כשמקישים באנגלית בגוגל את שמו של הסופר ג'סי אנדרוז, התוצאה הראשונה שמתקבלת היא אכן של ג'סי אנדרוז. רק שלא מדובר בסופר האמריקני הצעיר, אלא בשחקנית הפורנו העונה לאותו השם. עובדה משעשעת זאת היתה חולפת בחוסר חשיבות לולא אנדרוז הסופר היה זה שכתב ספר עתיר בעקיצות שבזות לפוליטיקלי קורקט האמריקני, ושגיבורו, לפחות ברוב חלקי הספר, הוא טינאייג'ר ציני להחריד, שנוהג להתבדח על כל דבר שרגש בצידו. "אכן, השחקנית ג'סי אנדרוז היא הקללה של חיי", צוחק אנדרוז הכותב בן ה-33, "מה שאומר שהחיים שלי לא גרועים בכלל, אם לשחקנית פורנו מפורסמת יש שם זהה לשלי".
אם כן, תכירו את ג'סי אנדרוז, יליד פנסילבניה, ומחבר הספר "אני וארל וזאת שעומדת למות", שרואה אור בעברית בימים אלה (הוצאת כתר) ובמקביל חוגג את יציאת העיבוד הקולנועי שלו לאקרנים בסינמטקים בישראל.
במרכז הרומן, שזכה ב-cybils Awards לספרי ילדים ו־YOUNG ADULT, המוענק על ידי קהילת הבלוגרים, עומד גרג גיינס, נער חכם אך נטול כישורים חברתיים מזהירים, בעל הומור מקאברי, שכבר מודע לכך שתקופת התיכון היא גיהינום רגשי וחברתי, לכן הוא משתדל למזער מגע עם הסביבה. הוא נחמד לכולם, אך לא חבר של אף אחד. חברו היחיד הוא ארל, טיפוס נמוך קומה, צבעוני וחמום מוח, שבא ממשפחה הרוסה וחולק עם גרג את אהבת הקולנוע, שגורמת לשניים ליצור מחוות גרועות לסרטים שהם מעריצים - "אפוקליפסה אחר כך", "חתול-בלנקה", "השליח ממיאוצ'וריה" ואחרים.
העניינים משתנים כשגרג יוצר קשר מחודש עם רייצ'ל, שאובחנה חולה בלוקמיה. מה שמתחיל כבילוי שנכפה על גרג מצד אימו, הופך לחברות משונה ושובת לב, שמצליחה לרכך – ממש במעט – את ליבו האינפנטילי של גרג.
אנדרוז מסביר ששמו המגושם של הספר נובע מכך שהדבר שהיה הכי חשוב לו הוא הדמויות. "רציתי לדחוס את כולן לכותרת אחת. הבחירה הלא פרסונלית לכנות את רייצ'ל 'זאת שעומדת למות' היא כדי להבליט שזה בעיקר התהליך של גרג, שלומד לשים לב לאנשים אחרים. הוא בהחלט נעשה טוב יותר בזה, אבל צריך לזכור שהוא עדיין נער מתבגר, כך שבסוף הסיפור יש לו עוד לא מעט עבודה לעשות".
בין גרג להולדן
אם הצירוף "נערה עם סרטן" מזכיר מייד את ספריו הסכריניים של ג'ון גרין ("אשמת הכוכבים") או סיפורי האהבה הגדולים מהחיים דוגמת "LOVE STORY" או "סיפור אהבה בלתי נשכח" – חשבו שנית. "אני וארל" חומק מהמלכודת הזו; גיבורי הספר פחות רהוטים-לתפארת; הם מגמגמים יותר, מביכים יותר ומגושמים בצורה מקסימה.
"אותם סרטים שבהם הגיבור חולה סרטן יכולים להיות גם מעוררי השראה מאוד ומחזקים עבור הקוראים, ובהחלט שיש מקום גם לסיפורים כאלה", אומר אנדרוז, "אני לעומת זאת רציתי לעשות משהו שונה בתקווה למצוא שטח שטרם נגעו בו. בחרתי בכתיבה היפר-ריאליסטית, כי מי בכלל רוצה לקרוא רומן ברוטלי על ילדה עם סרטן? התשובה היא - אני".
בתור מי ששימש תסריטאי בעיבוד הקולנועי של הספר, אילו שינויים ביצעת במעבר בין המדיות?
"כולם היו צריכים להיראות פי 800 יותר טוב מהספר. מעבר לכך, כל מיני דברים שפשוט עובדים טוב יותר בספר ולא יכולים להיתרגם למסך הגדול. למשל, הסרט שארל וגרג מכינים לרייצ'ל בספר הוא נורא. אבל בסרט, שבו המרכיב החזותי הוא קריטי, לא יכולנו להפיק סרט מכוער ולא נעים לצפייה.
השינויים הם יותר מה שהסרט מאפשר לך ופחות מה שהוא דורש ממך. הסרט מאפשר לך להיות לא-ורבלי. לעומת זאת, הספר, שמסופר בגוף ראשון על ידי גרג, לא יכול ללכת לכיוון הזה".
התיכון כגיהינום רגשי. עטיפת הספר "אני וארל וזאת שעומדת למות"
אנדרוז מספר כי יצר את דמותו של ארל, שבא ממשפחה קשת יום שבה האב החורג נמצא בכלא, כדי לנפץ עוד סטיגמה בנוגע להסללה שמחכה לילדים ממשפחות בלתי מתפקדות. "המסע של ארל לא נועד לתקן שום דבר", הוא אומר, "כמתבגר, למדתי בבתי ספר ציבוריים, שבהם למדו ילדים רבים בעלי רקע דומה לזה של ארל. לא יצא לי לקרוא סיפורת שעוסקת בהם, בייחוד לא כזאת שבה הם עושים יותר מלצרוך סמים ולעבור על החוק. לילדים האלה יכול להיות חוש הומור מתוחכם ומוצלח, הם יכולים להתעניין בנושאים מפתיעים ויכולים להיות להם כישרונות, טעמים ורעיונות שכמותם לא היית מדמיינת".
גרג הזכיר לי לכמה רגעים מעין הולדן קולפילד מודרני, אותו גיבור מיתולוגי של סלינג'ר מ"התפסן בשדה השיפון".
"זאת השוואה מעניינת. אני חושבת שגרג יאמר לך שהוא יותר פחדן מהולדן. גרג לא ירוץ ויעצבן אנשים, כי הוא מפחד מעימות. אבל שניהם בהחלט שייכים לסוג הילדים שיושבים ומשכללים דרכים לשנוא את עצמם".
הטריילר לסרט:
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו