"למרות שאנחנו מתקרבים לסוף החורף, הטמפרטורה יכולה להגיע גם למינוס 20 מעלות, ולכן כדאי שתצטיידי בבגדים תרמיים, כפפות סקי חמות דוחות רטיבות וצעיף. את מגפי השלג והחרמונית אנחנו כבר נספק", מסביר לי אילן יגר, שבועיים לפני ההמראה ללפלנד הקפואה.
קור מעולם לא הפריע לי. אני מוטרדת יותר מכך שאת המסע בלפלנד נעשה בג'יפים. "אין לך מה לדאוג", מסביר יגר, מדריך המסע. "בכל גלגלי הג'יפים נעוצים מסמרים קטנים, שננעצים בקרח במהלך הנהיגה ומונעים החלקה".
לפלנד ("ארץ הקצה הצפוני", בתרגום מילולי) משתרעת בשטחיהן של פינלנד, שבדיה, נורבגיה ורוסיה. היא עלתה לתודעה התיירותית בתחילת שנות השבעים, כשתושביה הבינו שדווקא השלג הכבד שמכסה אותה במשך כל השנה עשוי להיות אטרקציה תיירותית וכלכלית.
200 אלף בני אדם חיים בלפלנד, מהם כ־80 אלף בני שבט הסאמים (לָפים). המסע שלנו מתמקד בשטח הפיני של לפלנד, שהוא האזור המפותח ביותר מבחינה תיירותית, ובו חיים 6,000 סאמים. חברת התעופה הפינית "פינאייר" מוציאה טיסות ישירות מישראל להלסינקי לאורך כל השנה (ארבע שעות טיסה), ועוד שעה וחצי של טיסה מביאות אותנו אל רובָניֶימי, עיר בצפון פינלנד הנחשבת לבירת לפלנד. כאן מתחילה החוויה הארקטית שלנו.
הדבר הראשון שרואים ביציאה מהמטוס הוא לבן מסנוור. הרבה לבן. לבן בכל מקום. קצת כמו בסצנת הפתיחה של "סיפורי נרניה", שם ילדי משפחת פבנסי נשפכים מתוך ארון בגדים ישן אל תוך ממלכה קפואה.
הטמפרטורה על מד המעלות מראה מינוס 3, והאוויר קפוא. הדרך לג'יפים עוברת בתוך שלג עמוק, ומלווה בצליל הפתיתים המתפצפצים מתחת לנעליים.
איסמו, המדריך הפיני, מקבל את פנינו בהתרגשות. הוא משרת בצבא פינלנד ומתגלה כתומך נלהב של ישראל. "במשך שנים לא היתה לנו מדינה עצמאית. לאורך ההיסטוריה היינו חלק מרוסיה וחלק משבדיה. רק אחרי מלחמת העולם השנייה זכינו לקבל את עצמאותנו, ולכן אני מזדהה עם העם היהודי ועם מדינת ישראל. אתם חייבים לשמור על המדינה שלכם". יגר לוחש לי מהצד שבמבצע עופרת יצוקה, איסמו רצה לבוא לישראל כדי להילחם לצד חיילי צה"ל.
• • •
מאה קילומטרים מפרידים בין רובניימי לכפר רָנוּאה שבערבות לפלנד הפראיות, מדרום־מזרח לבירה. ההתלהבות מכמויות השלג בדרך מתחלפת אט אט בתחושה של סרט טבע, שנע במעגל בלתי פוסק על אותה פיסת נוף.
"אם כל הנופים שנראה הם עצים מכוסים בשלג, זה יהיה מאכזב מאוד", מסנן אחד המשתתפים ברגע של חולשה, ויגר מחייך. "לא במקרה יש אצל האסקימוסים 67 מילים שונות שמשמעותן שלג. אני מאמין שמחר כבר תראו את הדברים אחרת".
דרך צדדית שיוצאת מהכביש מובילה אל אגם רנואה הקפוא, אחד מ־187 אלף האגמים בפינלנד. "בקיץ הכל ירוק פה ומלא במים", מסביר איסמו, "ממש לא דומה לנוף שאתם רואים עכשיו".
סמוך לכפר רנואה שוכן גן החיות הכי צפוני בעולם. עשרות דונמים של חורש טבעי מגודר, מלא בכל חיות הבר שמאפיינות את האזור - דובים, זאבים, שועלים, איילים, תנשמות, פסיונים, אווזי בר. הדובים נטמעים בשלג הלבן, מתחפרים בו ונרדמים, מתעלמים מאיתנו באדישות. משפחה של זאבים רצה מעבר לגדר ונעלמת אל תוך האופק הלבן.
בקתות העץ הסמוכות מספקות היכרות עם אחד מעמודי התווך של התרבות הפינית: הסאונה. הפינים מייחסים לרחצה בסאונה משמעות רבה ומגדירים אותה כחוויה רוחנית של טיהור, מדיטציה והתחברות לאני הפנימי. "פתגם פיני עתיק אומר שבלי סאונה אין טעם לחיים", מסביר יגר. "בעת בניית בית חדש, בונים קודם את הסאונה, וסביבה את שאר החדרים".
טמפרטורת האוויר בסאונה נעה בין 80 ל־100 מעלות. נכנסים (בבגדי ים, כמובן; הפינים עושים את זה בעירום), שופכים מים על אבני הבזלת הלוהטות ומתמסרים לחוויה. החום והלחות מעיקים, אבל יגר הזהיר ש"מהסאונה יוצאים רק כשלא יכולים עוד לסבול את החום". אז בינתיים אנחנו מתכסים באגלי זיעה גדולים ומנסים למשוך כמה שאפשר. כמה דקות שנראות כמו נצח.
בסוף אי אפשר עוד, וכולם בורחים החוצה ומתפלשים בשלג. הטמפרטורה בחוץ מינוס 6 מעלות, אבל החום של הסאונה עדיין שומר עלינו. כשהקור גובר, חוזרים פנימה לסיבוב נוסף.
ארוחת הערב מספקת הצצה ראשונה לאוכל הפיני. הוא לא עשיר במיוחד, מבוסס בעיקר על בשר אייל, דגי סלמון, תפוחי אדמה ונקניקים מעושנים. כמעט לכל מרק מוסיפים שמנת, כדי להסמיך ולהעשיר אותו. מגוון הירקות דל יחסית, כך שהמנה הצמחית כוללת בעיקר לחם שיפון דחוס וריבת פירות יער.
• • •
אחרי לילה מפנק בבקתת העץ, המוקפת בחורש טבעי מושלג, קמים אל בוקר קפוא. הרכבים מכוסים בשלג שירד במהלך הלילה, הטמפרטורה בחוץ - מינוס 5. הטקס המקומי כולל את ניקוי השלג מהשמשה הקדמית באמצעות מגב מטבח קטן. הווישרים כמעט מיותרים כאן.
יוצאים מזרחה אל העיירה פּוֹסיוֹ. הכבישים פתוחים, הודות למפלסות השלג שעובדות מסביב לשעון. לאורך המסלול צומחים עצי אורן ולבנה, האופייניים לאזור. לכביש אין מעקה ביטחון, והשלג שנערם בצדדים מחייב ערנות.
בניגוד לעצי האורן מאתמול, שענפיהם התכופפו מתחת לשלג הרב שנערם עליהם, עצי האורן של הבוקר נראים כאילו רוקמת התחרה הכינה עבורם בלילה כיסוי תחרה יפהפה, המקשט את ענפיהם. עכשיו ברור למה התכוון יגר כשאמר שבבוקר הכל ייראה אחרת.
500 בני אדם גרים בפוסיו, אבל האטרקציה שהם מציעים מושכת לשם אלפי תיירים כל שנה. בכניסה לחוות איילי הצפון ממתין ספו הירבונן (53) בלבוש לָפי מסורתי - מכנסיים וחולצה רקומים בצבעי אדום, כחול, ירוק וצהוב, כצבעי דגל העם הלפי.
הלפים (או הסאמים) היו שבטים נודדים, שעברו בימי הביניים ממונגוליה שבמרכז אסיה לעבר צפון סקנדינביה. אמצעי התחבורה העיקרי שבו הסתייעו בנדודיהם היה איילי הצפון, המשמשים אותם עד היום גם להפקת חלב, בשר, בגדים, אוהלים וכלי עבודה.
ספו נולד בחווה ומנהל אותה מאז גיל 16, ועיקר פרנסתו מתבסס על רעיית עדרי האיילים ועל שירותי קייטרינג מקומי שהקים. ביער שמאחורי החווה שלו כבר ממתינות מזחלות עץ רחבות, מרופדות בפרוות איילים, מזמינות אותנו להתיישב בתוכן. אייל צפון אחד שרתום למזחלת מלאה בציוד מסוגל לעבור עשרות קילומטרים ביום.
בתום מסלול הרכיבה, ספו מוביל אותנו למסעדה הביתית שלו. שם, ליד האח הבוערת, הוא מציע את המשקה האלכוהולי האופייני לאזור: בירה כהה תוצרת בית, מרה מאוד ובעלת אחוזי אלכוהול לא גבוהים (5-3), שמוגשת לצד מרק ירקות עשיר בשמנת.
"מחודש דצמבר ועד סוף ינואר השמש כאן לא זורחת", הוא אומר, "כך שקשה להבחין בין היום ללילה. אבל זה משהו שאנחנו רגילים אליו מגיל אפס, כך שהוא לא נראה לנו מוזר.
"האמת היא שבגלל השלג הלבן, אף פעם אין חושך מוחלט. התחושה היא שאנחנו חיים כל הזמן באור דמדומים. בקיץ השמש לא שוקעת בכלל מתחילת יוני ועד סוף יולי. אני רגיל להירדם גם באור יום מלא.
"החיים לא נעצרים בגלל השלג או בגלל החושך. הילדים הולכים לגן ולבית הספר במשך כל שנת הלימודים. בית הספר הקרוב נמצא במרחק 20 ק"מ מכאן, והם מגיעים לשם בהסעות. הכבישים אף פעם לא חסומים, וכל המבנים מחוממים.
"יש לנו גם מרפאה קרובה, שנותנת שירותי עזרה ראשונה. יש גם בית חולים, שנמצא במרחק 20 ק"מ מכאן".
המרחק בין החוות בעיירה הוא כארבעה קילומטרים, כך שחיי קהילה אין כאן. "אם יש לי זמן פנוי, וזה בעיקר בסתיו, אני מנצל אותו לציד ולדיג", אומר ספו. הילדים שלו כבר גדולים, היידי בת 24 ולומדת באוניברסיטה במרחק 300 ק"מ מכאן, כך שהוא לא רואה אותה הרבה. מקה בן 20, ומשרת בצבא, במרחק 250 ק"מ מכאן. בפינלנד יש שירות חובה שנמשך שנתיים, ומי שלא רוצה להתגייס חייב להירשם ללימודים אקדמיים.
"כשהילדים היו קטנים, הם היו נפגשים עם ילדים אחרים אחרי שעות בית הספר. היום, בשעות הפנאי, הם עוסקים בעיקר בספורט".
לא מסוכן להסתובב בחוץ בקור ובשלג הכבד?
"הסכנה העיקרית היא ללכת לאיבוד בשלג או להיתקע. אבל כל הילדים שנולדו כאן מכירים את השבילים ואת הסכנות, ויודעים איך לשרוד ולשמור על כללי הזהירות".
איסמו, המדריך המקומי שגדל בעיירה, מוסיף כי "שני הדברים החשובים ביותר בהישרדות בשלג הם הבערת אש ובניית מערה. כל הילדים לומדים את זה מגיל אפס".
ומה עם בעלי החיים הטורפים? ספו אומר שעד היום הוא ראה רק עקבות של דובים. "בדרך כלל הם ישנים עד אפריל, וגרים עמוק בתוך היער. בעשר השנים האחרונות אני זוכר רק שני אנשים שהותקפו על ידי דוב. ועדיין לא הייתי ממליץ למי שלא מכיר את השטח להסתובב בו באופן עצמאי".
מאחורי החווה שלו יש אגם קפוא. אנחנו צועדים אחריו עד לאמצע האגם, והוא מדגים את שתי שיטות הדיג המסורתיות, שבהן משתמשים כדי לדוג את דגי הסלמון שנמצאים מתחת לשכבת הקרח: הדייגים המקומיים קודחים בקרח באמצעות מוט ברזל דמוי מברגה ידנית, ואז מכניסים דרך הפתח חכה אל מי האגם. בשיטה השנייה קודחים באמצעות המוט שני חורים בקרח, במרחק כמה מטרים זה מזה, מעבירים רשת דייגים בין החורים, ומחכים כמה ימים. הרשת לוכדת את כל הדגים שעוברים לידה, ולדייג נותר רק לחזור לאגם, לשלוף אותה ולקחת את ארוחת הערב.
בתחילת החורף, כשהאגמים מתחילים לקפוא, ובסופו, כשהם מתחילים להפשיר, ההליכה על הקרח עלולה להפוך למלכודת מוות. שהייה במים הקפואים עלולה להוביל להיפותרמיה ולטביעה.
• • •
"היום ניכנס קצת יותר אל עומק השטח", יגר מלא עזוז בבוקר שלמחרת. "השלג עשוי להטעות, ולכן חשוב לנסוע באמצע השביל, ולא לרדת ממנו". היעד הוא שמורת קוֹרוֹאוּמה, שמורת טבע יפהפייה כ־40 ק"מ מערבה מפוסיו.
אחרי חצי שעת נסיעה בנופים פראיים של יערות מושלגים, אחד הג'יפים סוטה קצת מהשביל, וצידו הימני שוקע בשלג הרך. אילן שיפמן, המדריך המקצועי, ממהר להוציא את רצועת החילוץ, שמאפשרת למשוך את הג'יפ החוצה. הוא מחבר את הרצועה אל הג'יפ המוביל, ובתוך דקה הג'יפ התקוע מחולץ מהשלג.
בינתיים אנחנו מחליטים לבדוק באופן מעשי את הביטוי "כדור שלג מתגלגל". יוצרים גוש שלג קטן, משליכים אותו על השלג, ובתוך רגעים ספורים של גלגול הוא הופך לכדור ענק, שארבעה אנשים מובילים ותומכים בו מהצדדים. קצת סירופ פטל היה יוצר כאן את משקה הברד הכי אותנטי בעולם.
השמורה משתרעת על פני 30 ק"מ, ובתחתיתה, אחרי הליכה של כחצי שעה, ממתינים המפלים הקפואים. נטיפי המים הענקיים והתנועה הטבעית של המים, שנעצרה, בלתי נתפסים במבט ראשון. כאילו הקפיא מישהו את התמונה.
תופעת המפלים הקפואים יצרה ספורט של טיפוס מפלים בעזרת גרזנים. ואכן, בתחתית המפל אפשר להבחין במטפס מפלים, הנועל נעלי דוקרנים, ובידו גרזן להקלת הטיפוס. האמיצים שבינינו מטפסים במעלה המפל, מתיישבים, וגולשים למטה במגלשה הטבעית שנוצרה. רק כאן מכה בי פתאום ההכרה שמרגע שהגענו ללפלנד, לא נשמע אפילו ציוץ אחד של ציפורים.
"בחורף באמת אין כאן ציפורים", אומר איסמו, "אבל עם הפשרת השלגים הן מגיעות ומחיות את הטבע הדומם שהיה לנו בחורף".
הזוהר הצפוני. תחושת העונג מהמחזה הנדיר נמשכת כמה שניות בלבד // צילום: GettyImages
בין שבילי היער מפוזרות בקתות עץ קטנות, המצוידות בגזעי עצים קטנים ובגרזן שמאפשר לחטוב את העצים כדי להדליק מדורה. השירות הזה, אומר איסמו, נמצא כמעט בכל יער, לא רק כדי לפנק את המטיילים, אלא גם כאמצעי בטיחות למי שנתקע וממתין לחילוץ.
בירת חבל לפלנד, רובניימי, נחשבת למרכז חינוכי בינלאומי. מתוך 61 אלף תושביה, עשרת אלפים הם סטודנטים צעירים שבאים מכל פינלנד ומרחבי אירופה. האוניברסיטאות הרבות שבה מפורסמות בעיקר בלימודי יחסים בינלאומיים. התחומים המבוקשים על ידי המקומיים הם לימודי הוראה, רפואה וטכנולוגיה.
בעיר פועלים פאבים רבים, והמסעדות מציעות אוכל מוכר - איטלקי, אמריקני, סיני. האטרקציה העיקרית של העיר היא הארקטיקום, המוזיאון המתאר את אורח החיים באזורים הארקטיים.
• • •
רובניימי ממוקמת בחיבור שבין נהר הקמיוקי - הארוך ביותר בלפלנד (500 ק"מ) לבין נהר אונאיוקי, הקפוא כל החורף. חברות רבות מציעות לתיירים נהיגה באופנועי שלג - בין כמה שעות לכמה ימים. אנחנו מסתפקים בכמה שעות של נהיגת אקסטרים מהירה על הנהר הקפוא ובין שבילי היער שבאזור.
בערב, באמצע שתיית הבירה בפאב מקומי, מקפיץ אותנו יגר אל הנהר הסמוך לבקתות שבהן אנחנו לנים. "אם אתם רוצים לראות את הזוהר הצפוני, בואו עכשיו", הוא אומר. אנחנו תופסים מונית ודוהרים לעבר נקודת המפגש שעל שפת הנהר הקפוא. מרחוק אנחנו מבחינים להרף עין בפס ירוק שחוצה את השמיים. תחושת העונג מהמחזה הנדיר נמשכת כמה שניות בלבד.
בבוקר מראה מד המעלות מינוס 6. נוסעים לעבר העיירה קימי שבמערב לפלנד, לביקור בטירת הקרח הקפואה לומנילה, שנבנית מחדש בכל שנה ונחנכת בתחילת פברואר. 20 אלף משאיות וחודש ימים נדרשים כדי להקים את הארמון המפואר, שעומד על תילו למשך כמה חודשים, עד שהוא נמס ונעלם. יש בו בר שתייה, ואפילו כנסייה. מי שרוצה לקחת את החוויה עד סופה מוזמן ללון באחד מחדרי המלון שנמצאים בטירה.
הלאה אל שוברת הקרח המפורסמת "סאמפו", שתיקח אותנו לשיט בים הבלטי הקפוא, בתוך המפרץ הבוטני שבין פינלנד לשבדיה. ה"סאמפו" נבנתה ב־1960 ופעלה בשירות ממשלת פינלנד כדי לשמור על נתיבי ים פתוחים בין קימי לבין האוקיינוס האטלנטי, גם כשהמפרץ קופא. היא עלתה על הקרח ופילסה דרך לאוניות, שהעבירו נייר ועצים אל ערי אירופה.
"התפקיד שלי היה לפלס דרך לאוניות המשא ולאפשר להן הפלגה בטוחה במפרץ הקפוא", אומר רב חובל פֶּקָה, שמשיט את האונייה כבר שנים. "שבירת הקרח גם איפשרה לאוניות גוררות לחלץ אוניות שנתקעו בין הקרחונים. לפעמים שהינו בלב ים במשך ימים. זאת היתה עבודה מאתגרת.
"עם השנים כמות המטענים גדלה כל כך, ואוניות המשא החדשות היו גדולות בהרבה מה'סאמפו', מה שהוביל להבאת שוברות קרח ענקיות. ה'סאמפו' נשארה מיותמת, והעלתה בראשו של ראש העיר את הרעיון להפוך אותה לאוניית תיירים".
רגע לפני שה"סאמפו" מסתובבת וחוזרת על עקבותיה, היא עוצרת. אנחנו לובשים חליפות גומי אטומות ויורדים לטבילה בין הקרחונים שהאונייה שברה. אני שואלת אם אפשר לשחות בים ללא חליפה. רב החובל אומר שכן, "אם יש בסביבה מקור חום כמו סאונה. טמפרטורת המים היא סביב אפס מעלות, כך שזה לא בלתי אפשרי, אבל את עלולה לסבול מהיפותרמיה".
• • •
היעד הכמעט אחרון שלנו הוא הכפר הקטן נאפּאפּירי, עשרה ק"מ מצפון לרובניימי. שם שוב ממתינות מזחלות, רק שהפעם הן רתומות לשישה כלבי האסקי פרוותיים, בעלי עיניים כחולות. בדומה לאיילי הצפון, גם הם שימשו את הלפים כאמצעי תחבורה אמין וזול.
הנהיגה במזחלת פשוטה: נוסע אחד יושב בתוכה, והאחר עומד מאחוריה על מדרך עץ, שלידו נמצא גם מדרך מתכת - זה הבלם המשמש להאטה של דהרת הכלבים. הכלבים הקשורים נובחים ללא הרף עד הינתן האות, ואז הם שועטים קדימה במהירות של כ־20 קמ"ש. האדרנלין בשמיים.
"הכלבים מתפקדים הכי טוב בקור של מינוס 20 מעלות", מתנצל המדריך, "מינוס 7 זה כמעט כמו קיץ בשבילם. אז יכול להיות שמדי פעם תצטרכו לרדת מהמזחלת ולעזור להם".
הכפר של סנטה. אפשר לשלוח גלויות בשמו // צילום: אי.פי
בסיום מסלול הדהירה של הכלבים, אנחנו מגלים שהאגם הקפוא שבו החנינו את הג'יפים הפך בן רגע למשטח קרטינג. קונוסים שהוצבו על האגם מסמנים לנו את המסלול, והמשימה: להשלים שתי הקפות וחצי בכמה שפחות זמן. אוהבי ספורט מוטורי ואקסטרים יזכו לחוויה מלאת אדרנלין שלא משתווה לשום נהיגה במסלולי הקרטינג המוכרים מהארץ.
לא הרחק מחוות הכלבים וסמוך מאוד לשדה התעופה נמצא הכפר של סנטה קלאוס, ג'ולאפאקין פאג'קיילה. האגדה מספרת על סבא עם זקן לבן ומשקפיים עגולים שנולד כאן, ובערב חג המולד היה מתרוצץ בשמי העולם עם מזחלת איילים מעופפים ומחלק מתנות לילדים. האמונה שמוצאו של סנטה קלאוס מלפלנד הולידה, כמובן, תעשייה תיירותית שלמה סביבו.
הכפר בנוי כולו בקתות עץ קטנות ומדיף ריח מתוק של חג המולד. עצי אשוח רבים מקשטים את השלג, מנורות צבעוניות ומתנות מקשטות את העצים בלבוש חג, והרמקולים הפזורים בכפר מנגנים את שירי חג המולד גם באמצע ספטמבר. בכל שנה מבקרים כאן יותר מעשרת אלפים תיירים, רובם נוצרים. ממשרד הדואר המקומי אפשר לשלוח גלויה מסנטה לבני המשפחה בעולם: משרד הדואר מתחייב שהגלויות יגיעו בדיוק בערב חג המולד. √
michali100@gmail.com---------------------------------------
הכתבת היתה אורחת "אייס צ'אלנג'" מבית מאגמה. עלות המסע: 2,590 יורו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו