בצהרי היום במרכז העיירה ירוחם, עשרות גמלאים זורמים החוצה מתוך בטנו של אוטובוס כסוף ומאובק. הם חברי המועצה הציונית של חדרה, ובדומה למאות קבוצות אחרות בשנים האחרונות, באו להתבונן מקרוב במהפך שעברה ירוחם, ימים מעטים לפני שמתחולל בה מהפך נוסף - ביום רביעי הקרוב יסיים ראש המועצה הממונה שלה, עמרם מצנע, את תפקידו. בתוך דבוקת הגמלאים צועדת גם מרים מצנע בת ה-85. שקטה וצנועה, ייקית אמיתית, היא כובשת את גאוותה במפעלו של בנה. כשבתום הסיור נשאלת מצנע האם מה תאחל כעת לרמי, כפי שהיא קוראת לו, היא קובעת נחרצות: "שינוח. שלא יעז לחזור לפוליטיקה. רק לא לפוליטיקה. זה המקום הכי מלוכלך שקיים, נכון-", היא אומרת ומפנה אליו מבט חד שנענה בהנהון, "והוא, הוא הרי לא בנוי ללכלוך הזה. אין לו את היכולות להתמודד עם הפוליטיקה בארץ. אז שינוח".
יומיים בקרבתו של מצנע מעידים על כך שמרים בדעת מיעוט. כמעט תמיד זוכה מצנע לתגובה אחידה - בקשה, ספק דרישה, שישוב לחיים הפוליטיים. בבחירות שנת 2003 התמודד על ראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה, והפסיד מול אריאל שרון והליכוד. גם בתפקיד יו"ר האופוזיציה החזיק חודשים ספורים. הוא עבר למלא תפקיד של פרלמנטר מן המניין, ובכל אותן שנים עומד בפיו טעם חמצמץ של חוסר סיפוק ותחושת היעדר מימוש עצמי. לפיכך, בסוף שנת 2005, באקט אימפולסיבי, החליט שכיוון שלא הצליח להיות ראש לאריות יפנה להיות ראש לשועלים, או נכון יותר, ראש לשועלי החולות הנפוצים בנגב. הוא החל לכהן כראש הוועדה הקרואה בירוחם, שהוקמה בעקבות החלטתו של שר הפנים להבריא את המערכת הפוליטית בעיירה, לפזר את מועצת היישוב ולסיים את כהונתו של ראש המועצה, ברוך אלמקייס.
בחמש השנים שחלפו מאז זכתה ירוחם לתנופה רבה ותדמיתה, כמו תדמיתו של מצנע, שופרו לאין ערוך. אבל למצנע, בשבוע האחרון בתפקיד - לפני שיעביר את המושכות לראש המועצה הנבחר מיכאל ביטון - לא בוער להחליט החלטות לגבי המשך דרכו. הפעם, בניגוד לעבר, הוא לא מעוניין לנקוט צעדים שיתבררו כנחפזים.
"אף אחד מבני המשפחה הקרובה שלי לא היה בעד ההתמודדות שלי על ראשות הממשלה", הוא מספר, "עליזה אשתי ושלושת הילדים שלי אמרו לי: 'אל תחשוב על זה בכלל', בהכירם את האופי שלי. היום המשפחה שלי מחזיקה באותה עמדה. הם יזרמו איתי אם אחליט לחזור לחיים הפוליטיים, כמו שעשו בעבר, אבל הם יודעים שזה לא מתאים לי. יש צורך לפתח עור עבה, לא לומר תמיד את מה שאתה חושב, לחבור לאנשים שאתה לא תמיד מעריך ומאמין בהם, לרדוף אחרי כותרות גם אם אין בהן תוכן.
"חברי כנסת מדברים בקול רם ובביטחון על כל כך הרבה דברים שהם בכלל לא מבינים בהם, כי הם עסוקים כל הזמן בניסיון להיבחר מחדש במקום להתמקד אך ורק בעשייה. בפוליטיקה צריך אינסטינקט טו קיל ויכולת להאמין שאתה הכי הכי הכי בעולם, יותר מכל אחד אחר. אין לי את זה. בתהליך בחירות צריך להבליט את עצמך - אני יכול, אני יודע, אני אושיע, אני טוב מאחרים. אותי זה מאוד מביך. למה אני? מה קפצתי? זה לא חלק מהאישיות שלי. אני לא אוהב לדבר על עצמי".
מצנע ממעט לחייך, ואת טווח הבעות הפנים המצומצם שלו מטשטש אף יותר הזקן העבה שמאחוריו הוא מסתתר כבר עשרות שנים. הוא מודה שהוא חסר חוש הומור ומצטייר לעיתים כמרוחק. כל מה שנוגע לסמול טוק זר לו ושיחות שאינן מעניינות אותו מסתיימות מהר מאוד, לפעמים בפשטות חדה, על ידי הפניית גב וצעידה קדימה. "אני לא אדם קל ואני לא אדם נוח", הוא מודה, "אני לא סחבק, לא מחבק. אני לא פואד כזה ששם את הידיים על כולם, לא מתאים לי לבלות כל ערב בבריתות וחגיגות בר מצווה, אני לא אוהב להתחנף ולא אוהב שמתחנפים אלי".
גם כשקוראים לעברו: "מצנע, מתי אתה חוזר לפוליטיקה", "יאללה, תחזור, מתגעגעים אליך", הקריאות אינן זוכות למענה. רק זיק קטן בעיניים וצילו של חיוך מעידים שהרעב להשפיע ברמה הארצית לא גווע. אך אז הוא כנראה מזכיר לעצמו את הכישלון ההוא, את חוסר יכולתו להתמודד מול בכירי מפלגת העבודה שזילזלו בו והפריעו לו, לתחושתו, למלא את תפקידו כיו"ר המפלגה, ועד כמה לא גילה כל עניין ומשמעות בחיים כחבר כנסת - והוא נשמר.
דווקא עכשיו, כשאתה מתפנה מעיסוקך המרכזי, מפלגת העבודה במשבר והשם שלך עולה כחלופה.
"אם יתברר לי שהציבור באמת רוצה אנשים אמינים, ישרים ועם כושר ביצוע, זה יהיה שיקול לחזור לפוליטיקה", הוא שולף אמירה שהפכה לתשובתו הקבועה כאשר הוא נשאל לעתידו הפוליטי, "הבעיה היא שאנשים אומרים שהם רוצים בדיוק כך, אבל בקלפי הם לא מבטאים את הרצון הזה. אני לא מסתנוור. הלכו אחריי המון אנשים. בפריימריז הבסתי את פואד ואת חיים רמון בגדול, אבל זה לא הספיק. אני מפוכח. אני מקבל הצעות מהממות בזמן האחרון. מהיישוב החרדי אלעד הציעו לי לבוא כדי לסייע במשבר בין האשכנזים לספרדים. הצעות ומחמאות זה נעים וזה נחמד אבל זה לא מספיק. כל כך הרבה ליכודניקים אומרים לי, 'מצנע, אם אתה רץ אנחנו מצביעים לך'. נו, טוב. אני החלטתי להיזהר. בחצי שנה או השנה הקרובה אני אפגש, אשוחח, אדבר על משנתי, ונראה איך הדברים מתקבלים ואם בשלו התנאים".
הלב נמצא בירוחם
למצנע, שכיהן כראש העיר חיפה שתי קדנציות בשנים 1993 עד 2003, יש מילים חריפות לומר על המחדלים שהביאו לשריפה שהשתוללה השבוע בכרמל: "המחדלים ידועים כבר עשרות שנים. אחרי מלחמת המפרץ, כשהייתי ראש אגף תכנון בצה"ל, עמדתי בראש צוות מורחב שעסק בלקחי המלחמה. אחד הלקחים הבולטים היה ההכרח בהקמת מערך כבאות ארצי בפיקוד אחיד ולא המוני איגודים פזורים שכפופים לרשויות המקומיות. לצערי, לא יישמו את הלקח, והמצב הזה נמשך עד היום.
"בכהונה השנייה שלי כראש עיריית חיפה היתה שריפה ענקית סמוך לשכונת דניה. שישה בתים נשרפו כליל ונגרמו נזקים רבים. השריפות הן כמעט לחם חוק באזור הזה, העניין ידוע כל השנים ולא עושים דבר".
אך גם כשהוא מביע את עמדתו בסוגיה הלאומית הכה דחופה, חוזר מצנע בדבריו לירוחם. "זו בעיה בכל המדינה", הוא אומר, "בירוחם קיים מצב מגוחך ממש. יש כבאי אחד ורכב כיבוי אחד האחראי על כל האזור".
כשמצנע בן ה-65 בוחן את הביוגרפיה המקצועית שלו - אלוף פיקוד מרכז וראש אגף התכנון בצה"ל, ראש עיריית חיפה, יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה - ברור לו לגמרי שהתחנה המוצלחת והמספקת ביותר בקריירה שלו מבחינתו היתה כאן, כראש מועצת ירוחם - עיירה שמונה כ-9,400 תושבים, גודלה של שכונה ממוצעת בחיפה.
כאן היפנה מצנע משאבים גדולים לחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. בית הספר הממלכתי, גאוותו הגדולה, שופץ לחלוטין ("כמו מלון חמישה כוכבים", התפאר בפני גמלאי חדרה). מערך המורים שופר, הלוח והגיר נזרקו לפח ובמקומם הותקנו לוחות ממוחשבים, וכל מורה צויד במחשב נייד.
"בעבר ילדי ירוחם היו בורחים ללמוד במוסדות מחוץ ליישוב, היום, לאחר שבבית הספר הושקעו קרוב ל-4 מיליון שקלים, המגמה התהפכה וילדים מיישובים שכנים באים ללמוד בירוחם", הוא אומר.
בירוחם פועל מרכז חדש לטיפול בלקויות למידה, והאבחון מתחיל כבר בשלב הגנון, "מה שיכול להציל את הילדים בעתיד", הוא אומר. את המתנ"ס העירוני, שאותו מצא מצנע בראשית דרכו סגור ונעול על בריח, שיפץ לחלוטין והרחיב, כך שהיום הוא משמש ליבה הפועם והמפואר של העיירה. בנוסף, כמות הסטודנטים שמתגוררים בירוחם שולשה בעזרת תמריצים שונים, הופעל פרויקט מקיף של שיקום שכונות ונפתחה מרפאת שיניים שמעניקה לילדי ירוחם והסביבה טיפולי שיניים תמורת עשרה שקלים.
מצנע גם משוכנע שירוחם עומדת להפוך למוקד משיכה תיירותי בזכות מיקומה במרכז הנגב, וכעת מתחילה בנייתו של המלון הראשון בירוחם. הוא נכנס למכונית המאליבו הזהובה שלו ומדגים כיצד בנסיעה של חמש דקות ממרכז העיירה אפשר להגיע לאתרי טיולים, למשל המכתש הגדול והמכתש הקטן. מצידה השני של העיירה הוא מצביע על הפארק ועל האגם של ירוחם, שבזכות מכון הטיהור שהוקם לצידו הפכו מימיו ממזוהמים ומלאי ביוב לבעלי איכות הקרובה למי שתייה.
התמיכה בו בקרב תושבי ירוחם היתה כמעט מוחלטת. אמנם בשנת 2008 החלטתו של שר הפנים מאיר שטרית שלא לקיים בחירות בירוחם ולהאריך את כהונתו של מצנע גררה עצומת תושבים ופנייה לבג"ץ עקב טענות לפגיעה בדמוקרטיה, אך אלה נענו על ידי עצומת נגד של תושבים, שהביעו תמיכה ואמונה במצנע.
מגמה נוספת שהצליח להפוך היא ההגירה השלילית מהיישוב שהפכה, לדבריו, להגירה חיובית.
כדי למשוך אוכלוסייה חזקה אל ירוחם היה מצנע מהתומכים והדוחפים הנלהבים ביותר של הקמת עיר הבה"דים בצומת הנגב, מרחק רבע שעה נסיעה מירוחם, חרף טענות ודו"חות על זיהום אוויר קשה ואף קרינה רדיואקטיבית שקיימת באזור בשל הקירבה לרמת חובב. "זה פרויקט שאני מאמין בו מהיום הראשון", אומר מצנע, "מיד עם הגעתי לירוחם התחלתי לעסוק בו במלוא המרץ. בעיית איכות הסביבה קיימת אבל היא מטופלת".
מלבד עיר הבה"דים, פעלת לפתרון בעיות אחרות בנגב, למשל בנושא הבדואים.
"הבעיה עם הבדואים היא ברמה הלאומית ולא ניתנת לפתרון לוקאלי. צריך ללכת בגדול, להכיר ברוב היישובים הבלתי מוכרים, להפוך אותם ליישובי קבע ומנגד להחמיר בדרישה למלא אחר חוקי המדינה - לא כמו היום, שיישובים בדואים הם אקס-טריטוריאליים.
"ברמה המקומית הנקודתית יש קשר חיובי עם השבט שנמצא סביבנו. קמה קבוצת אזרחים שהמטרה שלה היא ליצור קירבה עם הבדואים. מרפאת השיניים פתוחה גם בפני הילדים הבדואים ועכשיו נפתח אצלנו גן ילדים לבדואים. לא היה להם שום דבר. הם היו צריכים לנסוע 15 קילומטרים כדי להגיע לגן ולא עשו את זה. ילד בדואי נכנס למסגרת בכיתה ב' או ג', והסיכוי שייצא ממנו משהו הוא אפס. התמודדתי עם הרבה רוע לב במוסדות השלטון שלנו עד שהתאפשרה פתיחת הגן".
שינוי פסיכולוגי
מנקודת מבטו של מצנע, עיקרו של השינוי בירוחם מוסבר בכלל בכלים מתחום הפסיכולוגיה. "הנקודה החשובה ביותר", הוא מתחיל לפרט את משנתו, "היא ההבנה שאני המשפיע הגדול ביותר על חיי. השאיפה שלי היתה לגרום לתושבי ירוחם להבין שהם המשפיעים הגדולים ביותר על גורלם. לא לשקוע, כמו כל השנים, בתוך דיבורי 'לקחו לי, אכלו לי, דפקו אותי'. דיברתי עם נער ירוחמי בן 15 שלא משקיע בלימודים, ואמרתי לו, 'תגיד, כשתהיה בן 35, חסר תעסוקה ומקצוע, בשולי החברה הישראלית, מה תגיד? שהמורה לאנגלית לא חייכה אליך? שמנהל בית הספר לא היה נחמד? שההורים שלך לא דחפו אותך? עזוב תירוצים, קח את עצמך בידיים'. אנחנו כל הזמן מקטרים, לא מפסיקים לקטר לרגע. הכל רע לנו. הכל מר לנו. אדם צריך בכל יום לעשות תרגיל עם עצמו; מה טוב אצלי? בחיי? מה טוב בירוחם? אני לא הפסקתי לדבר על זה בשנים האחרונות.
"אני הבנתי פה שהגאווה של האדם למקום שאליו הוא שייך והדימוי העצמי שלו הם בעלי משמעות אינסופית. אם אתה גאה בעבודה שלך וגאה במקום המגורים שלך אתה מוכן לעשות הכל ואתה מוכן להירתם למען כל משימה ותהליך שינוי. ביחידות צבאיות זה מאוד ברור. למשל הגאווה שקיימת בגולני, היא נותנת עוצמה אדירה ליחידה.
"התושבים אומרים לי, אחרי השינוי הגדול, 'אל תעזוב את ירוחם', מתוך חשש שדברים ישתנו. ואני אומר להם, 'אתם יכולים לעשות את זה לבד. אתם עשיתם את השינוי, יש לכם כל הכלים'.
"בעיניי, במערכת הבחירות שהתנהלה ביישוב התבטאה הגאווה", הוא אומר, "בעבר מערכות הבחירות בירוחם היו אלימות, סוערות ומאוד לא מכובדות. הפעם הדברים התנהלו בצורה חלקה ועניינית, וכשנודעו התוצאות שלושת המועמדים התחבקו. זו גאווה מקומית".
מערכת העקרונות הסדורה הזו היתה קיימת עוד קודם, בחיפה-
"לא. הגעתי לכאן עם כלים, רעיונות ויכולת להנהיג אנשים, אבל בניתי את עצמי ואת תפיסת העולם הנוכחית שלי עם אנשי ירוחם ותוך כדי החיים בירוחם. המקום הזה התגלה לי כחומר ביד היוצר. מרבית התושבים הם חסרי ציניות. כלומר, היה ציבור של תושבים ותיקים שהיו חסרי אמונה באפשרות לשנות את המציאות. אבל מקרב הרוב הרגשתי כבר בהתחלה שמקבלים את המנהיגות שלי; שהם זקוקים להדרכה, לליווי ולעזרה וכמהים לתנופה. אני שידרתי להם תמיד: 'חבר'ה, באתי מחיפה, ואתם בשום אופן לא פחות טובים' - וזו האמת".
בדיעבד, בעקבות הניסיון בירוחם, היית עושה דברים אחרת בחיפה-
"בהחלט. בייחוד בטיפול בצעירים בני ה-18 עד 35, שזו קבוצה שלא מטופלת מספיק, בכל המדינה. צריך לדאוג להם למקומות תעסוקה, למרכזי פעילות, לעודד השכלה. השכבה החזקה מצליחה להסתדר, אבל היתר מתקשים. בכלל,
כשאתה מדבר עם בני נוער מאוכלוסיות מוחלשות ושואל אותם מה הם ירצו לעשות כשיהיו גדולים, רובם לא יודעים מה לומר. לעומת זאת, באוכלוסיות חזקות כולם יודעים. האוכלוסיות המוחלשות לא חולמות. כשהבנתי את זה לא הפסקתי לומר לצעירים - 'תחלמו רחוק, תחלמו גבוה. תרצו, תילחמו, תתאמצו ותשיגו'. זו אחת הבעיות בפריפריה החברתית בישראל - לא שואפים רחוק וגבוה".
במה לא הצלחת בירוחם-
"אני לא חושב שיש משהו שלא הצלחתי בו. הדברים ייבחנו באמת בעוד שנתיים-שלוש. רק אז יהיה אפשר להבין אם ירוחם יצאה מהכאוס המוחלט שהיתה נתונה בו: יישוב משותק, משכורות שלא שולמו, הגירה שלילית ותושבים מיואשים ואדישים. הדבר היחיד שלא הצלחתי לעשות הוא לשכנע את משרד האוצר ומשרד הפנים לתקצב את ירוחם באופן שיאפשר לה להתקיים. את השנה הזו אני מסיים באיזון תקציבי, אבל בתקציב של השנה הבאה יש כבר גירעון מובנה של 14 מיליון שקלים. אלי ישי לא באמת מתמודד עם הבעיות בשלטון המקומי. אני זועק כבר כמעט שנתיים על חוסר בתוכנית התקציבית, אבל אין עם מי לדבר".
מדוברות משרד הפנים נמסר כי "המשרד מעביר תקציבים לרשויות על פי קריטריונים ונהלים הקבועים בחוק, ועל פי מפתח שוויוני. בשנים האחרונות קיצצה הממשלה במענקי האיזון ליישובי הפריפריה. משרד הפנים מודע לקשיים ותומך בהעלאת המענקים".
שר הפנים, אלי ישי, סירב להגיב לדברים.
היית יו"ר ועדה קרואה. לא התמודדת לרגע עם מועצת עירייה ולא היית צריך לתפקד בכלל מבחינה פוליטית. אם היית צריך להתמודד עם כל זה, היית מצליח באותה מידה?
"לא. ודאי שהיה לי הרבה יותר קשה. אני למעשה ניהלתי דירקטוריון. היינו ועדה מקצועית עם אנשים שאני הבאתי, לא היו ויכוחים, הסכמנו כמעט על כל דבר. כמעט לא היו הצבעות אפילו".
כלומר, אם נחשוב על העתיד שלך, שום דבר שדומה לישיבת ממשלה, לדיון במליאה או בוועדת כנסת.
"נכון".
משהו טוטאלי
מצנע מודע לרפיון כושרו הפוליטי. ברבות השנים ועל סמך אופי עבודתו בוועדה הקרואה בירוחם ניסח לכך מענה. "היום אין פוליטיקאים וירטואוזים", הוא קובע, "אין יותר בגין, רבין או שרון. היום הצורך הוא בקבוצה של חמישה אנשים איכותיים שמוכנים ללכת יחד כאשר אחד מהם מומלך ליושב ראש. אבל חייבים ללכת יחד.
"כשנבחרתי ליו"ר העבודה אמרו לי: 'תראה מה עושים לך במפלגה, אוכלים אותך', וצדקו. אני תיכננתי להתחזק בשטח במשך שנה, אבל כיוון ששרון הקדים את הבחירות לא היה לי זמן להיערך, ובכירי העבודה, שלא קיבלו את המנהיגות שלי, עשו הכל כדי להפריע. דליה איציק, אפרים סנה, פואד - כולם. היום המנהיגות שלי יותר מקובלת, גם במיליה של מפלגת העבודה וגם בציבור. אבל אצטרך ללכת כחלק מקבוצה".
אתה עדיין מחשיב את מפלגת העבודה לבית שלך-
"קודם כל צריך לבחון אם המפלגה הזו היא בכלל בת שיקום. אני עדיין חבר המפלגה, כמובן, ומבחינה אידיאולוגית היא תמיד היתה סופרמרקט ולא בוטיק. זה טבעה של מפלגה גדולה. באחרונה, בגלל תפיסת העולם של אהוד ברק, זה הלך לכיוונים אחרים לגמרי. הוא לא מבטא את ערכי מפלגת העבודה משום בחינה. לא חברתית, לא מדינית. השאלה היא אם אפשר להצמיח משהו חדש במפלגה. אם יהיה אפשר לשחרר מהמפלגה שכבה שלמה של אנשים כדי לבנות אותה מחדש, ואני לא רוצה לנקוב בשמות".
מרצ, שחלק מחבריה שותפים כמוך ליוזמת ז'נבה, עשויה להפוך לאפשרות עבורך-
"לא, כי אני לא שמאל שמאלני. תפיסת העולם שלי נתפסת כשמאלנית כי אני מאמין שמבחינה ביטחונית ומבחינת האינטרס של מדינת ישראל אנחנו צריכים להיפרד מהשטחים. כלומר, לא לצאת מהשטחים בגלל שמגיע לערבים ותראו מה עשינו להם וכיוצא באלה. התפיסה שלי היא ביטחונית. הנזק לחברה הישראלית מהמשך השליטה בעם זר הוא נזק בל יתואר. הבעיה שלנו היום היא פחות אנטישמיות ויותר אנטי ישראליות. אנחנו נתפסים כאימפריאליסטים שנהנים מהשליטה בעם אחר.
"אני מאמין שיש לנו פרטנר, אבל הוא לא יהיה לעד. הרשות הפלשתינית חוללה שינוי גדול. הקשרים בין פיקוד מרכז למנגנוני הביטחון הפלשתיניים הם פנטסטיים. הציבור לא מודע לזה. אחד הדברים המשמעותיים הוא אם לצד השני יש מה להפסיד, ועכשיו יש לו מה להפסיד. אבל כאשר הצד השני מדוכא אין לו מה להפסיד. כולם הגיעו למסקנה שמבנה ההסכם הוא ז'נבה פלוס-מינוס. הבעיה היא בחוסר האמונה שאפשר לעשות את זה. פינוי עזה זה כלום לעומת מה שיהיה עם יתר השטחים, כך שהתפיסה היא שכיוון שזה יהיה כל כך קשה, עדיף לא להתמודד עם השאלה בכלל.
"הוויכוחים סביב הנושא הם נהדרים, אבל לא יעזור כלום, בעוד כך וכך שנים אנחנו לא נהיה בשטחים. איך זה יקרה? לא יודע. או שזה יקרה בצורה מתוכננת עם הסכמים או שיזרקו אותנו משם. אולי שבאולימפיאדה הבאה כבר לא יזמינו אותנו, כמו שעשו לדרום אפריקה. אנחנו לא רחוקים משם וישראל לא יכולה להתקיים בלי העולם. כשנצא מהשטחים נוכל להפנות משאבים עצומים לכל התחומים - חינוך, כלכלה וצמצום פערים חברתיים".
מכל מה שאמרת, המסקנה היא שאתה בכלל עשוי להשתלב בקדימה.
"אולי קדימה היא המפלגה הנכונה, מבחינת תפיסה שפויה את המציאות. זה לא בלתי אפשרי. אבל אני לא רוצה לצאת בכותרות, כי אם מחר ציפי לבני תתקשר אלי, מה אני אגיד לה? שאני עוד חושב-
"יכול להיות שאני צריך להשפיע מחוץ למערכת הפוליטית. במערכת החינוך, בעמותות. דווקא במקומות הקטנים ההשפעה היא טוטאלית".
סתירה פנימית
מצנע מסופק מתוצאות הבחירות בירוחם, בעיקר מכיוון שמחליפו, ביטון, צמח בירוחם ולא הוצנח מבחוץ. בחודשים הקרובים ימשיך לבלות יום בשבוע בירוחם, ללוות את בניית שכונת אנשי הקבע, את בניית המלון, להבטיח שתרומות ימשיכו לזרום אל היישוב, שיזמים ימשיכו להשקיע בתעשייה בירוחם.
לפי מערכת העקרונות מבית מדרשו של מצנע, אם האדם מאמין בעצמו הוא יוכל להשיג כל מטרה. אך מצנע בעצמו מודה שעם כל האמונה שלו בעצמו, בכוחותיו האישיים, ביכולת מנהיגותו ובנכונות ראיית המציאות שלו, ברמת הפוליטיקה הארצית הציבור יתקשה להיסחף אחרי מסרים של העצמה אישית ומילים נטולות כוחניות ואופטימיות.
למען האמת, גם ב-2003 לא חשב לרגע שייבחר לראשות הממשלה. "נכון, זה לא מסתדר עם האני מאמין שלי היום", הוא מודה, "ידעתי שלכל היותר אגיע למצב שלא יוכלו להרכיב ממשלה בלעדינו. בסוף גם את זה לא הצלחתי להשיג. אני הלכתי לפוליטיקה כי בער בעצמותיי לא לשבת על הגדר. רציתי לעשות שינוי. זה לא היה עבור כבוד, כוח ושררה. על כן, ביום שהבנתי שלא אצליח לעשות שינוי החלטתי שאתפטר ברגע שאמצא משהו בעל משמעות. לקום סתם ולהתפטר זה בעייתי. אתה צריך להצדיק את המהלך כלפי עצמך וכלפי הציבור. מה פתאום אני קם ומתפטר אחרי שרבים כל כך הלכו אחריי? אותי מעולם לא עניינו עסקים וכסף גדול ולכן ירוחם היתה הזדמנות מצוינת והיא התחברה לתפיסה החברתית שלי. אני מאמין באמת שהנושא החברתי הוא החשוב ביותר במציאות הישראלית. יותר מחיזבאללה, חמאס ואפילו איראן. וירוחם היא האמא של החזיתות החברתיות. אני רציתי להבין מהי ישראל האחרת. לחיות במקום, לנהל אותו, להתמודד עם מגוון הבעיות".
בסופו של דבר, חלק ניכר מהזמן עסקת במערכת הביוב ובגדר שלא תוקנה בגן ציבורי, לא-
"כן, בדברים הקטנים שמהם בנויים החיים שלנו. בהסעה שלא הגיעה בזמן, בפינת רחוב שלא נוקתה, בנודניק ברחוב ששואל שאלות. היום אין אף פוליטיקאי - שלא מגיע בעצמו מעיירות הפיתוח - שמבין את המהות של הפריפריה. את הבעייתיות לצד הפוטנציאל. אני יודע שמרגע שהבנתי את ירוחם אני מבין את ישראל האמיתית, זו שאינה תל אביב. ישראל שהיא זו שנדרשים בה בדחיפות שינוי ותנופה".