סוף סוף הגיע אלינו סרטו השמיני של קוונטין טרנטינו – לאחר כשלוש שנים מאז שיצא "ג'אנגו", ציפיתי שטרנטינו יסחף אותי שוב – לצערי, אני עדיין מחכה. טרנטינו איים שאחרי צאת סרטו העשירי הוא יפסיק לביים, ואולי כדאי באמת. הרחש בחש סביב יציאת הסרט מרגיש מאולץ, חובת הצפייה היא "בגלל שזה טרנטינו", אבל לא ממש עם סיבה מוצדקת.
ושוב, הפוליטיקה של מערב ארצות הברית עולה, הסצנות המפרכות עם המונולוגים הארוכים, והכי גרוע - עלילה שפשוט אין בה כלום. למחרת הצפייה מצאתי את עצמי מחפשת דרך לעשות ספוילר לחבר - והתקשיתי. למה? כי אין שום דבר מהותי בתסריט שניתן לגלות כך שיקלקל. טרנטינו, לא חידשת לי.
העלילה מתרחשת לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית – בעיצומה של סופת שלג, בה מנסים אנשים שכביכול אינם מכירים אחד את השני, למצוא מחסה ממנה בבקתה מבודדת. חלקם רעים וחלקם, כפי שתגלו בהמשך המפרך (שעתיים וארבעים ושמונה דקות), רעים עוד יותר.
קורט ראסל, בדמותו של צייד ראשים ידוע בשם ג'ון התליין רות', בסך הכל מחפש דרך לעשות כסף מהסגרתה של מבוקשת. ופה ראוי לציין את המשחק המצוין של ג'ניפר ג'ייסון לי שמשחקת את דייזי דומרגו. בואו נגיד, שראסל, נתקל בקשיים קלים בהובלת גברת דומרגו להסגרתה. כבר בסצינה הראשונה אנחנו פוגשים את סמואל ל ג'קסון, שאף משחק צייד ראשים שחור נודע בשם מייג'ור מרקוז וורן ובדרך להסגיר גופות מבוקשים משלו. השניים מחליטים להמשיך לבקתה מבודדת יחדיו על מנת להגיעה לעיירה לאחר סופת השלג הקשה.
אין ספק שטרנטינו אוהב את מה שהוא מכיר, לא רק הסגנון, אלא גם את צוות השחקנים. לכן, לא מפתיע לראות שגם מייקל מדסן לוהק לסרט. למי שהשם מוכר אך לא בטוח, הלא הוא "מר בלונד" הסדיסט מ"כלבי אשמורת" והנבל מ "קיל ביל". אותו אנחנו פוגשים כשהתליין וצייד הראשים השחור מגיעים סוף סוף לבקתה ושם מחכים להם ולנו הפתעות נוספות ומוכרות מבית היוצר של טרנטינו.
ומצד שני, אולי פשוט צריך לאהוב את טרנטינו כמו שהוא, וזה לא כל כך קשה.
לכו תראו את הסרט, "כי זה טרנטינו" – חייבים לסמן על כך "וי", ובצדק. כי מה שמכניס חיים ב"שמונת השנואים" הוא הבימוי המופתי. כולנו יודעים שטרנטינו יודע לקחת סצינה פשוטה ולצלם אותה בדרך המיוחדת רק לו, דרך שתופסת אותך ומכניסה אותך לתוך המסך. אני מודה שלרגע הרגשתי שאני צופה בסצנות על בימת תאטרון ישן, במיוחד לאור ההתעקשות המוצדקת של טרנטינו לצלם את הסרט בשיטת צילום ישנה יותר. גם פס קול הסרט, שהלחין במיוחד אניו מוריקונה האגדי, נותן את הטון.
עוד ראויה לציון דייזי דומרגו, חברת הכנופיה המבוקשת, שדמותה מסקרנת – היא אינה האישה החזקה שאנחנו מכירים מסרטיו הקודמים. היא אישה המוצאת את עצמה נתונה לחסדיו של צייד הראשים וסופגת התעללות בלתי פוסקת. כבר בתחילת הסרט היא מוצגת כבר עם פנס שחור בעין, וחברים, זה לא הולך ונהיה יותר טוב עבורה.
בארה"ב יצא לאקרנים "שמונת השנואים" תחת איסור לצפייה מתחת לגיל 17 – מניחה שגם בארץ הוא יצא עם אזהרה. וגם בפן הזה אף אחד לא מופתע – זה טרנטינו – אין טרנטינו בלי דם, וסצינות אלימות, בין אם הן גרפיות או מילוליות. בכל אופן, לא משהו שלא ראינו בעבר, בטח לא אחרי מה שאנחנו רואים לאחרונה במהדורת חדשות בזמן פריים טיים בישראל.
בסוף הסרט הבחור שישב מאחורי שאל את האיש לידו: "נו, אהבת?" התשובה שהוא קיבל: "כן, נראה לי. זה טרנטינו".