך סוג של בית. זה מכוח האינרציה או עוגן כלכלי?
"קודם כל, זו בהחלט פרנסה, ופרנסה מכובדת. אני שחקנית, ושחקנים הולכים אחרי אתגרים, וגם אחרי המקום שיבטיח להם פרנסה. ביידישפיל יש משהו מאוד משפחתי, מאוד חם. האנסמבל הקבוע כלל את יענקל'ה אלפרין ז"ל, יענקל'ה בודו ואבא שלי. זכיתי לעבוד שם עם גדולי השחקנים ולאחרונה אפילו עבדתי שם עם ליא קניג. כשאני מופיעה ביידישפיל, זה קצת כמו לחזור הביתה.
"לאורך השנים אני גם נהנית לפזול החוצה, בתור פוזלת מפורסמת, והופעתי גם בקאמרי ובטלוויזיה, עשיתי הצגת יחיד ובשנתיים האחרונות יש לי מופע משלי. אפשר לומר שאני בתיאטרון גם בשביל הפרנסה וגם בגלל התפקידים".
בסרט "דיזנגוף 99". "אבא שלי אמר לי, 'בואי ניסע לגרמניה וננסה לבנות לך שם קריירה', אבל הראש שלי היה בבילוי עם החברים שלי"
עם השנים התרחקת מהטייפקאסט של הבחורה הצעירה והתמימה בקולנוע ובטלוויזיה. יכול להיות שהעבודה ביידיש יצרה לך תדמית דודתית?
"יהונתן גפן אמר לי פעם, 'התדמית היא התרמית'. אני לא יודעת איך תופסים אותי בחוץ או בתעשייה, ולפעמים הייתי שמחה לצאת מהחדר ועדיין להיות מסוגלת לשמוע מה חושבים עלי.
"יכול להיות שאני מתעתעת ומבלבלת, כי אני שחקנית אבל גם זמרת, ואני משחקת בעברית אבל גם ביידיש. כשאני חושבת על זה עכשיו, בהחלט יש מצב שקצת בילבלתי את האנשים לאורך השנים. בסך הכל אני די מרוצה מהקריירה שלי היום. מעבר לכך שאני תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה, למרות שאני מודה שאני קצת מתגעגעת לשחק בתיאטרון בעברית".
ואת עושה בנדון משהו?
"כלומר?"
את מרימה טלפון או שולחת מיילים למנהלי התיאטראות?
"לא, לא. זה ממש לא אני. קשה לי עם זה. אני מאוד מעריצה את מי שכן עושה את זה. אני אוהבת להיות מחוזרת, ואני מניחה שהם יודעים מה הם מחפשים. אני יותר מהשחקניות שהן חיילות ממושמעות - כאלו שנותנים להן ביד מחזה והן לומדות את התפקיד במהירות ומגיעות בזמן לחזרות".
המנהלים עסוקים בשחקנים שמסתובבים להם בין הרגליים. מי שבא מבחוץ צריך להזכיר להם את קיומו.
"באופן טבעי, המנהלים דואגים לתפקידים לאנשים שקרובים לצלחת. הלוואי שזה היה קצת משתנה, ושירעננו את השורות מעת לעת. בתיאטראות רבים לוקחים טאלנטים מהטלוויזיה, ואני מקווה שאפול על איזו סידרה טובה שתוביל אותי להצגה טובה".
נו, את הטאלנטית של היידישפיל.
"מעניין איך אומרים טאלנטית ביידיש..." היא צוחקת. "בכל מקרה, אחרי כל כך הרבה שנים אני מרגישה שיש לי זכויות לא מעטות בתור מייבשת הביצות של השפה היידית".
את חושבת לפעמים מה יהיה על התיאטרון היידי בעוד עשרים שנים? מי יהיה הקהל שלו?
"זאת שאלה מצוינת, שכל הזמן מתחבטים בה בתיאטרון. עצם העובדה שההצגות עדיין עולות ומגיע קהל, כולל קהל צעיר וחדש שנמשך ליידיש, זה דבר נהדר. מי יודע מה יהיה בעוד עשרים שנים? מישהו יודע אם בכלל יהיה פה תיאטרון?"
הגזמת.
"תשמע, המציאות משתנה. המדיה משתנה. זה נס שהתיאטראות עדיין מצליחים להתקיים. ללכת להצגה הפך לעניין יקר. יש לי חברה שהבן שלה מת על הצגות, אבל לא יכול להוציא 400 שקלים על זוג כרטיסים, אז הוא נמנע.
"אני רוצה להאמין שגם בעוד עשרים שנים יהיו מי שיישאו את דגל התיאטרון היידי. אולי הוא יעבור תפנית. כבר עכשיו יש הצגות קלילות יותר עם צעירי התיאטרון, שבהן חלק מהתכנים בעברית, או מבוססים על חומרים ישראליים. חשוב לי להדגיש שבכל ההצגות יש תרגום מדויק ונוח לעברית ולרוסית. אנשים יכולים לבוא לראות את זה בדיוק כמו כל הצגה אחרת".
מעניין אותך לנהל את התיאטרון ולהמשיך את המורשת של אביך?
"אולי פעם בעתיד. לא כרגע. בתקופה שבה אבא שלי דיבר על פרישה, היה איזה דיבור פנימי לדקה ורבע על כך שאחליף אותו, אבל לא המשכתי את הדיאלוג הזה ברצינות. לקבל החלטות על רפרטואר ביידיש נראה לי גדול עלי. יש כרגע את ששי קשת, שעושה עבודה נהדרת כמנהל התיאטרון. אני מאוד אוהבת לשחק ולשיר".
עם בן הזוג דני סנדרסון. "דינה, בתו, היא שהפנתה את החץ"
לא משנה כמה תפקידים גילמה עצמון לאורך השנים, נדמה שחיי הזוגיות שלה האפילו לא פעם על העשייה המקצועית. תיק הארכיון שלה מתפקע מפיסות רכילות ומתמונות זוגיות עם דן תורג'מן, יהונתן גפן (שהיה בן זוגה במשך כשנה) ודני סנדרסון, שאיתו היא חולקת את חייה בשמונה השנים האחרונות.
איך את ודני הכרתם?
"דינה, בתו, היא שהפנתה את החץ. הכרתי אותה בקאמרי, היא ידעה שאני פנויה וחשבה שאני יכולה להתאים לאבא שלה. היא זרקה את זה לדני, הוא דיבר עם חברה משותפת, ויום אחד הוא פשוט התקשר".
הרבה אמנים בורחים מזוגיות עם אמנים בגלל חוסר היציבות של המקצוע ושני אגואים באותו בית. אצלך נראה שאת לא מכירה חיים אחרים.
"דווקא נראה לי הכי טבעי והגיוני ששני אנשים שעובדים באותו מקצוע ומכירים את המורכבות יחלקו חיים משותפים".
למרות מצבי הרוח המשתנים, למשל?
"בתחנה הנוכחית שלי אנחנו ממש אחלה ומתמודדים עם הכל. אנחנו מבינים אחד את רעהו, ומצבי הרוח הם במידה. אגב, גם לבנקאים יש מצבי רוח משתנים. גם מזכירה חוזרת הביתה מיואשות מיום שבו היא רבה עם הבוס.
"אבל אני לא מסמנת לעצמי בני זוג מעולם התרבות, אלא מכירה, באופן טבעי, אנשים מהמעגל החברתי שבו אני מסתובבת. האם אני טובה בזוגיות? הממ... אני חושבת שכיום כן. הייתי נותנת לעצמי 'כמעט טוב מאוד'. אני חושבת שגם הגיל עושה את שלו. עם הגיל מתפתחות מודעות והתחשבות בצד השני".
איפה את מרגישה שהשתפרת?
"זה כמו שאלת הביצה והתרנגולת. יכול להיות שהשתפרתי כי התבגרתי, ויכול להיות שהשתפרתי כי יש לי פרטנר אחר, שמתאים לי יותר. אני חושבת שהשיפור המשמעותי אצלי הוא בכך שלמדתי לתת מקום לתחושות ולרגשות, ובעיקר למדתי לדבר ולא לטייח רגשות. הפסקתי לשמור דברים בבטן עד שהם מתפרצים ומתפוצצים. למדתי להגיד את הדברים ולא לצעוק אותם. למזלי, יש לי בן זוג שיודע להקשיב, ואני מקווה שגם להפך. אגב, צריך לדעת גם מתי לשתוק. גם את זה אני כבר יודעת היום.
"באופן אישי, מאוד חשוב לי מה דני חושב עלי. זה אולי יישמע שטחי מאוד, אבל חשוב לי, למשל, מה הוא חושב על מה שאני לובשת כשאנחנו יוצאים לבלות. מספיק שדני אומר לי 'Cute' על איזה בגד, ואני רואה אצלו מבט קטנטן - הבגד נשאר בארון. פעם לבשתי חולצה חדשה, ודני עשה את פרצוף ה'Cute', אז פשוט הורדתי אותה וזרקתי לפח.
"החברות שלי אומרות לי שאני טוטאלית כשאני אוהבת, ואני חושבת שיש בזה משהו נכון".
אז למה בחרתם לגור בבתים נפרדים?
"הילדים של דני כבר גדולים, אבל הילדים שלי עדיין צעירים. כשהכרנו הם היו בתחילת שנות העשרה של חייהם, והרגשתי שאני לא רוצה לערבב בין כולם. שאין סיבה להכניס לבית כל מיני אלמנטים של 'למה הבית מבולגן' או 'מי תפס את המקלחת לכמה זמן'.
"אנחנו גרים בשתי דירות נפרדות ולא רחוקות זו מזו במרכז תל אביב ונפגשים כמעט כל יום באחת הדירות. זו, אגב, פריבילגיה עצומה, להחזיק שתי דירות. לחלק גדול מהאנשים אין בכלל אפשרות כזאת".
אין מחשבות על מגורים משותפים?
"אני מניחה שכשהילדים יהיו גדולים וילכו לדרכם, נאחד כתובות. בינתיים נוח ונעים לנו ככה. יש גם משהו מאוד נכון בהפרדה הזאת, כשיש לי ילדים שעדיין מקיימים מערכת יחסים עם הגרוש שלי, דן, שהוא אבא שלהם".
אתם בקשר טוב?
"אנחנו בקשר מצוין ומיודדים. הוא בן בית אצלנו".
כמי שכיכבה שנים במדורי הרכילות ובכל מיני מצעדים כאישה יפה, איך את מתמודדת עם ההתבגרות הפיזית שלך?
"אני לא שונה מכל אישה, שלא מרוצה מאיך שהיא נראית וסובלת מביקורתיות יתר. מצד שני, אני נזכרת שגם כשהייתי צעירה לא הייתי מרוצה מעצמי, אז זה כנראה טבע האדם, לא להיות מרוצה בזמן אמת".
את רואה את עצמך מתקנת פגמים בעתיד?
"עדיין לא התחלתי בזה, אבל בהחלט יש מצב שבקטנה, אחליט להרים איזה חצי עפעף. למרות שאני ממש לא רוצה להיראות כמו ג'ואן ריברס, שאני מתה עליה, אבל לא היה גרם בגופה שלא שופץ.
"אני הולכת לקוסמטיקאית, ובשנים האחרונות הבנתי שאני חייבת ללכת גם לחדר כושר. אבל אני לא מגזימה עם זה. אני מניחה שאנשים שרואים אותי אומרים לעצמם, 'וואי, איך היא התבגרה', אבל אני גם מבינה שאלה החיים, וכל עוד נשארתי חיננית בצורה כזו או אחרת, אני חיה עם זה בשלום.
"אני חושבת שאני די יציבה נפשית ומקבלת את עובדות החיים. לאורך השנים למדתי לסלוח לעצמי על טעויות מקצועיות שעשיתי, טעויות בזוגיוּת או שגיאות בגידול הילדים. אני לא מתעכבת על דברים שאין צורך להתעכב עליהם ושלא יעזור לנבור בהם".
יש בקריירה שלך משהו שאת מתחרטת עליו?
"לא הרבה. אולי שוויתרתי על ניסיון לפרוץ בגרמניה או ביפן, בתקופה שבה 'אסקימו' הצליח שם בגדול. אני זוכרת שאבא שלי אמר לי, 'בואי ניסע לגרמניה וננסה לבנות לך שם קריירה', אבל הראש שלי היה בלימודי המשחק באוניברסיטה ובבילוי עם החברים שלי. לא התלהבתי מלחיות בגרמניה, ולעבור לאמריקה היה פחות מקובל מאשר היום, כמו שעשו איילת זורר, מורן אטיאס וגל גדות. אני מעריכה אותן על המעשה.
"אם יש בי חרטה, זה אולי על שתי סצנות מיותרות שבהן הורדתי חולצה בסרטים - ואני לא רוצה להגיד אילו כי לא בא לי לעורר אנשים - ולא הייתי צריכה לעשות את זה. גם המאבק המשפטי שלי נגד דפנה דקל אחרי הקדם־אירוויזיון של שנת 1992 (כדי לפסול את 'זה רק ספורט', מאחר שחרג ב־17 שניות מהתקנון; י"א) היה מיותר בדיעבד. עשיתי מלחמה גדולה על דבר פעוט מדי. זה כל כך לעוס, שאפילו משעמם אותי לדבר על זה. זה כאילו רודף אחריי, כשזה בעצם פסיק בקריירה".
איך נגררת למריבה הזאת?
"ירוסלב יעקובוביץ', שהיה שותף ליצירת השיר, נטרף מזה שעבדנו כל כך קשה והיינו כל כך מדויקים עם השיר ועם האורך. הוא דיבר על ערעור על ההפסד שלנו, ואני אמרתי לו, 'אני איתך באש ובמים' ופשוט נסחפתי אחריו. אגב, לא מזמן פגשתי את דפנה והתחבקנו. הסיפור הזה לגמרי מאחורינו".
הוצאת שני אלבומים, שניפקו כמה להיטים. יש מחשבות על אלבום נוסף?
"החלום הכי גדול שלי כרגע הוא לאגד את כל השירים שהקלטתי לערב מוסיקלי שיציין חגיגות שלושים שנה למוסיקה שלי. לקחת להקה, לעשות עיבודים חדשים ולהופיע. אבל אני צריכה למצוא את האנשים הנכונים ולקדם את זה. זה עניין של משאבים כלכליים וזמן. בפעם האחרונה שבה התעסקתי במוסיקה לא הוצאתי את האלבום השלישי, כי לא היו לי משאבים לעשות שיווק וקצת התייאשתי, אני חייבת להודות.
"אני כל הזמן נתקלת באנשים שמדברים איתי על שירים כמו 'בחלום', 'התקווה', 'יוליה', 'כנסי אל חיי' ואחרים, שאני מאוד מאוד גאה בהם. אני מניחה שבסופו של דבר זה יקרה.
"אני דווקא יזמית לא קטנה. היתה לי הצגת יחיד, בשנתיים האחרונות יש לי מופע בשם 'פנים לאהבה', שבו אני מספרת על סיפורי האהבה של הסופרים והמשוררים הגדולים של התרבות שלנו, ואני מגישה עם חברתי תמר הגלעדי תוכנית לילה דו־שבועית בשם 'קצת לפני מחר' ב־88FM. אנחנו יושבות ובוחרות את השירים הכי יפים שיש, וסביבם מספרות סיפורים מהחיים, הכל בכיף ובהומור. מהרגעים המאושרים בחיי".
את מתייעצת עם דני על קריירת השירה שלך?
"כן, אנחנו מחלקת שיתוף: מתייעצים, מעודדים, מכסחים. מה שאתה רוצה. כמו חברים טובים. תראה, יש בי הרבה תשוקות, אבל גם לא מעט מעצורים. למשל, אני בטח הבן אדם האחרון בעולם שעדיין אין לו פייסבוק. לא יודעת אפילו למה. סתם מעצור שכזה.
"אני קצת איטית כזאת, בהרבה מאוד דברים. מרגישה שלפעמים אני מתבשלת על אש נמוכה. כשאני מסתכלת לאחור, אני אומרת, וואו, כבר חלפו ארבעים שנה? ומצד שני אני אומרת, חלפו רק ארבעים שנה ואני סקרנית לדעת מה יילד יום.
"בעשרים השנים האחרונות הייתי מחויבת לילדים שלי ולהכנת כריכים בבוקר לא פחות מאשר לקריירה. יכול להיות שעכשיו, כשהם לקראת חיים עצמאיים משלהם, זה הזמן שלי ללחוץ על הגז. יש לי הרבה חלומות מקצועיים שהייתי שמחה להגשים, ואני מרגישה שעכשיו, יותר מתמיד, זה הזמן לעוף עליהם".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו