גל הטרור הנוכחי, הקרוי גם "אינתיפאדת היחידים", פגע מאוד במערכת היחסים המורכבת ממילא בין יהודים לערבים בישראל. רבים בשני המגזרים לא יודעים לבצע את ההפרדה בין הזרמים השונים - שלנו ושלהם - אלה שרוצים בשקט ואלה שאוחזים במקלדת או בכלי הנשק. בתוך המציאות המורכבת הזו שבה אנחנו חיים כבר קרוב ל־4 חודשים, יצאנו לבדוק את היקף הפעילות של העסקים במגזר הערבי.
הסוחרים הערבים, שמדווחים על פגיעה של כ־80 אחוזים בהכנסות, קוראים ליהודים לחזור לקנות אצלם. "היהודים חייבים לדעת שגם אנחנו סובלים פה. יש לנו שותפות גורל", אומר ל"ישראל היום" אחד מהם. מנגד, הקונים היהודים פחות אופטימיים: "תכל'ס, אנחנו במדינת ישראל שהיא מדינת היהודים, ואנחנו חיים במצב של פחד".
"כשאני רואה כנאפה - אני חושב על אשתי"
היעלמות הלקוחות היהודים והפגיעה הקשה במכירות הגיעו גם לפתחם של ממתקי אלנור בקלנסווה. הקונדיטוריה שהפכה ללהיט בקרב יהודים וערבים כאחד, אי של דו־קיום שבו יהודים וערבים מבלים יחד, מקום שבו המתוק שבפה השכיח את חילוקי הדעות והפוליטיקה – חווה היום ירידה דרמטית, וכמעט לא רואה יהודים בקהל הלקוחות. פה הייאוש מתובל בהרבה הומור, וזו דרך לעכל את הקושי.
חיים מרק (49), שחקן בעברו, אמן, היה מיוזמי ליין מסיבות הרחוב בפלורנטין בת"א. לקלנסווה הגיע, לדבריו, בעקבות קרב אבטיחים עם הנערים המקומיים, שחשדו שהגיע לגנוב. מכאן מערכת היחסים ביניהם ידעה רק עליות. אחמד נסראללה (29), מוסלמי דתי, עבד במשתלה הסמוכה. הקליק ביניהם הוביל את שניהם כבר לפני 5 שנים להקים עסק משותף. "כבר כנער צעיר שהגיע לפה התאהבתי במקום, באנשים. פה זה האשכנזים של המשולש. פה החומוס הכי טוב בארץ, הפיתות שאפשר למלא במים והן לא ייקרעו, המקומי שמכין קפה סוף הדרך", אומר חיים בהתלהבות.
"כולם פה כבר שכחו שהוא יהודי. מכנים אותו פה חאג' ומכבדים אותו. הוא אחד משלנו", מעיד עליו אחמד ותוך כדי מגיש לי בקבוק סיידר מוגז שעם פתיחתו - עולה על גדותיו. "את רואה מה זה פיגוע? לנער בקבוק מוגז לפני שמגישים ליהודייה", צוחק חיים בקול מתגלגל.
ריקים מיהודים. בתי עסק במגזר הערבי מחכים לשקט ולחזרתם של הקונים. למעלה: מאפיית אל־סבע בבאקה; למטה: ממתקי אלנור בקלנסווה
חיים, שנרשם בעברו ללימודים בישיבה, מוסיף ומספר על אורח החיים שלו. "פיתחתי פה הרגל 'מגונה'. כשאני סוגר בחצות, לפני שאני הולך הביתה, אני מסתובב במאפיות בקלנסווה כדי להביא לחמניות חמות לילדים, שותה קפה עם אחד מהבעלים. יש לי פה תחושת ביטחון ששומרים עלי. תראי, התושבים פה יודעים שהפרנסה שלהם תלויה ישירות ביהודי ישראל, ופרנסה אצל הערבים זה ערך עליון. הרי מה בסופו של דבר כולנו רוצים? להאכיל את המשפחה".
אחמד מסכים. "להאכיל את המשפחה בכבוד ולהסתובב בכל מקום במדינה הזו בחופשיות. הלב שלנו והנשמה זה פה, ויש לנו לקוחות קבועים שבאים מרחוק אלינו במיוחד. יהודים וגם ערבים". חיים מוסיף ומספר כי "הילדים שלי לא מבינים ערבית ושלו לא מבינים עברית - ובכל זאת הם משחקים יחד". דו־קיום למופת.
לאורך כל הזמן שבו הייתי במקום הוא נותר ריק. המדפים קרצו למבקרים שלא הצביעו ברגליים. היחיד שכן הגיע לבקר הוא ניסים הרוש מפרדסיה, בעל הקונדיטוריה השכנה "משהו טוב". גם אצלו העסקים בגסיסה. הוא חובש כיפה שחורה סרוגה ומייד משתף אותנו במשנתו. "בסופו של דבר, אוכל מחבר את כולם. רק שלא יבואו משוגעים ויפרו לנו את זה", הוא אומר.
חיים מרצין, שזה רגע נדיר בפני עצמו, "כל מי שכבר בא לכאן טועם אמנות בטעמים שמפגישים עולם מזרחי עם עולם מערבי. במיוחד הכנאפה, שכשאני רואה זאת - אני חושב על אשתי. היא חולה על המתוקים האלה. בשבילה פתחתי את המקום. אז נכון, עכשיו העסקים בנפילה, אבל מחר־מחרתיים נחזור לתנופה. כולם בסוף חוזרים לכנאפה ולבקלאווה. הגורלות שלנו - יהודים וערבים - קשורים זה לזה".
ממשיכים הלאה לבאקה אל־גרבייה. לייאוש שם יש טעם וריח. "הכל מת עכשיו בבאקה. גם התקווה", הזהיר אותנו אחד המקומיים עוד בדרכנו לשם, בבית המאפה המפורסם שבתחנת הדלק הקרובה למחנה 80. "תסתכלי סביב, אם פה כמעט אין אנשים - זה אומר שהמצב רע".
מוחמד שלבי, מנהל הפיקוח בשיטור העירוני, מדבר על שותפות הגורל. "עד לא מזמן בשישי־שבת הרחובות היו מפוצצים, לא היה מעבר להולכי רגל. עכשיו שום כסף לא מתגלגל פה". לדבריו, הראשונים להינזק הם עסקי האוכל, כמו גם אטליזים וחנויות רהיטים.
"הפחד קיים בשני הצדדים"
בהמשך הכביש, אחרי כיכר הכניסה, מאפיית "אומר אל־סבע" המשפחתית. מנהל העבודה היהודי הוא דמות חריגה בקרב 18 עובדי המקום. תושב חדרה, המכונה אבו דאוד (68), מדבר 4 ניבים בערבית כולל פלשתינית. "יהודים היו מגיעים לפה כדי להתפנק בגבינות 'פירסט קלאס'", הוא אומר, "יש ירידה גדולה בשיעור הקונים. קשה עכשיו, אבל המאפייה המשפחתית הזו היא כבר דור רביעי. עברו פה כמה אינתיפאדות ושרדו. גם את זה נשרוד".
אומר גנאיים, הבעלים, מוסיף: "תראי, 90 אחוזים מהספקים שלי הם יהודים. אני מאמין גדול בדו־קיום ותורם להרבה עמותות וארגונים יהודיים של חסד. במיוחד בחג הפסח. אני מאמין שדרך נתינה ואהבה כל מחיצה תיפול וכל דלת תיפתח". לקונדיטוריה נכנסת ראדה ג'נאיים, מורה לעברית בתיכון נג'אח מרשת עתיד. "רוב הנשים פה הן דתיות מסורתיות שפוחדות לצאת, פוחדות לדבר ערבית, פוחדות מלינץ'. עצוב לי שהפחד קיים בשני הצדדים", היא מספרת.
תחושות אלה קיימות גם בטירה. מוחמד (17 וחצי) נשר מהלימודים לטובת עבודה בבסטת ירקות ופירות. "המצב לא שפוי. אתם מפחדים ממחבלים ואנחנו חוששים מהמשטרה שעושה את כולנו חשודים, ומהציבור ששם אותנו כאשמים, עוד לפני שאנחנו פותחים את הפה", הוא מספר. בשעות שמוחמד לא עובד, הוא מתנדב בתחנת כיבוי האש בחדרה. "שם אני הכי מבסוט. לא מעניין אותי עסקים חלשים, אני שם כדי להציל חיים. לא אכפת לאף אחד אם אני ערבי או יהודי. כולם יחד. צוות. ביחד במבצעים, ביחד באוכל, ביחד ישנים. זו התקווה שלי לקצת נורמליות".
בטירה פגשנו גם את מהא עבד אל־חי, אלמנתו של ראש העירייה המיתולוגי, מנהלת השוק שבשבתות כתיקונן המוני יהודים עולים אליו לרגל. כעת היא מדווחת על ירידה ב־20 אחוזים. "בשבוע האחרון עלינו במכירות ואני מקווה שכך יימשך. אנחנו מגנים כל טרור ואלימות, צריכים להצביע ברגליים נגד הטרור".
החומוס כמשל
כשאומרים עכו אומרים דו־קיום ארוך טווח. בשוק בעיר העתיקה יש נוכחות דלילה של קונים יהודים, אבל בחומוסיית סעיד הידועה שבלב השוק, עבד אבו בקר, מנהל המקום, מדגיש כי "אצלנו אין שום בעיה. יש לנו קליינטים קבועים וכל 60 המקומות מלאים ועוד יש תור ארוך של ממתינים לצלחת חומוס שעולה 15 שקלים". על המצב הוא מעיד כי "חברי כנסת מגיעים אלינו ללא שומרי ראש, וכך גם קציני משטרה וצבא. החוכמה היא לא לקחת צד ולא להכניס פוליטיקה פנימה".
בשווקים מקווים: "האנשים יבואו"
נסענו דרומה ועברנו את גשר כפר קאסם, שממנו רואים את אזור התעשייה אפק הנפרש במלוא הדרו. תושב הכפר, חבר הכנסת עיסאוי פריג' (מרצ), מספר: "יש פה אינטרס עסקי וכלכלי של שני הצדדים שנכנס לווריד וקשה לשבור אותו. הרווח והרצון לשיתוף פעולה הם הדדיים, הם הבסיס פה לדו־קיום".
לדבריו, עיקר הנפגעים הם בעלי מסעדות ובעלי עסקי מזון כמו סופרים, שהיהודים הדירו רגליהם מהם. נקודת איזון מעניינת בלב הסערה באה דווקא ממסעדת פילפילה הממוקמת במתחם תחנת הדלק, שמנהלה סיפר לח"כ פריג' כי "המחזור היומי שלי רק עולה. איך? יהודים הפסיקו לבוא אבל הערבים משלימים את החסר".
פריג' שואל: "את מבינה? בעלי העסקים כאן הפסידו את הרגל היהודית, אבל הרוויחו את ההסתגרות הערבית. 50 אחוזי מתושבי כפר קאסם הדירו את רגליהם משוק רמלה ומהחנויות של היהודים, ובמקום ללכת לחצי חינם הם התחילו לכתת רגליהם לבידיה, למשל, כדי לעשות קניות. בלית ברירה האישה הערבייה מחפשת את השווקים והחנויות שבתוך הכפר שלה או בשטחים, וזה הרבה יותר זול".
בשוק הציפורים שבכפר, כ־20 אלף בני אדם, רובם יהודים, פוקדים את המקום. בשבת האחרונה השוק היה כמעט ריק. לדברי אחד המנהלים, "נשלם את המחיר אבל נתיישר. האנשים יבואו".
ימים אחרי, אני מוצאת את עצמי שוב בדרך לאחמד ולחיים מקלנסווה. החך זוכר היטב את הדרך לכנאפה. מה שאומר שאשוב לשם גם בשלישית וברביעית, כי בסופו של דבר, שום טרור לא ינצח אותי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו