שנים רבות הצלחתי להתעלם מהעובדה שאני האישה היחידה בתבל שאין לה שום יחס לנעליים, ובעיקר מהשאלה הנוקבת - באיזה אור מעמידה עובדה זו את נשיותי. בתמימותי, הנחתי שאדישותי לנעליים מתבססת על שנות התבגרותי שעברו עלי בישראל הסגפנית של שנות השבעים. אז התמצו להיטי ההנעלה של מיטב הנוער באנפילאות, אותן נעלי בית משובצות של דפנה, שנסגרו בריצ'רץ'. בהן קיפצנו בחן לצלילי להקת תמוז בצוותא, וגם לגמנו בג'יי אנד ג'יי קוקטיילים של קוברה, גירסת המיץ פטל של הלונג איילנד אייס טי. בשני המקרים הרגשנו נשיות ומעודכנות להפליא.
בשנות השמונים כשהייתי דיילת אוויר, הרגשתי עדיין מעודכנת לגמרי בנעלי נייק לבנות, איתן חרשתי את רחובות פריז ורקדתי במועדוני ניו יורק. כן, אז היה חוקי לשלבן בחצאית מיני ולהרגיש סופר סקסית. עובדה שגם שום משטרת האופנה לא עצרה אותי.
"אני לא נשית" - כי צידדתי ברוס, בסכסוך עם רייצ'ל
רק כשהגיעו שנות האלפיים ואיתן הסדרה "סקס והעיר הגדולה", הבנתי שנעליים אינן סתם כסות לרגליים, אלא אג'נדה מפוארת ומנומקת היטב.
אמנם לא הצלחתי מעולם ליישב את הסתירה בין כמיהתה הנואשת של קארי ברדשאו לגבר שירכב אתה על סוס לבן אל עבר השקיעה, לבין ערגתה לנעלי מנולו בלניק. מהמעט שאני יודעת על סוסים, נעיצת עקבי סטילטו בדורבנותיהם, עלולה בהחלט להסתיים בתאונה טראגית.
למרות זאת נהניתי מהסדרה, ואף צפיתי בה בהקרנות חוזרות ביחד עם בתי, במחשבה שהיא תלמד ממנה בעיקר מה לא צריך לעשות. ואכן, הילדה האינטליגנטית כעסה על קארי כשהעדיפה להמשיך לרדוף, בנעלי ג'ימי צו' בעיקר, אחרי מיסטר ביג המעצבן, במקום לנוח בנעלי בית בזרועותיו של איידן המקסים.
לכן, שום דבר לא הכין אותי לאותו יום אפל בו התייצבה מולי בתי והאשימה אותי בחוסר נשיות, רק משום שהודעתי שאין לי שום כוונה להרחיב את קולקצית נעלי החורף שלי, הכוללת שלושה זוגות (אם סופרים מגפיים ונעלי בית).
"מה זאת אומרת אני לא נשית?" נפגעתי עד עמקי נשמתי, "לא התחתנתי פעמיים? לא ילדתי אותך? וחסר לך שתגידי שאני לא אמא טובה"!
"אבל בסכסוך המיתולוגי בין רייצ'ל לרוס היית בעדו", היא ענתה בתוכחה פסקנית, "איזו אשה אמיתית לא הייתה תומכת בה?"
רגע ארוך החרשתי מבולבלת, ולא רק משינוי הנושא. אכן, לאורך כל הסדרה "חברים", צידדתי ברוס, למרות שבאופן אישי לא השתגעתי עליו בכלל, בהנחה שלא ניתן להתווכח עם כללי הצדק הטבעי. איך אפשר היה לתמוך ברייצ'ל שהכריזה על פסק זמן ביחסיהם, דקה לפני שהוא כשל, מוכה צער, לזרועותיה של אשה אחרת?
מיד פניתי לחברותי בבקשת תמיכה. אבל אז נדהמתי לגלות שגם הן חושבות שרוס צריך היה לעבור תקופת צינון לפני שקפץ למיטה אחרת. על סף ייאוש הנחתי לנושא, ועברתי לעסוק בעיקר, משוכנעת כי חברותי שחלקו אתי את גיל ההתבגרות, יזדהו עם תחושתי המוצדקת ששלושה זוגות נעלי חורף הן ציוד מספק לעבור את העונה, וודאי שמספרן אינו מהוות כתם על נשיותי. לתדהמתי הרבה, הרמת הגבות הקולקטיבית שלהן לוותה בטון נעלב. איך אף פעם לא שמתי לב לעובדה המרתקת שכל אחת מהן החזיקה בקולקציית נעליים שלא היה מביישת את קרי ברדשאו ואימלדה מרקוס גם יחד?!
"מצטערת", התנצלתי בשפלות רוח. אבל זה כבר לא הספיק כדי להימלט מעונשן. כך נאלצתי לצפות בכל תצוגות הנעליים המפוארות שלהן ולהשמיע צקצוקי התפעלות.
הקשר בין חיבה לנעליים לגברים בוגדניים
בשלב זה לא נותרה לי ברירה. הבנתי שכדי להציל את דימוי הנשיות שלי, מחובתי להמציא תאוריה חדשה על הקשר בין מערכות יחסים, בגידות ונעליים.
פסיכולוגים ודאי יסכימו אתי שהבאג האנושי הנוטה לחבל בכל מערכת יחסים, טמון בפער שבין הצורך הנואש בביטחון לבין הכמיהה לריגושים. ומהי המטפורה המדוייקת ביותר לתחושת בטחון אם לא שקיעה נינוחה בנעלי בית משובצות? וכיצד ניתן להמשיל בהצלחה את הצורך בריגושים, אם לא בהתרוצצות על נעלי ג'ימי צ'ו בגובה עשרים סנטימטר, שעלותן גבוהה מעלות שכ"ד ממוצע במנהטן?
לפיכך, מסקנת מחקר השטח שלי הינה כדלקמן: כשאישה מעוניינת לשדר את כמיהתה לבן זוג בו ניתן יהיה לבטוח שלעולם לא יבגוד בה, רצוי שלא תסתובב בנעלים שאפשר להתאבד בקפיצה מהן, ושמחירן יחייב אותה, במוקדם או במאוחר, לעבור לגור בקרטון בו נארזו.
דיאטה, אופנה, מתכונים ועוד המון דברים מעניינים - עכשיו במדור הלייף סטייל שלנו! טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו