אם הדברים היו תלויים בעורכת הדין אביה אלף, היה מוגש נגד חבר הכנסת אביגדור ליברמן כתב אישום חמור, כזה שהיה עשוי לסלול את דרכו אל מאחורי סורג ובריח.
"לולא האמנתי שיש סיכוי סביר להרשעתו, לא הייתי נלחמת שנים על הגשת כתב אישום נגדו", היא אומרת. "החשדות נגד ליברמן היו של מירמה והפרת אמונים, אך במסגרת מערכת יחסים שוחדית. חשדות חמורים ביותר, שהרשעה בגינם משמעה מאסר.
"אי הגשת כתב האישום היא טעות קשה בהיסטוריה של שלטון החוק בישראל. אני מאמינה, על פי חומרי הראיות שהכרתי ככף ידי, שמדובר באחת מפרשות השחיתות הציבורית היותר חמורות שהיו אי פעם בישראל. ההחלטה לסגור את התיק ולא להביאו בפני בית המשפט היתה החלטה אומללה ושגויה, שמכשירה שחיתות והופכת את החברה שלנו לפחות דמוקרטית ובריאה. לא נעשה כאן צדק".
אלף (56) עמדה עד לפני כשנתיים וחצי בראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות, וטיפלה אישית בתיק "חברות הקש" של ליברמן. היכרותה עם האיש ועם החשדות שיוחסו לו בתיק החלה בשלהי 2005, והעמיקה לאורך שבע שנים, עד לסגירת התיק על ידי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לפני שלוש שנים בדיוק.
בשלוש השנים האלה התקשתה אלף להשלים עם כך שהתיק, על הראיות הרבות שכלל ועבודת הנמלים שהיתה כרוכה בו, התנפץ לרסיסים. על כן אספה את רבבות הרסיסים והרכיבה מחדש את סיפור המעשה במלואו, כדי להביא לציבור את גרסתה בספר חדש, "תיק ליברמן - כתב האישום שלא הוגש" (הוצאת כנרת זמורה־ביתן).
"בעיניי, פרשת ליברמן הוכיחה כי אין שוויון בפני החוק, וכי האכיפה בישראל אינה שוויונית", כותבת אלף בספרה. "נראה שעובד הציבור הזוטר, קל וחומר אזרח מן השורה, לא היה זוכה ליחס ראייתי שמתקרב אפילו לזה שקיבל הפוליטיקאי הבכיר אביגדור ליברמן. לצערי, הגנב הפשוט לעולם לא ייהנה מרמת הניתוח הראייתי המדוקדק והזהיר שלה יזכה הגנב הציבורי, נשוא הפנים".
הסצנה הפותחת את מה שהפך, בעיניה, למחזה אבסורד, התרחשה בסוף שנת 2005. שתי מעטפות חתומות נחתו במקביל על שולחנם של מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, ושל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. זהות השולח התבררה כעבור זמן רב: ח"כ לשעבר מיכאל נודלמן, חברו של ליברמן למפלגה, שהפך ליריבו.
כשנפתחו המעטפות התגלה אוצר: תדפיסי פעולות שהתבצעו בכמה חשבונות בנק בקפריסין, הנחשבת למקלט מס. חלק מהחשבונות היו חשבונות פרטיים של ליברמן, שעליהם הצהיר בפני מבקר המדינה. חלק אחר היו של חברות עסקיות המגלגלות מיליונים, שלרשויות בישראל לא היה מושג על קיומן, וטביעות אצבעותיו של ליברמן הופיעו עליהן.
הבדיקה הועברה לידי היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה (יאח"ה), ואביה אלף הצטרפה לטיפול בחומרים. "המסמכים עוררו התרגשות גדולה במשטרה ובפרקליטות", היא כותבת. "לא האמנו למראה עינינו. היה ברור לנו שיש כאן קצה חוט לפעילות שליברמן קשור אליה, ושנסתרה לחלוטין מעיני השלטונות בישראל".
ככל שהתרחבה החקירה, הלכו והתבססו החשדות שלפיהם "ליברמן יצר לכאורה מנגנונים שיאפשרו לו להמשיך ולהתעשר מהתשתיות העסקיות שהקים בתקופות שהיה אזרח פרטי, גם בהיותו איש ציבור", מסבירה אלף בספר. "על פי החשד, השיטה איפשרה למיליוני דולרים לזרום מכיסיהם של בעלי הון פרטיים, גם כאלו עם אינטרסים מובהקים בישראל ובמזרח התיכון, אל ליברמן, משפחתו ומקורביו".
גם היום, בחלוף עשר שנים מתחילת החקירות, ולאחר שהתיק נחלש, התכווץ ולבסוף נקבר ב"קבורת חמור", היא טוענת שהראיות המשיכו לתמוך בחשדות, שאותם הכחיש ליברמן מכל וכל.
"יש אדם, אביגדור ליברמן, שנכנס ויוצא מהפוליטיקה, וחשוד בזה שהקים חברות, או קשור לחברות, או החזיק חברות שנכנסים אליהן סכומי כסף מטורפים", היא מסבירה לי. "מיליונים ועשרות מיליונים של דולרים. וממי הם נכנסים? מאנשי עסקים, או חברות של אנשי עסקים, שרובם חברים של ליברמן, ולחלקם אינטרסים במזרח התיכון. ערימות על ערימות של כסף. והוא נכנס ויוצא מהפוליטיקה, ומחויב, על פי החשד, לכל מיני אנשים שאנחנו לא יודעים מה האינטרסים שלהם.
"והאופן שבו דברים נעשים כל כך בעייתי. חברות קש, מקלטי מס, שרשור של חברות, נאמנויות. מערכת מאוד מסועפת. כשמדובר באישי ציבור, כל הסיפור הוא נראוּת. יכולת הציבור לתת אמונו בטוהר המידות של נבחריו ובתקינות השלטון".
אביגדור ליברמן. "הפרשה הוכיחה כי אין שוויון בפני החוק, וכי האכיפה בישראל אינה שוויונית" // צילום: דודי ועקנין
אלף, בעלת תואר שני במשפטים מהאוניבר־סיטה העברית ותואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד (בוגרת קרן וקסנר), נשואה לאיל, מורה דרך, ואם לשלוש. את דרכה המקצועית בפרקליטות מחוז ירושלים החלה ב־1987. משם עברה אל המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות, וממנה אל המחלקה הפלילית. ב־1998 החלה לכהן כסגנית בכירה במחלקה הכלכלית, ממונה על העבירות הכלכליות. ב־2004 מונתה לתפקיד מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות, תפקיד שמילאה תשע שנים, כל תקופת הכהונה הקצובה לו.
מאז פרישתה היא משמשת מרצה מן החוץ בפקולטות למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב, מעבירה את הקורס "עבירות צווארון לבן". היא מכהנת גם כסגנית יו"ר הוועדה לאיסור הלבנת הון וחברה בוועדה לשוק ההון של לשכת עורכי הדין.
בספר היא לא רק מנתחת את תיק "חברות הקש", המשמעותי כשלעצמו, אלא מספקת הצצה קרובה לדמויות מרכזיות שניהלו את התיק ולאופן ההתנהלות של מערכות שלרוב נסתרות מעיני הציבור.
חלק גדול מחיציה מכוונים אל היועץ וינשטיין, שהחליט לסגור את התיק ואמור לסיים את כהונתו בעוד כמה חודשים. "היה חשוב לי מאוד שהספר יתפרסם לפני שהסוסים יברחו מהאורווה, כלומר כדי שיוסקו מסקנות לקראת בחירתו של היועץ הבא".
את כותבת בספר ש"התואר 'ראש התביעה הכללית' נשאר אצל וינשטיין רק בחזקת תואר".
"אני בוחנת את הדברים בהתייחס לתיק ליברמן ולמה שאני חוויתי. מדובר ביועץ משפטי שבא מתוך הסניגוריה הפרטית, וכל חייו השקיע מחשבה איך הוא מחלץ את לקוחו, החשוד או הנאשם, מזרועות כתב האישום שמגישה המדינה. בשביל למלא את תפקיד היועץ, סניגור פרטי צריך לשנות דיסקט לחלוטין. במקרה של וינשטיין - בהתנהלות, באופן הדיבור, בהחלטות שלו - נראה שהוא לא החליף דיסקט. לדעתי, הוא חשב כמו מי שמנסה לחלץ את הנאשם מכתב האישום ולא כראש התביעה הכללית.
"ראש התביעה צריך לחשוב מה נכון לעשות מבחינת האינטרס הציבורי, אבל וינשטיין המשיך לחשוב כמו סניגור. נראה היה שהוא נהנה מהכבוד שכרוך בתפקיד ולא מפנים את המשמעות האמיתית של התפקיד".
אלף מתארת בספרה את "גינוני הניהול" של וינשטיין, ומספרת כי אחד מצעדיו הראשונים היה שיפוץ לשכתו והפרדה בין לשכת היועץ לחדר הישיבות. בתקופות כהונתם של קודמיו היו הישיבות עם הפרקליטים מתקיימות בלשכת היועץ.
"אצל וינשטיין, כל משתתפי הישיבה היו מתיישבים בחדר הישיבות, ממתינים, ורק אז נכנס היועץ. לא פעם הוא נכנס זמן רב לאחר המועד המתוכנן של הישיבה. בעיניי, כמו בעיני רבים מהקולגות שלי, השינוי ההתנהגותי סימל שינוי תפיסה בכל הנוגע להתנהלות מול משרד המשפטים ונתק מאנשי המשרד.
"לא עוד 'אני דן בתיקים בלשכתי, יחד איתכם, אנשי משרד המשפטים, הפרקליטים או האורחים' - אלא 'אתם ממתינים לי בחדר אחר, ורק כשאתפנה בשבילכם, אכנס לישיבה'. העיכובים הפכו לשיגרה. בניגוד להתנהלות מול היועצים הקודמים, היינו ממתינים שעות ארוכות מחוץ ללשכה או בתוך חדר הישיבות. קבוצה גדולה של אנשים שמחכה לתחילת הישיבה".
הישיבה הראשונה בתיק ליברמן, "אחד התיקים הבוערים שהיו מונחים לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה", כדבריה, נערכה כחצי שנה לאחר היכנסו לתפקיד. "בישיבות הראשונות התרשמותי והתרשמות המשתתפים האחרים היתה שהיועץ עדיין לא קרא את חוות הדעת המפורטת שהונחה על שולחנו, וכנראה גם לא קרא את התקציר. הוא לא הביע שום עמדה לגופו של התיק, לא חיובית ולא ביקורתית. ריח כבד של סחבת עמד באוויר.
"כשהיועץ היה נכנס לחדר הישיבות, הוא לא נשא איתו שום חומר - לא מסמכים, לא חווֹת דעת, לא ניירות כלשהם. לעיתים היה מונח על השולחן בלוק נייר, שעליו היה משרבט לפרקים כמה מילים. בחלק גדול מהישיבות המשותפות שלנו בתיק ליברמן לא יכולתי להתעלם מהרושם שאין לו היכרות עמוקה עם התיק או עם חומר הראיות.
"התחושה, ולא רק שלי, היתה שהוא לא שלט בחומר עד שלב מאוחר יחסית. התיק ישב על השולחן שלו חודשים ארוכים, ואנחנו מצאנו את עצמנו בישיבות פשוט מספרים לו מה כתוב בחוות הדעת, שהגשנו לו זמן רב לפני כן. האיטיות שבה התקדם הטיפול בתיק שידרה לנו, הפרקליטים שטיפלו בו, שפרק זמן של שלוש שנים עד קבלת ההחלטה בתיק שגורלה של הממשלה והחלטותיה אולי תלויים בו הוא התנהלות סבירה. בשלב מסוים, לוח הזמנים המפוהק התחיל לשדר מסר ברור שהתיק לא דחוף, במקרה הטוב, ומועמד למיתת נשיקה, במקרה הרע".
את מילאת את חלקך בהאצת ההליכים ובייעולם?
"התיק הגיע לפרקליטות מהמשטרה באוגוסט 2009. לפחות 50 ארגזים של חומרי חקירה, יותר מ־100 אלף מסמכים שצריך לבדוק בזכוכית מגדלת. בתוך שלושה חודשים סיימנו להכין את חוות הדעת, בדיוק כפי שסוכם. אני חושבת שווינשטיין הוא זה שהתנהל בצורה איטית ולא יעילה, תוך התעקשות על הערמת קשיים לא מובנים ולא מקובלים".
התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה גרמה לה, לדבריה, להבין שבאופק מתחילה להתגבש החלטה לסגור את התיק. כך, למשל, כשכבר הוחלט על קיום שימוע, כנהוג לפני הגשת כתב אישום במקרים כגון אלה, "וינשטיין הורה שבזמן שסניגוריו של ליברמן יציגו את גרסתם, אנחנו נשתוק כמו ספינקסים".
"בכל השימועים הרבים שקיימתי בעבר לא שמרתי מעולם על חזות קפואה", היא כותבת. "להפך, שאלתי שאלות, עודדתי את הפרקליטים שמטפלים בתיק להקשות על הסניגור בשאלות, בעיקר כשנראה שהוא מנסה לעקוף את המהמורות או שהוא לא מתמודד עם הראיות הקיימות בתיק".
בהמשך נדהמה מההחלטה לשגר אל סניגוריו של ליברמן רשימת שאלות שתאפשר להם להתייחס אל טענות וראיות שלהן לא הצליחו לספק מענה בשלוש ישיבות השימוע. המהלך, שזכה לכינוי "רשימת המכולת", עורר התנגדות חריפה מצידה ומצד פרקליטים נוספים.
אלף לא יודעת עד היום אם וינשטיין הוא שעמד מאחורי ההנחיה השנויה במחלוקת, או פרקליט המדינה משה לדור. לטענתה, הסברה במסדרונות הפרקליטות היתה שמדובר בלדור, וזאת דרכו להתמודד עם השתיקה שכפה וינשטיין על הצוות במהלך השימוע.
אלף סברה שהמהלך היה תקדים מסוכן ביותר. "רשימת השאלות שהועברה לידי ההגנה היתה למעשה צילום רנטגן של אסטרטגיית התביעה", היא כותבת בספר. "באה התביעה ואומרת, בהתנדבות, לסניגור: לתביעה יש ראיות להגשת כתב אישום, אבל יש גם קשיים שהיא צופה בניהול המשפט - הנה לך רשימת הקשיים שלנו, ועכשיו לך תחזק אותם".
בד בבד עם מה שנראה לה כהצבת כמעט כל מכשול אפשרי בדרך להגשת כתב האישום, החלה אלף לחוש בשינוי התנהגותי מצידו של וינשטיין בישיבות על התיק. "היועץ, שבתחילת כהונתו הפגין חוש הומור ונימוסים טובים, שינה עם הזמן את נוהגו. במהלך הישיבות המשותפות נוכחתי בכעסו הגובר כאשר מישהו הביעה דעה שונה, בניגוד לדעתו. וכשזה התעקש ועמד על דעתו, היה היועץ מאדים ולא פעם מרים את קולו, כאילו פגעו בכבודו.
"הלחץ הגובר מצידו של וינשטיין לסמן את הקשיים והבעיות בתיק עשה את שלו וחילחל מטה, אל הפרקליטים שטיפלו בתיק. פתאום נשכחה העובדה שבעצם לא היתה לליברמן, לכל אורך עדותו, שום גירסה מבוססת ועקבית שיכלה להפריך את החשדות. נדחקה לקרן זווית העובדה שאפילו ליברמן לא טען בעדותו את הטיעונים העובדתיים, שהעלו עכשיו לזכותו.
"רוח המפקד", כותבת אלף, דיכאה "כל ניסיון להילחם באומץ נגד השחיתות שהתגלתה בתיק ולעודד התמודדות עם הקשיים הקיימים".
בשלבי הגסיסה הסופיים של התיק הפכה גם היא מטרה למתקפה מצד וינשטיין.
"באותם ימים לחוצים נאלצתי לעבור ניתוח חניכיים. הרופא הזהיר אותי שיכאב ואמר לי להישאר בבית עם אנטיביוטיקה ומשככי כאבים. "מיכל (סיבל, סגניתה של אלף, שהתבקשה ליטול חלק בכתיבת ההחלטה על סגירת התיק; נ"ל) היתה אמורה למלא את מקומי בישיבה חשובה שנקבעה למחרת היום במחלקה".
אלא שווינשטיין סירב לבקשתה של אלף שסגניתה תמלא את מקומה בניהול המחלקה. "הוא צרח עלי: 'חוץ מאוכל והפסקת מנוחה היא לא הולכת לשום מקום, ואני אפקח על זה אישית'".
צרח?
"כן. עבדתי עם חמישה יועצים משפטיים, מעולם לא צעק עלי יועץ משפטי, בטלפון או לא בטלפון. שהיועץ יצעק על מנהלת מחלקה?"
יהודה וינשטיין. "נראה היה שהוא נהנה מהכבוד שכרוך בתפקיד ולא מפנים את משמעותו" // צילום: דודי ועקנין
לבסוף, מצאה את עצמה כמעט לבד במערכה. "הרגשתי מאוד לבד. למעשה, כל הצוות מסביבי ומתחתיי, שחינכתי וגידלתי אותו, עשה פליק פלאק לצד השני".
אם הרוב חשב אחרת ממך, אולי את זאת שטעתה?
"זה תמיד יכול להיות, אבל במקרה הזה אני ממש לא חושבת כך. אני מכירה את הראיות מצוין. עובדה שבהתחלה הרוב חשבו שצריך להגיש כתב אישום, ולאורך הדרך לא חלו שינויים מבחינת הקונספציה.
"אין לי הסבר לכל. יכול להיות שהיתה השפעה לעובדה שהייתי לקראת פרישה מהפרקליטות. המלך מת, יחי המלך החדש. למרות שלא הרגשתי כמו ברווז צולע, לא מבחינת התיק ולא מבחינת ראשות המחלקה. צריך לזכור שפרקליט המדינה לדור, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי, ויהודה שפר, המשנה לעניינים כלכליים, תמכו אף הם בהגשת כתב אישום נגד ליברמן.
"כבר הייתי מעורבת בתיקים שבהם חשבתי שהיה צריך להגיש כתב אישום ולא הגישו, אבל אף פעם לא יצאתי עם אותה שריטה. כי לא היה מזמוז של זמן, ומסמוס, וחובת שתיקה בשימוע ו'רשימת מכולת', ועוד טעויות ומכשולים רבים אחרים. דברים שלא נתקלתי בהם ב־26 שנותיי בפרקליטות. אם היה מדובר רק על אי הגשת כתב אישום, אפשר היה לומר שמדובר במחלוקת מקצועית. אבל המכלול הזה מסמל בעיניי כוונה לגרום לתיק למות מיתת נשיקה".
למה?
"זאת שאלה קשה מאוד. הפשט הוא כי לא רוצים להתאמץ, להתעמק, להסתכן בכתב אישום כלפי מי שהיה באותם ימים שר החוץ וראש המפלגה השלישית בגודלה".
אבל הגישו כבר כתבי אישום חמורים נגד נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, שר משפטים.
"פה נכנסת תפיסת העולם הסנגוריאלית המובהקת של וינשטיין. חשיבה של סניגור צמרת פרטי, איך הוא מוציא את ליברמן מהעסק. הוא חשב איך הוא היה מוציא את ליברמן".
אולי זה נכון לקחת את תפקיד "פרקליט השטן".
"לא כשאתה ראש התביעה הכללית ויש ראיות לכתב אישום. אני המון פעמים נכנסתי לנעלי פרקליט השטן, ותמיד חשבתי מה הצד השני יגיד. בדיוק בשביל זה קיים השימוע - לתת לצד השני את האפשרות להוכיח שאין ממש בתזה שלך.
"פה היה משהו מעבר לזה. מי שנתן את הטון היה וינשטיין פרקליט הצמרת, ולא וינשטיין ראש מערכת התביעה, שרואה לנגד עיניו את האינטרס הציבורי, את אמות המידה לשקיפות ולתקינות השלטון ואת הדרכים שבהן נלחמים בשחיתות. שחיתות היא מחלה ממארת, מידבקת, קטלנית, שיכולה לגרום להתמוטטותה של מדינה. בהחלטה שנתן וינשטיין הוא חטא לתפקידו כראש מערכת התביעה".
בג"ץ דחה את עתירת תנועת אומ"ץ בעקבות סגירת התיק.
"דה פקטו, יש סיכוי אפסי שבג"ץ יתערב בהחלטה של יועץ משפטי לממשלה לסגור תיק מחוסר ראיות. בג"ץ לא יכול להתחיל לבחון עשרות ארגזים של חומרי ראיות. הוא לא ערוך לזה".
למעשה, חוות הדעת שכתבו אלף ואנשיה הונחה בנובמבר 2009 על שולחנו של היועמ"ש הקודם, מני מזוז. אלף קיוותה שמזוז יהיה זה שיגבש את עמדת הפרקליטות בנוגע להעמדתו לדין של ליברמן, למרות שנותרו לו רק שלושה חודשים בתפקיד.
"ראשית, ידעתי שליועץ חדש יידרש זמן רב כדי ללמוד את התיק. בנוסף, חשבתי שהדברים די בשלים, וברגע שתישלח הזמנה לשימוע, ההליך כבר יתגלגל ורכבת ההליך הפלילי תתחיל לנוע. מה עוד שדובר אז על כך שליברמן עשוי להתמנות לשר לביטחון פנים, וזה גרם לי תחושה של דחיפות רבה".
אחד ההסברים שהיא מציעה לכך שמזוז לא התקדם עם הטיפול בתיק, הוא חוסר רצונו להסתבך לקראת תום כהונתו. "היינו בשלהי כהונה מוצלחת יחסית של יועץ משפטי. עוקצה של ההחלטה השנויה במחלוקת של מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד שרון בפרשת האי היווני קהה במקצת. כך גם עוקצו של הסדר הטיעון התמוה בפרשת קצב. בינתיים הועמדו לדין נשיא המדינה, שר האוצר, ראשי רשות המסים וראשי רשויות מקומיות. למה לקפוץ ברגע האחרון לביצה הטובענית של תיק ליברמן?"
אל משה לדור יחסה מורכב יותר. היא התמודדה מולו על תפקיד פרקליט המדינה בסוף 2007 (וכך גם יהודה וינשטיין), "ועדיין, כשהוא נבחר, בירכתי אותו בלב שלם. אבל היו רגעים בהמשך הדרך שתהיתי אם לעובדה שהתמודדתי מולו לא היתה השפעה על יחסו למחלקה שבראשה עמדתי.
"דון קורליאונה, הסנדק, נהג לומר: 'זה לא אישי, זה רק עסקים'. בחיים - וכמו שגיליתי, לפעמים גם בפרקליטות - שום דבר לא אישי, אבל הכל פרסונלי".
מה היה יחסו של לדור למחלקה שלך?
"מצד אחד, הוא הילל ושיבח את המחלקה בהזדמנויות רבות. והיו לנו הישגים יפים: פרשת המינויים ברשות המסים, תיק הפנסיה הגרמנית ועו"ד ישראל פרי, שהורשע בגניבת 300 מיליון מארק מלקוחותיו, הרשעת דני דנקנר מבנק הפועלים, ההרשעה של ראש עיריית רמת גן צבי בר בשוחד, וגם תיקי הימורים באינטרנט, שידורים פיראטיים. היו לנו הצלחות רבות.
"מצד שני, בכל תקופת הכהונה שלו, כשאני הייתי בתפקיד, הוא לא העביר אפילו תיק אחד למחלקה שלי. אפילו לקח מאיתנו תיקים קיימים. אני לא יודעת למה הוא עשה את זה".
אולי הוא חשב שהדברים לא מתנהלים מספיק ביעילות. תיקי אולמרט, שהועברו לפרקליטות מחוז ירושלים, התקדמו במהירות רבה.
"בעניין המהירות, הוא היה צריך להאיץ בווינשטיין, לא בי. אנחנו הכנו תוך שלושה חודשים חוות דעת, כפי שהתבקשנו. ונא לא לשכוח שבניגוד לתיק ליברמן, בכל הנוגע לאולמרט, וינשטיין היה מנוע מלטפל. היו תיקים, כמו הפרטת בל"ל, שהתנהלו המון זמן אצל לדור עצמו. לא היתה ללדור שום סיבה לבוא אלי ואל המחלקה בטענות. אני לא מבינה, וגם אחרים לא הבינו, למה הוא ייבש את המחלקה הכלכלית".
אלה הדברים שגרמו לך להרגיש שהוא לא מגבה אותך מול וינשטיין?
"אני חושבת שהוא היה אז עסוק בהמון עניינים אחרים מלבד ליברמן. תיק אולמרט מאוד העסיק אותו. גם תביעת הדיבה שהגיש נגדו אולמרט, והחלטות הזיכוי בפרשת ויטה־וינרוט ובפרשות ראשונטורס וטלנסקי בבית המשפט המחוזי, שעוררו ביקורת קשה על הפרקליטות. יכול להיות שלא נשארו לו אנרגיות לתיק ליברמן, שלא הוא טיפל בו.
"אני חושבת שהתישו את לדור. תביעת הדיבה נגדו, שהסתיימה בהסכם פשרה, כולל התנצלות בכתב מצידו, לא שיפרה את מצב הרוח שלו ולא הוסיפה לביטחון העצמי שלו מול וינשטיין.
"בנוגע אלי, משהו הפריע לו. ניסיתי לשאול אותו ולהבין. אולי זה שהתמודדתי מולו, והוא לא שכח ולא סלח. אולי זה שלמרות שהוא היה הבוס שלי, לא נתתי לו לנהל במקומי את המחלקה. לדור אוהב לנהל את העניינים במקום כולם, הוא אוהב להיות פרקליט כל המחוזות ומנהל כל המחלקות. לנהל את הכל בעצמו. אבל אני לא חשבתי שזה המנדט שלו. וליברמן היה התיק שלי".
נפגעת ממנו?
"אני חושבת שכמנהל, הוא לא התנהל יפה. הוא לא נתן גיבוי, לקח תיקים שלא בצדק. לא הבנתי את היחס המאוד דואלי שלו למחלקה. זה השפיע על תיק ליברמן מבחינת המוטיבציה. כל הזמן ניסו לדחוף לי עוד פרקליטים, לא העבירו תיקים. הצעדים האלה יצרו תחושה לא טובה".
את כותבת על לדור שנהגתם לרקוד יחד במסיבות במהלך ההשתלמויות השנתיות של הפרקליטות ומציינת ש"ייאמר לזכותו שהוא רקדן טוב. אבל כמו בריקוד, גם בעבודה: מתעקש תמיד לרקוד פסאדובלה, ולא תמיד קשוב למוסיקת הרקע". למה את מתכוונת?
"הוא באמת תמיד רוקד פסאדובלה. ובעבודה הוא היה עקשן גדול. אחרי שקיבל החלטה, עשה מה שמצא לנכון והיה קשה מאוד לשכנע אותו אחרת. יש לזה צדדים טובים. למשל, לאולמרט הוא לא ויתר".
את מספרת בספר שהוא ביקש לשנות את הרכב הצוות שטיפל בתיק ליברמן והציע שמות של מועמדים אפשריים - אבל לא היתה ביניהם אף פרקליטה. למה היה חשוב לך לציין את זה?
"כי זה מאוד הפריע לי, והפרקליטות היא ארגון עם רוב נשי. בעבר, ציוותתי פרקליטה מוכשרת מאוד לתיק אחר, ולדור, שאוהב להתערב במינויים, מיהר להגיד לי: 'אבל היא בהריון'. עניתי לו שהיא לא תהיה בהריון לנצח.
"זה שיגע אותי. מה הקשר? זאת דוגמה ליחסו כלפי נשים, ובעיניי זה שוביניזם. עדיף פרקליט גבר, מפרקליטות מחוז ירושלים - שממנה הוא עצמו בא.
"להתרשמותי, קשה לו עם נשים דעתניות. אם כי הוא כן מינה נשים ראויות לתפקידים ראויים, למשל ליאת בן ארי, פרקליטת מחוז ת"א מיסוי וכלכלה".
המתח בין לדור לווינשטיין השפיע על העבודה בתיק ליברמן?
"אני לא יודעת מה היה המקור למתח ביניהם, אבל היה קשה מאוד לעבוד ככה. למשל, כשנדרשנו לנסח את ההזמנה לשימוע, כל אחד מהם משך לכיוונו ולסגנונו. הדברים הורגשו באווירת העבודה, בתקשורת הלא מילולית.
"בישיבות הייתי יושבת ומסתכלת עליהם ורואה את המתח, ויכול להיות שגם חוסר הערכה, קוצר רוח וחוסר סובלנות. נראה שהם לא חיבבו אחד את השני, בלשון המעטה. ואלה שתי דמויות שאמורות לעבוד בשיתוף פעולה ולהוביל את התיק קדימה.
"ייתכן שהדינמיקה הזאת ביניהם תרמה לסגירת התיק. אולי אם היה שיח טוב יותר ביניהם, לדור היה מצליח לשכנע את היועץ להגיש כתב אישום. ואולי זה אופטימי מצידי לחשוב כך".
בחנוכה 2012 הודיע וינשטיין על החלטתו לסגור את תיק "חברות הקש" נגד ליברמן. "מה שהכריע את הכף והביא לסגירת התיק היה הזהירות הרבה מדי, זו שחרגה לא פעם מגבולות ההיגיון, של חיפוש החורים ברשת ולא ראיית הרשת עצמה", כותבת אלף.
בראיון היא מספרת כי "וינשטיין הסתכל על כל ראיה בנפרד, במקום על המכלול. הוא הציב דרישה כמעט לא מתקבלת על הדעת להרשעה בטוחה בתיק. אבל אף פרקליט לא יכול להבטיח את זה. הוא הדגיש כי יש בעייתיות להסתמך על ראיות נסיבתיות, והצביע על 'היעדרם הכמעט מוחלט של עדים שיעידו לחובת ליברמן'. אני סבורה שכלל הראיות בתיק הספיק כדי להביא אותנו למצב של סיכוי סביר להרשעה.
"החלטת היועץ לא רק שאינה מקובלת עלי, אלא שהיא גם מעוררת תמיהות. למשל, לא האמנתי למראה עיניי, שהוא לא התייחס בכלל להעברה של 650 אלף דולר מאיש העסקים מרטין שלאף אל חברת 'טרסימנו' (לשעבר 'נתיב אל המזרח' – קפריסין, שהוקמה על ידי ליברמן ונמכרה, לדבריו, כשנבחר לכהן בשנת 2001 כשר התשתיות בממשלת שרון. על פי החשד, ליברמן המשיך לשלוט בחברה בפועל, בניגוד לחוק; נ"ל).
"זה מדהים, ליברמן היה אז שר התשתיות, לשלאף היו אינטרסים בארץ, מדובר בסכום עצום - ואין לזה שום התייחסות בהחלטת הסגירה. זה כל כך משונה ולא מובן, שאני לא יודעת להסביר איך הנושא הזה נפקד מההחלטה".
לבסוף הוגש נגד ליברמן כתב אישום רזה, שייחס לו את קידומו של זאב בן אריה במשרד החוץ, לאחר שכשגריר בלארוס סיפק בן אריה לליברמן מידע מסווג על חקירה המתנהלת נגדו.
"מפרשה שהיתה בשולי הדברים יצא כתב האישום החמור ביותר", מחייכת אלף חיוך מריר. "פרשת חברות הקש, 50 ארגזים עמוסי ראיות - הכל נסגר. תיק השגריר, בקושי ארגז או שניים - הפך להיות הדבר החמור ביותר עלי אדמות, שעליו הלכו בכל הכוח. בקיצור, הזנב מכשכש בכלב".
ליברמן זוּכה.
"אני סבורה שהוא זוכה מפני שסיפרו לבית המשפט את הסיפור הלא נכון. אני חושבת שנפלו טעויות בהחלטת בית המשפט, אבל זאת בוודאי לא הוכחה לכך שלא היה צריך להגיש כתב אישום בכל יתר הפרשות. זה לא אותו קנה מידה, לא אותו היקף ראיות וחומרה".
פרשת השגריר הצביעה על נקודת דליפה מתוך החקירות בתיק ליברמן. אלף חושדת שהיו עוד רבות. "חששתי מאוד שיש חפרפרות במשטרה בכלל, ובתוך יאח"ה בפרט".
לא בפרקליטות?
"לדעתי לא. אני משתדלת להסתכל מה קורה אצלי בבית, לפני הכל. במחלקה הכלכלית לא הדליפו.
"הסימן הראשון להדלפה מיאח"ה היה מכתב לא חתום שהגיע אלי, ובו הועלו טענות שאני עומדת לסגור את תיק רשות המסים ולא להעמיד לדין את שולה זקן. כידוע, זקן כן הועמדה לדין.
"אבל מה שהיה מטריד הוא שהמכתב כלל ביטויים שרק מישהו מתוך יאח"ה יכול היה להשתמש בהם ותיאור של מבנה היחידה, שרק אנשי יאח"ה מכירים. התחושה שלי היתה שמנסים לפגוע בי או להבהיל אותי, לא בגלל תיק רשות המסים, אלא בגלל התקדמות תיק ליברמן. המחשבה שמנסים לעשות סיכול ממוקד לתיק חקירה היא נוראה. מבהיל לחשוב שיש מישהו מחוץ לחקירה, אולי הנחקר עצמו, שיודע מה שנעשה בחקירה ומתחיל לפגוע באנשים שחוקרים, או בחקירה. התברר לי בדיעבד שהיינו מאוד תמימים. חקרנו, ולא ידענו שדברים יוצאים החוצה".
איך את יודעת שדברים יצאו החוצה?
"בהרבה דרכים. באופן שיטתי הרגשנו בשטח שהדברים דולפים. בהרבה תיקים מוצאים תיאומי עדויות, אבל במקרה של תיק ליברמן זה פשוט היה שיטתי. אפילו הוא עצמו הודה באוזני גידי וייץ מ'הארץ' שהוא תמיד יודע אילו חקירות מתנהלות נגדו ומחזיק רשת של מדליפים מבין כחולי המדים. הוא הרגיש מספיק בטוח כדי להתגאות בזה.
"אנחנו כל הזמן חששנו מהאזנות, הרגשנו שעוקבים אחרינו. היה מקרה שבו הייתי משוכנעת שעוקבים אחריי, בזמן שישבתי עם ידיד קרוב במסעדה בירושלים. גבר בעל פנים סלאביות וקשוחות התיישב לידינו והביט בנו במבט מאיים. כשקמנו ללכת, גם הוא קם והלך. זה גרם לי לא לישון כמה לילות טובים. מישהו עוקב אחרייך, יודע איפה את עובדת ולאן את הולכת, את יעד של מישהו. והיית צריכה לראות את הפנים של האיש ההוא מהמסעדה. לא היית רוצה לפגוש אותו בסימטה חשוכה בחצות. אני ממש לא פרנואידית, אבל זה היה תמרור אזהרה".
נקטתם אמצעי זהירות?
"חלק מחוקרי המשטרה החליפו טלפונים לתקופה מסוימת, ואנחנו התבקשנו בשלבים מסוימים לא לדבר על החקירה בטלפונים הסלולריים אלא רק בנייחים. לא שאי אפשר להאזין לטלפונים נייחים, אבל יצאו מנקודת הנחה שזה יותר מסובך. היו תקופות שביקשתי לסרוק מסמכים רק במשרד, או שהחומרים יאובטחו.
"בעת כתיבת הספר ערכתי סנכרון בין מאורעות, שירטטתי סרגל זמנים וגיליתי דברים מדהימים. למשל, ראיתי מתי יוצאת בקשה לחיקור דין - ואיך מייד אחריה מתחילות ההדלפות לתקשורת".
במידה מסוימת, הספר הוא גם כתב ההגנה שלך? הדרך שלך להראות שלא את זאת שהתנהלה לא נכון?
"אני לא חושבת שאני זקוקה היום לכתב הגנה. אולי נזקקתי בעבר, בגלל תחושות הבדידות. אני לא אומרת שאני לא טועה. אבל אני חושבת שבהתחשב בעשייה שלי, שהתנהלה בלוח זמנים סביר, בהשתדלות ראויה, בהתעמקות בחומר - אני לא צריכה כתב הגנה.
"הספר לא נכתב מתוך תחושה של 'שתו לי, אכלו לי ונעלבתי'. אני לא רוצה שירחמו עלי. הוא נכתב מכיוון שההתרחשויות בתיק מלמדות על המערכת. כך לא חינכתי את הפרקליטים שלי - להיעדר גיבוי, להססנות. אני לא יורקת לבאר ששתיתי ממנה, הפרקליטות יקרה לליבי. היא גורם מאוד משמעותי במערכת החוק ויש בה אנשים מצוינים, חדורי אידיאולוגיה. אני מציפה את הדברים בתקווה שילמדו מהטעויות שנעשו בתיק ליברמן".
את מרגישה שסגירת התיק, שנעשתה במקביל לפרישתך מהפרקליטות, הכתימה את הקדנציה שלך כראש המחלקה הכלכלית?
"סיימתי קריירה מאוד מצליחה, הרזומה שלי מדהים. זה לא הכתים לי את הקדנציה במובן שחושבים שאני פרקליטה לא טובה. אבל זה קילקל לי את הסוף, וממקום מאוד לא נכון".
מה למדת על אביגדור ליברמן במשך השנים שבהן עבדת על התיק?
"הלכתי לראות אותו כמה פעמים, בכנסים למשל. להתבונן בו. זה היה כשעוד הייתי תמימה וחשבתי שאחקור אותו בבית משפט.
"הוא אדם חכם ומתוחכם. מה שמטריד זה שהוא נשאר בגדר אניגמה, גם אחרי כל החומרים שנחשפו עליו. זה רק מדגיש כמה רב הנסתר על הגלוי. איש ציבור במדינת ישראל, בחברה דמוקרטית, אמור להיות הרבה יותר שקוף מבחינת עסקיו, החשבונות הפיננסיים שלו וההיכרות של הציבור איתו.
"ליברמן הוא אדם מאוד אמיד, שעשה את הונו בתקופה מאוד קצרה. עיני לא צרה בעשירים, אבל אני עדיין חושבת שהמקורות לצמיחה המהירה של עושרו בלתי מוסברים בעליל. בתור מי שהיה במשך שנים פקיד ציבור, ואחר כך נבחר ציבור, הוא צריך לתת הסברים קצת יותר סבירים ומעמיקים לגבי מקורות העושר שלו. אלה דברים שהיו אמורים להתרחש בבית המשפט.
"כשנחשפתי אל חומרי החקירה שלו במשטרה ואל היחס שהפגין כלפי החוקרים, הבנתי שהוא מרגיש מאוד בטוח, מוגן. שהוא חושב שלא ייגעו בו, שהוא מעל לחוק. מאופן הדיבור שלו אל השוטרים, הייתי מצפה שכנבחר ציבור יהיה קצת יותר צנוע. ההתנשאות שהרגשתי שהוא מפגין בחדר החקירות, המחשבה שכולם טיפשים ושאי אפשר לעשות לו כלום - אלה דברים מקוממים".
אולי הוא פשוט היה משוכנע בחפותו.
"אולי. אני לא חושבת שהוא נרדף סתם, כפי שהוא מרבה לטעון. כל החקירות נגדו נוהלו על סמך תשתית ראייתית מבוססת".
מה חשבת כשנחשפה לפני שנה פרשת השחיתות הגדולה ב"ישראל ביתנו", שכוללת חשדות לכאורה לקיומה של מערכת שוחד משומנת?
"לא הופתעתי. גם לא מפרשת נתיבי ישראל. בשתיהן מעורבים אנשים שהכרתי מתיק החקירה נגד ליברמן".
את חושבת שהגשת כתב אישום בתיק ליברמן היתה משפיעה על החקירות האלה?
"קשה לדעת, וקשה לדעת כיצד יסתיימו החקירות הללו. אני כן יודעת שאם אתה לא נלחם בשחיתות בכל הכוח, היא כמו תמנון שמתפשט לכל חלקה טובה".
• • •
תגובות:
משרד המשפטים, בשם היועץ וינשטיין: "דברי הביקורת מופרכים, גם בג"ץ דחה עתירה נגד ההחלטה על סגירת התיק" • לדור: "לא אתייחס לספר בתקשורת"
• דוברו של ח"כ אביגדור ליברמן מסר: "אביה אלף פרשה ממשרד המשפטים אחרי שהפסידה במכרזים שאליהם ניגשה בתוך המשרד, וגם לאחר פרישתה לא התקבלה למספר תפקידים שאליהם ניסתה להתמנות. נראה שהתסכול המצטבר שלה מתורגם לספר הזה, שכל מטרתו היא ניסיון לבנות קריירה חדשה על גבו של אביגדור ליברמן.
"מיותר לומר שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק עברה גם את מבחנו של בית משפט העליון, שקבע שההחלטה סבירה ונכונה. בנוסף, גם במשפט שהתנהל לאחר מכן קבעו שלושה שופטים פה אחד כי ליברמן זכאי. ניתן רק להצטער שאנשים מתוסכלים מנסים לבנות קריירה באמצעות השמצות ובדיות על אנשים אחרים. מעבר לכך, נציין גם שח"כ ליברמן יזם חוק, שלפיו כל השרים וכל ראשי המפלגות יחויבו לפרסם את הצהרות ההון שלהם בפני הציבור כולו. מי שמתנגד לחוק הם ראשי הקואליציה הנוכחית, בראשות הליכוד".
• ממשרד המשפטים נמסר, בשם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין: "בעבר נידונה בפני בית המשפט העליון עתירה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב אישום נגד מר ליברמן בפרשת החברות. בית המשפט העליון, לאחר שקרא את עמדת היועץ ושמע טיעונים, המליץ לעותרים לחזור בהם מעתירתם, בהיעדר עילה כלשהי להתערבותו. העותרים שעו להמלצה ומחקו את העתירה. עובדה זו מדברת בעד עצמה. היועץ המשפטי לממשלה בחן את חומר הראיות נגד מר ליברמן, העיר הערות וביקש הבהרות, על פי ניסיונו ומומחיותו. לאחר כל אלה, החליט היועץ כי חומר הראיות שבפניו אינו מצדיק הגשת כתב אישום נגד מר ליברמן בפרשת החברות, אך מצדיק הגשת כתב אישום בגין פרשת השגריר.
"בהחלטתו אמר היועץ כי 'בסופו של יום, נותר התובע אל מול המסכת הראייתית. עליו לבחון מסכת זו במבט קר, בחינה מדוקדקת ומקיפה. עליו לבחון את מהימנותן של הראיות ולאמוד את סיכוייהן להיכנס בשערי בית המשפט. האחריות להכרעה אם מתקיים סיכוי סביר להרשעה לעולם מצויה על כתפיו של התובע, ואין הוא רשאי לגלגל אחריות זו לחצרו של בית המשפט'.
"החלטת היועץ שלא להגיש כתב אישום נגד מר ליברמן בפרשת החברות מאמצת הלכה למעשה את מסקנתם של כל חברי הצוות שמינתה גב' אלף לטיפול בתיק ליברמן, ושל בכירים נוספים בפרקליטות ובמשרד המשפטים, לפיה יש לגנוז את תיק החברות, איש איש מנימוקיו. כל אלה סברו כך, מבלי ששימשו קודם לכן כסניגורים ולו יום אחד בחייהם.
"יובהר כי רשימת השאלות ששוגרה להגנה בהמשך לישיבת השימוע הוכנה בעצה אחת עם צוותה של גב' אלף ובתיאום מלא עם בכירי הפרקליטות. הטון הנחרץ שבו משמיעה גב' אלף את דברי הביקורת המופרכים שלה נשמע לראשונה אך ורק בתקשורת ובספר שפירסמה לאחר פרישתה. גב' אלף היתה פרקליטה צנועה במשך שנות עבודתה בפרקליטות, ויש לה סיבות מצוינות להישאר כזו גם היום".
• משה לדור מסר: "אני מסרב להתייחס לספר באמצעי התקשורת".
• שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, מסר: "טענתה של הגב' אלף נגדי מופרכת מעיקרה. הסיבה היחידה לכך שלא התקבלה החלטה בתיק ליברמן בטרם סיום כהונתי היתה העיכוב שנגרם על ידי הגב' אלף וצוותה בהכנת חוות דעת בתיק. עיכוב זה נמשך עד לאחר סיום כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה. על כך נאמר: הפוסל - במומו פוסל".
• מיאח"ה נמסר בתגובה: "אין בכוונתנו להתייחס לטענות מופרכות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו