איתי שגב, מורה, רחובות

התקבלה הודעת ווטסאפ חדשה מאיתי שגב. כבר כמה ימים שאנחנו מנסים לקבוע מועד לראיון. הפעם הוא נוסע ברכבת, הקרון מלא באופניים חשמליים, אז שגב מצלם בטלפון ושולח לי סרטונים ותמונות מהכאוס. נותרו לו 2% סוללה, ובמהרה שגב נעלם שוב, עד למחרת בבוקר.

התקבלה הודעת ווטסאפ חדשה מאיתי שגב. תמונה של כיכר עירונית עם יונים. "אחי, אני בצילומים עכשיו. טירוף. היום זה יום האודישנים הראשון לפרסומת של ביטוח ישיר". אני שולח סמיילי, הוא מרוצה שהבנתי את הבדיחה, ואנחנו מחליטים להיפגש ביום רביעי.

התקבלה הודעת אודיו מאיתי שגב. "אני בעיקר רוצה לדבר איתך על מה ללבוש לפגישה. אני מתלבט אם לזרוק על עצמי טי־שירט עם נעלי קרוקס, או אולי לבוא עם איזה שרוואל. מה אתה חושב? אולי בכלל צריך לבוא מחויט".

מנסים לקבוע איפה זה יקרה. "מה שנוח לך", הוא כותב. "לא מכיר מקומות. אני לא בליין בתי קפה... (: אפשר בקולוסיאום או בפינגווין. איקאה. אופיס דיפו. מיני ישראל. מעדיף מקום שיש בו ילדים, כי אני מת לחתום".

שלוש פעמים קבענו, ושלוש פעמים שגב נאלץ לדחות בגלל סיבות לגיטימיות. פעם אחת הוזעק להקליט מחדש קריינות לכתבה שהכין, ששודרה במחצית של המשחק המרכזי בספורט 1 - מכיוון ששגב טעה בשם. בפעם השנייה הוא בדיוק עבר דירה. את הפעם השלישית הוא פיספס, כי נזכר ברגע האחרון שמכר את הרכב שלו ואין לו איך להגיע. בינתיים כבר קיבלתי 173 הודעות ווטסאפ חדשות מאיתי שגב, כולל חיקויים של ג'ודי לוץ ובדיחות על אורן חזן.

הטלפון מאותת לי שהתקבלה הודעת וידאו מאיתי שגב. הנה הוא עומד בלי חולצה בסלון דירתו שברחובות, זיפים על פניו ומבט מבולבל בעיניו. כל תכולת הדירה, בארגזים על הרצפה, מקיפה אותו מכל הכיוונים. ציור ממוסגר של הדמות שגילם ב"הקומדי סטור" מונח על אחד הארגזים. "רוצה להיפגש אצלי?" הוא מציע בקול נואש.

בסוף נשברתי. ביום שישי בערב, תוך כדי עוד סשן של הודעות ווטסאפ, הודעתי לו: אל תזוז, אני בא אליך עכשיו.

התקבלה הודעת אודיו מאיתי שגב. "איזה מלך. תכתוב בווייז רחוב הרצל ברחובות. נמצא שם בית קפה, יש שם מלא. אין, רחובות עיר האורות אחי. אתה לא מבין מה הולך פה. אז מה ללבוש?"

השעה 20:30, ערב שבת. אני ואיתי שגב מתהלכים לאורך רחוב הרצל ברחובות ומחפשים את ארומה. "נשבע לך שהיה להם פה סניף", הוא מנסה להסדיר את הנשימה. "אתה מכיר את זה שהם קוראים לך במיקרופון כשההזמנה מוכנה? פעם אמרתי לקופאית שתרשום את ההזמנה על שם 'אני מתפטרת'".

מכיוון שלאורך ההליכה נתקלנו רק בשני בתי קפה פתוחים, ובפרלמנט הקטן של הטוטו בדיוק הרימו כיסאות, החלטנו להיכנס לבית קפה אקראי. בתוכו, בלי יוצא מהכלל, כל הלקוחות מייד הגניבו לכיווננו את מבטי המה־איתי־שגב־עושה־בשישי־בערב־בבית־קפה־בפאקינג־רחובות.

האיש הזמין אספרסו והתיישב מולי על כיסא קש פינתי. לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו ארוכה, הוא לקח את האייפון שלו ושלח לי קובץ סאונד שנורא הצחיק אותו. התקבלה הודעת ווטסאפ חדשה מאיתי שגב.

לאן הברווזים עפים?

הנה פרט שכנראה לא ידעתם על איתי שגב: הוא מורה לספרות בבית ספר תיכון במרכז הארץ.

"אני מלמד כבר הרבה שנים, אבל אף פעם לא דיברתי על זה. לימדתי בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, הכנתי כיתות לבגרויות. מדי פעם אני מרצה באוניברסיטאות.

"יש כאלה שזה מפתיע אותם. ביום הראשון של שנת הלימודים תמיד מוזר לכולם שהמורה הוא איתי שגב, אבל אז הם מקבלים פרופורציות מה זה סלב. אחרי שיעור אחד אני כבר לא איתי שגב, אלא רק המורה איתי".

למה דווקא הוראה?

"זו עבודה קשה להיות מורה, וחשובה. אין הרבה מורים שאני יכול להגיד עליהם שהם מורים לחיים. השבוע עשיתי לתלמידים שלי מבחן על לאה גולדברג, והשאלה הראשונה, שהיתה שווה עשרים נקודות, היתה: איך קוראים לך? אתה מבין, אני מנסה להנגיש להם את השיעורים והמבחנים, ולכן התלמידים שלי אוהבים ספרות.

"חשבתי על למה לא אהבתי ספרות כשהייתי תלמיד, והבנתי שצריך להעביר את זה אחרת. אני מנגיש להם את השירה ומייצר אצלם סקרנות. איך, למשל, אתה גורם לילדים לקרוא את 'התפסן בשדה השיפון'? אם תיתן להם את זה כספר חובה, הם יקראו תקצירים באינטרנט.

"אז אני משמיע להם את דון קישוט של דני סנדרסון עם השורה 'לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?' ושואל אותם: באמאשלכם, לאן הברווזים עפים? התשובה נמצאת בספר.

"אני מספר לתלמידים שש"י עגנון היה אוהד בית"ר, ואנחנו מדברים על שירי כדורגל. כולם כתבו על כדורגל, לכן אני בז לאנשים אליטיסטים".

איזה מין מורה אתה?

"מצד אחד אני צוחק איתם, ומצד שני מאוד מכבדים אותי. אני יכול לצאת מהכיתה בזמן מבחן ולדעת שהם לא מעתיקים. בחדר המורים אני לא שותה תה, אני שותה קפה שחור, ויושב ומדבר איתם. יש הרבה מורים שבאים לזה ממקום של שליחות, ואני מאוד מתחבר אליהם בלהט ללמד".

ביום חמישי הבא יציינו בבתי הספר וברשויות המקומיות את "יום המורה", שבמסגרתו הציבור מביע הערכה והוקרה למורים בישראל, התלמידים יכתבו מכתבי תודה למורים, וההורים יחלקו פרחים בכניסה לבתי הספר. זה אירוע שמארגנים עשרות ארגונים חינוכיים, בסיוע של קרן טראמפ וארגון LEAD לפיתוח מנהיגות.

"ביום המורה יש את הגימיק הזה שפורסים למורים שטיח אדום, אבל זה צריך להיות מטאפורית כל השנה. המורים לא מתוגמלים כמו שצריך, וחבל, כי להיות מורה זה לא מסתכם רק בשעות הלימוד, אלא גם הרבה מעבר. זה לא צריך להיות רק יום אחד, צריך שכל השנה יהיה 'יום המורה' - לתת להם גב וחיבוק כל יום בשנה". 

גם חננה וגם מופרע

הוא נולד וגדל ברחובות, עוד מעט יחגוג 44. "אנשים אומרים לי 'גדלנו עליך'. פעם זה מאוד החמיא לי, אבל היום יש גם אנשים בני 35 שגדלו עלי".

איזה מין ילד היית?

"מצד אחד חננה, מצד שני מופרע. עשיתי שטויות, אבל המורים אהבו אותי כי הייתי כותב למסיבות סיום. בדיעבד הבנתי שיש לי הפרעת קשב. אני כבר אומר לך מראש, אם אני אצטט משירה זה לא מתוך פלצנות, אלא פשוט כי זה עוזר לי לנסח את עצמי.

"מתברר שיש לי איי.קיו מאוד גבוה - 160, שזה מטורף. בגלל זה אני משתעמם בקלות, ואני גם קוטע אנשים, כי אני יודע מה הם הולכים לומר. אז בבית הספר מאוד השתעממתי, אבל שזה לא יישמע שאני עף על עצמי".

הוא הופיע קצת על בימת הנוער העירונית, ולפני הצבא התקבל ללהקת חיל האוויר. אבל דווקא אז פורקו חלק מהלהקות, ושגב - פרופיל 97 - נשלח לטירונות בתותחנים. בסופה סובב את הרגל במהלך מסע, קרע את הרצועות, והוצב מחדש בלהקת המפח"ש.

התכנון היה ללמוד פסיכולוגיה. הוא התקבל לאוניברסיטה, אבל לאחר השחרור עבר אודישנים לתוכנית הנוער "תוססס" בערוץ הראשון, והבין שצריך לחשב מסלול מחדש. בהמשך התקבל גם להנחות בערוץ הילדים, ועם הקמת ערוץ 2 מצא את עצמו מככב בתוכנית המערכונים "הקומדי סטור", לצד צביקה הדר, אסף אשתר, רובי דואניאס וגיל ססובר, ויחד הם זכו להצלחה מסחררת.

את "הקומדי סטור" הוא נטש בקיץ 1995, עם הדר, בסיום העונה השנייה ובשיא הצלחתה. שגב התרכז בתוכן לילדים, שיחק בהצגות ובהן "הקוסם" (94') ו"פינוקיו" (96'), הגיש עם רמה מסינגר בחינוכית את התוכנית הנוסטלגית "שובו של השריף", ויצר לערוץ הילדים את הסידרה "בעקבות הסיפורים הקסומים".

"אם לא הייתי עוזב את 'הקומדי סטור', מצבי היה גרוע, כי ראיתי את הנולד. חזיתי את מה שקראתי לו בזמנו 'תופעת הבובליליזם'. קלטתי שכל אחד נהיה כוכב בשנייה, ועוד מעט לא יהיו לנו עבודות. גם כשהייתי בפרונט הייתי תמיד מעורב בתוכן. לא ראו אותי אף פעם בהשקות, אני לא טוב בדברים האלה.

"היום אני מבין משהו שלא הבנתי אז. בזמנו עזבתי הכל, בקטע של 'אני עושה רק אמנות, ולא עושה חלטורות בקניונים'. באיזשהו שלב אתה מתבגר, וצריך לשלם מזונות ושכר דירה, ואז אתה פתאום כן צריך לעשות חלטורות בקניונים, כי זה כסף טוב. דווקא שם האמת יוצאת החוצה הרבה יותר טוב, שם אני יכול לשיר לילדים מחרוזת של מרים ילן־שטקליס".

זוכה ב"הישרדות". "הלכתי כי שילמו לי כסף, ואני צריך כסף"  // צילום: יואב ארי דודקביץ

לפני שלוש שנים השתתף בעונת ה־VIP של "הישרדות", הדיח את אושרי כהן, גבר על איתי תורג'מן ואנה ארונוב והוכתר למנצח. "לא הלכתי לתוכנית כדי לשקם את הקריירה שלי, כי באמת טוב לי מאחורי הקלעים", הוא אומר. "לא הלכתי בשביל להחזיר את עצמי לתודעה הציבורית. ידעתי שזה מה שיקרה, אבל זה לא היה חלק מהשיקולים בהחלטה. גם לא הלכתי במטרה לזכות.

"הלכתי כי שילמו לי כסף, ואני צריך כסף. לא הייתי עוזב את הבת שלי לחודשיים בשביל 'החוויה'. אני לא רודף אחרי כסף, וזאת הבעיה. אני לא יודע להתנהל. בשנים האחרונות, אחרי שהתגרשתי, פתאום היתה אצלי הבנה לגבי חשיבות הכסף, ולכן היום אקח כל פרסומת שיציעו לי, כמעט בלי לברור.

"כמובן, לא אעשה קמפיין לדאעש, אבל יש סכום שאני צריך לשלם בכל חודש - מזונות, למשל. אני לא אוכל הרבה ולא קונה בגדים. אם מוציאים מהמשוואה את הבת שלי, אז אני לבד יכול לחיות גם מ־4,000 שקל".

מה עשתה לך הזכייה?

"מיכה שטרית שר 'באביב אני אלבש חולצה לבנה ואצעק: אני מלך'. זה משפט שמלווה אותי, כי גם אני רוצה להיות כזה, למרות שזה לא יקרה. גם כשזכיתי ב'הישרדות' - שזה מטאפורית מקביל לחולצה הלבנה - לא צעקתי 'אני מלך'. ואנשים עצרו אותי ברחוב ואמרו, 'בואנה איזה מלך אתה!' ואני רק אמרתי, 'הי, אני לא באמת חנפן'.

"אני עובד על זה עם עצמי. אני צריך להגיע למצב שאחרי שזכיתי ב'הישרדות' אוכל ללבוש חולצה לבנה ולצעוק 'אני מלך'. עכשיו, כשאני רואה 'הישרדות' בטלוויזיה, וכמה זה קשה ומורכב, אני מבין שהייתי מלך.

"כתבו עלי לא מזמן בעיתון גדול. הכתבת, שלא ראויה שאזכיר את שמה, הכניסה אותי לתוך כתבה על 'עשרת השנואים של כל תוכניות הריאליטי'. מבחינת הקורא, זאת עובדה. ועיתון מאוד גדול נתן לזה גב. התייעצתי עם עורך דין וחשבתי להרים תביעה, כי זו לשון הרע וזה לא נכון, ואפשר להוכיח את זה.

"היא לא אהבה אותי, לא באתי לה טוב. סבבה, אין לי בעיה, אבל לפחות תכתבי שזאת דעתך הפרטית. אלוהים ישמור מה היא כתבה עלי, ואפילו לא לקחה ממני תגובה. בסדר, הרבה לא אהבו אותי, אבל בין עשרת השנואים בריאליטי? אני לא חושב. אבל ככה היא החליטה.

"זאת תרבות שממתגת. זה שיימינג. הייתי אמור לסגור עבודה קבועה ורצינית, אחרי שהסוכן שלי הציג אותי כמישהו שניצח ב'הישרדות' והוא אהוב ומוערץ. אחרי פרסום הכתבה אמרו לסוכן שלי, 'שמע, עם כל הכבוד, מסתבר שהוא לא עד כדי כך אהוב'. אז אני יכול להגיד לאותה כתבת שהיא יכולה לחייך ולשמוח, כי המטרה שלה הושגה - בשורה התחתונה, היא פגעה לי בפרנסה. וזה עוד כלום לעומת ילד שמתאבד כי עשו לו שיימינג בפייסבוק. זה מטורף".

נכנס כל יום לוויקיפדיה

הנה עוד כמה פרטים שלא ידעתם על איתי שגב. "בכל יום ראשון אני בוחר לי שיר של אריק לביא, ואז, מדי בוקר במשך השבוע אני שומע אותו, ואת 'מונלייט' של בטהובן. השבוע בחרתי את 'שלכת' ('עמוק עמוק העצב בעיניים').

"עוד פֶטיש שלי זה להיכנס כל יום לוויקיפדיה כדי לקרוא מי נולד ומי מת באותו תאריך".

ואיתי שגב גם הקליט אלבום, שבו הוא מקריא שירים שכתב על רקע לחנים של שי להב (מופע הארנבות של ד"ר קספר). "אחרי 'הישרדות' יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד כמה חודשים - זה היה האושר שלי והעושר שלי, והתפניתי לכתוב את האלבום.

"זה פרויקט חיי. אבל אני פוחד להוציא אותו, כי זה אולי הפרויקט הראשון שלי בתור איתי, ולא בתור איתי שגב הסלב. לא חשוב לי מה יגידו, אלא איך אני אתמודד עם זה. וכרגע אני לא יכול. כבר הדפיסו 400 דיסקים, ששוכבים אצלי בבית סגורים בארגזים, ואולי זו טעות לא להפיץ אותם, כי לאט לאט נעלם האיתי שגב, ובסוף אף אחד לא יקשיב לאלבום הזה".

"כל יום ראשון אני בוחר שיר של אריק לביא, ואז, מדי בוקר במשך השבוע אני שומע אותו" // צילום: זיו קורן

את כספי הזכייה ב"הישרדות", אחרי הפרשת סכום נכבד למס הכנסה, ניצל כדי לסגור חובות ולהשקיע במיזם אינטרנט שהקים עם אוריאל מצליח - "פלטפורמי", חברה שמטרתה לשלב בין תוכן וקריאייטיב לבין שיווק באינטרנט בשיטה ייחודית לפילוח נתח שוק. השניים מייצרים סדרות רשת וסרטוני וידאו, תוכן שיווקי וקמפיינים, ואף מסייעים בהפקת תוכן עצמאי.

החודש הוא התחיל להריץ על הבמות את "טף תרבות", פרויקט שעליו עבד זמן ממושך. "מאוד דיגדג לי לחזור לתחום הילדים, אבל אני כבר בן 44, ואני לא רוצה להיות פאתטי ולעשות שטויות.

"אני מנסה במופע הזה להחזיר את עטרת התרבות ליושנה. אני מספר על לאה גולדברג, אבי גרייניק עולה לשיר שירים שלה, יש מופע מחול, שחקנית מדהימה בשם נעם שעושה את 'כובע קסמים', יש מסכי וידאו, ואני מפעיל את הילדים. עשינו בינתיים מופע אחד, וזה כבר עשה באזז.

"הקצב היום לא מאפשר לך להיות סקרן, כי הכל קליפי, ואתה לא מספיק לחשוב. הפתרונות מוגשים לך כבר תוך כדי השאלה. יש לך תשבץ, וכבר מתחתיו יש את הפתרון שלו. ומה שאני מנסה לעשות, עם לאה גולדברג או ביאליק, זה לייצר בילדים סקרנות".

לאורך העשור האחרון יצר וערך תוכניות שהפכו לקאלט, ובהן "פיני הגדול - אסיר מס' 1" (גיל קופטש), "בסלון עם האווירון" בהנחיית אלון מזרחי, "אבי ביטר חי בסרט", "מה שקורה באילת VIP", וגם את העונה השישית של "כוכב נולד". כיום הוא עורך ומביים עבור ספורט 1 כתבות צבע על אנשים מעולם הכדורגל הישראלי. 

"כשעשיתי את 'אבי ביטר חי בסרט' אמרו לי, 'אתה מתנשא עליו'. בולשיט. אני מודה שגם אני התחלתי לצפות בזה כי זה הצחיק אותי שאין קונטיניואיטי (המשכיות) ושעמוד התאורה נכנס לפריים. זה היה קאלטי, זה באמת הצחיק אותי, המשחק וכל התקלות. בגלל זה עשיתי לו את הסידרה הזאת.

"אנשים תקפו אותי מכל הכיוונים. הקשת המזרחית אמרו שאני גזען. אבל אבי זרם איתי והבין שהיתה לי שם אג'נדה, לא רציתי להגחיך אותו, אלא להציג אותו בתור הילד שצועק 'המלך עירום'. כי בסצנה שבה הוא יושב בבית וצופה בסרט 'פרסונה' של ברגמן, הוא צועק: 'מה זה החרא הזה?! זה משעמם'.

"אומרים לי, איך אתה יכול גם לאהוב את השירים של אבי ביטר וגם את אבידן? וואלה, אבי ביטר שר 'היית לי חבר ואח, גדלנו באותה שכונה, דומים היינו כמו תמונה, אכלנו מאותה פרוסה, עישנו מאותה קופסה'. זה בעיניי הרבה יותר טוב מהרבה סונטות של שייקספיר. זאת האמת שלו, הוא לא ניסה לכתוב משהו שהוא לא.

"נתן זך כתב על אלתרמן שהוא מחפש את החרוז למען השורה הבאה. ויש כאלה שעוד אומרים, 'אני אוהב את אלתרמן ואת זך'. איך אתה יכול להגיד כזה דבר? זה כמו להגיד הפועל ומכבי".

זמן להתאושש

אחרי "הישרדות" הוא לקח צעד אחד אחורה. "נעלמתי, כי היתה תקופה מאוד ארוכה שבה לא באמת יכולתי לתפקד. התוכנית וכל מה שקרה מסביב החזירו לי את תחושת חוסר האונים מתקופת ההצלחה הקודמת. ב־1996 זה נגמר במעריצה שנכנסה אלי הביתה עם אקדח, וזה אירוע שמאוד השפיע עלי.

"'הישרדות' עשתה אותי סלב פעם נוספת, וזה הציף לי כל מיני דברים מהעבר. לקח לי הרבה זמן להתאושש. פתאום אומרים: 'עזבת את המקצוע - נהיית מורה'. לא. אני עושה דברים בשביל הנפש.

"אנשים לא עושים הפרדה בין האמן ליצירה. לא משנה מה אעשה, זה עדיין יהיה 'איתי שגב'. במשך שנים היתה לי תדמית של המשוגע התזזיתי; היום זה כבר יותר מתחבר לאנשים שאיתי שגב עושה מופעי 'טף תרבות' על לאה גולדברג וביאליק. אנשים לא מצליחים להפריד".

הוא מוציא עוד סיגריית קאמל מהקופסה הצהובה שמונחת על השולחן. "קח, למשל, את כל אלה שטענו שצריך להחרים את אייל גולן. לא מסוגלים לעשות את ההפרדה בין המוסיקה והאמנות לבין הבן אדם.

"המשפט הכי גזעני ששמעתי היה 'התנכלו לאייל גולן כי הוא היה מזרחי'. זה מרגיז. דן בן אמוץ היה מזרחי? הוא סופר מדהים, אבל מי בכלל קורא אותו מאז שפורסם עליו שהוא ניצל קטינות.

"אנשים שאמרו שלא צריך לתת לאייל גולן במה בתקשורת אלה אותם אנשים שפעם בשנה מציינים את יום השנה למותו של המלך זוהר ארגוב. זוהר היה מגדולי המשפיעים של המוסיקה המזרחית, אבל אל תהיו צבועים, כי הוא ישב בכלא על אונס. הוא באמת מגדולי הזמרים, אבל אם אתם קוראים לו מלך, אל תקראו להחרים את אייל גולן. זה כמו מפלגות מסוימות שמתלוננות על קיפוח, אבל הן עצמן מחפשות את הקיפוח - בלעדיו אין צידוק לקיום שלהן".

מה אתה חושב על המוסיקה המזרחית?

"שהדברים שאומרים עליה הם בולשיט. אם מושיק עפיה היה שר את 'חנה'לה התבלבלה', היו אומרים 'בואנה, מה זה המילים האלה בשירים המזרחיים'. אבל ידעתם שאלתרמן כתב את השיר הזה? אלתרמן היה, בין היתר, הגיספן של השירה העברית. גם דוד אבידן כתב שירים שהם בהגדרתם שירים מזרחיים.

"הרי אם מושיק עפיה היה שר 'הו אילנה, סוכרייה שלי', היו יורדים עליו. אז למה אף אחד לא קטל את אביב גפן? לדעתי זה אחד משירי האהבה הכי יפים שנכתבו, יותר מסונטות של שייקספיר, בגלל שהמהות היא לא בטקסטים. אמנות אמיתית מונעת מלהט, ויש להט בשיר הזה. כשאביב גפן היה עם אילנה הוא לא אמר לה 'עטור מצחך זהב שחור, אילנה', הוא אמר לה 'סוכרייה שלי'. אתה מאמין לו.

"במקום לדבר על איכות הכתיבה או זילות המילה, הדיון תמיד מוסט למזרחים ואשכנזים. אי אפשר לעשות חלוקה בין שירים אשכנזיים לשירים אשכנזיים אחרים, או בין שירים מזרחיים למזרחיים אחרים? תת־רמה יש גם פה וגם פה. למה חייבים להציג את זה כאילו כל השירים המזרחיים גרועים?

"אני אוהב את צ'כוב, יש לו סיפורים טובים, אבל לא כל מה שהוא כתב בחייו היה טוב. לא מבין את המיתוגים האלה. 'הקומדי סטור' תמיד היו הערסים והתת־רמה, אלה שהגיעו מהפריפריה, בעוד 'החמישייה הקאמרית' היו האינטליגנטים. אין לי שום דבר נגדם, אבל אנחנו לא אמרנו חצי מניבולי הפה שלהם. אז למה להם מותר? כי זה נאמר משינקין".

ואולי כי אתם חדרתם במהירות למיינסטרים, והם נחשבים עד היום לסאטירה חתרנית.

"אבל מדברים עליהם כבר עשרים שנה, אז הם כנראה לא היו לגמרי חתרניים. למה 'הקומדי סטור' הצליח? בגלל ז'וז'ו, חד וחלק. ז'וז'ו הנגיש את הקומדי לכולם. ל'חמישייה הקאמרית' לא היה ז'וז'ו. נקודה.

"היו באים אלי ברחוב, 'וואלה, אתה מהחלסטרה של ז'וז'ו'. לא מ'הקומדי סטור'. היו לנו מערכונים גאוניים, מבריקים, אבל בגלל שז'וז'ו היה כל כך דומיננטי, אז פחות שמו לב אליהם.

"וזה מחזיר אותי לחינוך. לא מזמן בחרו את בתי הספר המצוינים בארץ. איך דירגו אותם? לפי הציונים. התפיסה היא שאנחנו מודדים הצלחה היא דרך הציונים. יש תלמידים שבשבילם להגיע לציון 60 זה כמו ציון 200 בבתי הספר ה'מצוינים'".

"אני אוהב את צ'כוב, יש לו סיפורים טובים, אבל לא כל מה שהוא כתב בחייו היה טוב" // צילום: זיו קורן

הוא שולף כדור ריטלין, בולע אותו ומצית עוד סיגריה. "בשביל לשרוד היום אתה צריך לדעת לשחק את המשחק, וזה מה שעצוב. לצערי הרב, אין לי את זה כל כך. טי.אס אליוט כתב 'we are the hollow men, we are the stuffed men', ואבידן תירגם בגאונות: 'אנחנו אנשים חלולים, אנחנו אנשים דחליליים'. הרבה מהאנשים האלה בתעשיית הבידור הם מלאים, אבל מלאים בקש. יש הרבה אנשים שאין להם כסף, ועדיין הם יקנו אוטו מפואר במקום לממן לילד שלהם שיעורים פרטיים. אלה אנשים חלולים.

"אנחנו שוכחים מהר, ואנחנו מדינה שלא יכולה להרשות לעצמה שיהיה לה זיכרון קצר. זה מטורף, אבל דוד אבידן מת חסר כל, ויש רחוב על שמו בצהלה - אין אירוניה גדולה מזו. יש רחוב ניסים אלוני במגדלי יו, והבן אדם מת חסר כל. באיזשהו מקום איבדנו את זה.

"אני מריץ עכשיו קמפיין להעניק פרס ישראל ליוסי גרבר. הוא עשה אלפי תפקידים. למה לחכות עם זה? למה לא לקרוא רחובות על שמם בעודם בחיים? או ניסים קיוויתי, שדרן הספורט המיתולוגי, הוא בן 90 היום. איזה פרס הוא קיבל? אף לא אחד. למה רבקה מיכאלי לא מקבלת את פרס ישראל? הם הכוכבים האמיתיים שלנו".

אבא מעולה

לפני עשר שנים התגרש שגב, אחרי חמש שנות נישואים לשירה. מאז הם מתחלקים בגידול בתם אורי, היום בת 14. "אני האבא הכי מעולה בעולם. אין אבא טוב ממני, ולא אכפת לי שיגידו שאני שחצן", הוא אומר וחיוך נמרח על פניו. "היא החברה הכי טובה שלי. אני משתדל לחנך אותה על פי החינוך של קורצ'ק: 'ילדים הם ילדים באשר יפנו, הם לא מייצגים עולם שלם כי אם עולם ומלואו, וזכותו של כל ילד להעיד על עצמו, לרצות, לתבוע, ובהתבגרות להקים דור'.

זה אומר שקודם כל, אורי היא בן אדם. אני לא צריך לכעוס עליה, כי היא יכולה לכעוס על עצמה. אנחנו מכבדים אחד את השני. יש לנו חגים שהמצאנו; למשל, חג החנופה, שזה שבוע שבו אנחנו אמורים להתחנף אחד לשני".

החלום הכי גדול שלו הוא עוד ילד, "רציתי לאמץ אפילו, אבל הבנתי שמגיל 43 כבר לא מאשרים לאמץ. אתה נחשב זקן. לנשים הרבה יותר קל לאמץ. לגבר לבד הרבה יותר קשה".

מה עם זוגיות?

"אני לא מוצא. אני בן אדם זוגי, לא בן אדם של סטוצים. לא היו לי הרבה חברות בחיים. אחרי שהתגרשתי והייתי צריך לעזוב את הבית הלכתי לחפש דירה, ואמרו לי שם, 'אתם, כל האמנים, למה אתם מתגרשים? לא חבל? לא חראם?' הלו, מה אתה מבין בכלל? איזו חוצפה.

"היה איזה רכילאי שכל הזמן התקשר לשאול אותי, 'נו, למה התגרשת?' ואתה גם ככה שבור, וכתבו כותרת 'איתי שגב כבר לא יצחיק את הבת שלו'. למה אתה מכניס את הילדה שלי? כשהוא התקשר אמרתי לו, 'אולי אתה צודק, הקהל צריך לדעת, אבל אני רוצה שתתחייב להכניס את התגובה שלי מילה במילה'. אחרי שהוא הבטיח שיכתוב בדיוק מה שאגיד, אמרתי לו, 'התגרשתי מגרושתי כי גרושתי תפסה אותי בוגד עם אמא שלך'. וניתקתי לו את הטלפון בפנים. הוא לא התקשר מאז. איך הייתי מבסוט מעצמי.

"גם כשנפרדתי בזמנו ממאיה (רוטמן) אמרו, 'הוא ניצח ב'הישרדות' וזרק אותה כמו מלכת היופי'. למה תמיד מחפשים את הרע? לא צריך לחפש את הצהוב כדי לראות צהוב. חבל שזאת הגישה".

איך אתה מתמודד עם תדמית הילד, שמלווה אותך לאורך הקריירה?

"כשצביקה הדר עשה את 'עפולה אקספרס' אמרתי לו, 'אתה מוכשר, אבל עכשיו יחשבו שאתה עושה רק ז'וז'ו. למה לך לעשות את הדמות הזאת? תרגיע קצת את הז'וז'ו'. והוא ענה לי, 'זה מה שהקהל רוצה לראות'.

"לא הבנתי את זה אז. לא לקחתי את ההזדמנות. נגיד, הדמות של הילד יכלה להביא אותי למקומות הרבה יותר גבוהים, לפחות על פי התפיסה של נהגי מוניות, שאומרים לי, 'רק צביקה הדר הצליח, איפה אתם נעלמתם?' ההבדל הפשוט הוא שצביקה הבין באותם ימים את מה שאני קלטתי רק בדיעבד.

"מאז שנולדה אורי אני מרגיש יותר ילד, ודווקא היום אומרים עלי שהתבגרתי".

יש לך חברים?

"לאיתי שגב יש הרבה חברים, אבל לאיתי אין הרבה. בודדים הם חבריו.

"מעטים האנשים שאני מרגיש איתם בנוח. אני אוסף חברים, אני מביא אותם, ואז רואה מי שורד כשלאט לאט אני הופך לאיתי, וכל אלה של איתי שגב נעלמים.

"יש יחסי שנאה־אהבה בין איתי לאיתי שגב. אז כבדהו וחשדהו, ואני יודע מראש מי מתפייד ומי לא. חברות אמיתית בעיניי זאת חברות שבה הכל מובן מאליו. ככה גם בזוגיות אמיתית. אני והבת שלי זה מובן מאליו.

"הרבה פעמים נפגעתי מכל מיני אנשים שנתתי להם. אתה צריך לדעת למי לתת כדי לא להיפגע. אני לא מוכן להיות העץ הנדיב, שנתן ונתן והיה פראייר. אני נהנה מהנתינה, למרות שלפעמים אני יודע שלא מגיע לבן אדם. הרבה פעמים בטחתי באנשים, והם נעלמו". √

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו