מלחמות העולם בעשור השני והחמישי למאה ה־20 גבו חיי המונים ושיבשו חיי עמים והתפרסו במדינות רבות. אך עדיין ברוב חלקי העולם לא נשמעה יריית כדור עופרת אחד. אפילו בארה"ב שבין שני האוקיינוסים לא חשו בה, אלא מי שנשלחו הרחק מהבית לנורמנדי ולאיוו ג'ימה.
התואר "מלחמת עולם" נפל בחלקן בשל הזוועות ומימדי ההרג והרס הכלכלה, ולא פחות מכך בשל המשמעות שליוותה אותן. לא רק שינוי המפות והמשטרים אלא גם תפיסת העולם. מלחמת העולם הראשונה הקנתה לאנושות את 14 העקרונות של הנשיא וודרו וילסון, ומיגור הנאציזם בתום השנייה הציף אותה בחוקים ובבתי משפט חדשניים להגנת היחיד מפני העריצות.
במובנים אלה מלחמת העולם השלישית כבר יצאה לדרך. קשה להעריך מתי החלה. כפי שהיסטוריונים חלוקים בדעותיהם מתי פרצה השנייה, אם בפלישת גרמניה לפולין ב־39' ואם בתקרית מבוימת בין יפן לבין סין במוקדן, מנצ'וריה, ב־31' - כך גם הפעם. האם תחילת מלחמת העולם השלישית במתקפה על המגדלים בניו יורק? על מוקדי הבידור בפאריס בסוף השבוע שעבר? תאריך הפתיחה יהיה נושא למחלוקת.
אך תיעלם המחלוקת אם אכן נערכת מלחמת עולם שלישית. היא כבר כאן, ולא חשוב ששיעור הלוחמים בשורות דאעש זעיר ונשקם דל ואפשר לשחקם עד דק אם המערכה תתנהל ביד קשה ובזרוע נטויה ובהתמדה, אבל מוסלמים רבים "מחזיקים להם יד" ומייחלים להצלחתם.
יחסית זו מלחמה קלה. אך היא קונספטואלית; מאלצת דמוקרטיות לצמצם באחת את חוקי הגנת הפרט לטובת הביטחון הקולקטיבי. שינויי החקיקה בעבור כוחות הביטחון של צרפת מפתיעים. הם חודרים לבית תפילה חשוד והורגים מחבל מוסלמי מטווח אפס; ואין (לפי שעה) צרפתים מוסלמים שמעזים להאשים את הממשלה כי הצמידה חגורת נפץ או סכין ואקדח לגוף בנם כדי להצדיק את הריגתו.
צריך לקוות שהצרפתים אינם שוגים באשליה שמלחמת העולם התפיסתית הזאת עם אגפים גדולים מאוד באיסלאם תסתיים באחת. פאריס לא תחזור בקרוב להיות עיר האורות של איב מונטאן ואדית פיאף, והמלחמה ברחובותיה לא תזכיר לאיש את ימי המרד של "דני האדום" ב־68'. בעיקר ראוי שהצרפתים לא ישקעו בדיכאון וברפיון ידיים כאשר יתברר להם כי כריתת ראש הנחש המקומי ברובע סן דני אינה הסיום המיוחל של הימים הקשים.
הישראלים בקיאים, עוצרים ולוכדים ומחסלים מהנדסי טרור למיניהם, אבל הרשע מוצא כוחות חדשים ודבר אינו מסתיים ב"זבנג וגמרנו" אלא בהתשה ממושכת. מי שמעז לעמוד בה על ערכיו ולהילחם - מנצח.
הבעיה היא "לשנות את הראש". לגלות רוח לחימה וליזום מגע ואורך רוח וסבלנות וכושר עמידה, שלא אפיינו את החברה הצרפתית מאז נפרדה מאלג'יריה, ולהילחם באימפריית הרשע של דאעש בכל מקום.
תחת הלם הטרור קמו צירי האסיפה הלאומית ושרו את המרסייז. איש לא עירער. אך לכל ממשלה צרפתית לוחמת צפויים ימים קשים גם מבית. השמאל יאשים כי יורים יותר מדי. הימין יאמר ההפך. מגלגלי עיניים יתחילו לחפש צידוקים לחלק ממעשי הטרור. אפילו ג'ון קרי השמיע כבר את דבר האיוולת כי אי אפשר למצוא בדל צידוק לרצח לפני שבוע, אבל הדברים נראים מעט אחרת בהקשר למתקפה על מערכת השבועון הסאטירי "שארלי הבדו". בעת מלחמה בטרור צריך לאטום אוזניים לנוכח ידידים כאלה.
יונתן פולארד // צילום: אי.פי
לשיר את "התקווה", ולהתפזר
לא היתה מידתיות סבירה בעונש שהשיתה אמריקה הגדולה על יונתן פולארד היחיד. אמנם ברור לגמרי מדוע זעמה; ומובן שרצתה להעניש, ואפילו בצדק לאחר שהממשלה בירושלים - שמעון פרס ויצחק שמיר ויצחק רבין - לא עמדו במילת הכבוד שנתנו לממשל בוושינגטון וייצרו "קומבינות" כפי שישראל נוטה לעשות מדי פעם שלא לצורך. לישראל אין אפשרות ואין הצדקה לבוא בעורפה של ארה"ב, חד וחלק. מימי דוד בן־גוריון ועד בכלל.
אך 30 שנים בכלא? ועלילת דם כאילו המידע החיוני שהעביר לישראל נמסר לבריה"מ? ולהמשיך להחזיק בדעה זו גם כשנלכדו המרגלים הרציניים ביותר שעבדו בשירות הקרמלין ונענשו משום מה פחות מפולארד? ולהמשיך לנופף בכתב תביעה נגד ד"ר אביאם סלע שעה
שבמסמכים האמריקניים - לא הישראליים - נאמר כי הזהיר את פולארד לא לפגוע באינטרסים אמריקניים?
נכון, ארה"ב אינה סולחת. לפני שנים נתקלו השגריר האמריקני דן קרצר וד"ר סלע במסיבה בירושלים. מכירים? שאלתי. הם לחצו יד בקצה האצבעות ונטו הצידה כנשוכי נחש. אמריקה - וזה יפה אך גם מרתיע - אינה סולחת בלי עונש. אבל כמה זמן? ועל מה?
עתה נסתיים הסיוט. פולארד משוחרר. לרגע הזה ייחל כל פטריוט יהודי. אבל נא להימנע מפסטיבל. זה מביך. מוסיף אובך על היחסים עם ארה"ב. נא לשיר את "התקווה" ודגל הכוכבים והפסים, ולהתפזר הביתה.
פרופ' אריאל רובינשטיין // צילום: מתוך ויקיפדיה
לקראת היועץ הבא
היועץ המשפטי מעריך כי ברגע שבו יסגור את תיקו של גבי אשכנזי, יעתרו אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון ואריה אבנרי מ"אומץ" לבג"ץ. לכן הוא דוחה את ההחלטה כדי שהדיון בפני שופטי העליון יתנהל על ידי יורשו או פרקליט המדינה שי ניצן.
וינשטיין מנהל את התיק שלא נחקר כראוי בתחמנות. הוא אומר למקורביו כי "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" - תהא החלטתו אשר תהא, ימתחו עליו ביקורת חריפה.
לכן הוא גם משהה את ההודעה שנסגר תיקו של אהוד ברק, אשר נחקר בעקבות לחש של אהוד אולמרט באוזני שולה זקן. הוא יסגור לכולם ביחד כדי לאזן. לאבנרי ששאל אותו מה עם תיקי אשכנזי, אבי בניהו וארז וינר - השיב כי מכתבו הועבר לפרקליט המדינה שי ניצן. נו, באמת.
במקביל נערך מאחורי הקלעים הקרב על זהותו של היועץ המשפטי הבא. הממשלה תדחה על הסף אישים כפרופסורים סוזי נבות וישי בר. הילה גרסטל ואיל ינון מועמדים סבירים ביותר. אך בנימין נתניהו גייס את איילת שקד לתמוך במזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט. היועץ המשפטי היוצא וינשטיין הטיל אבן רחיים על כתפי מנדלבליט בדו"ח שכתב על מהלכיו בפרשת אשכנזי־הרפז.
השבוע נוספה עליה עוד אחת. שני משפטנים נשואי פנים כפרופסורים אוריאל רייכמן ואמנון רובינשטיין שיגרו בצנעה מכתב ליושב ראש הוועדה אשר גרוניס, שבו ציינו כי לא ייתכן שמנדלבליט יעבור ישירות מתפקיד ביצועי של מזכיר הממשלה לשמש היועץ המשפטי שלה, שכן הוא "מקורב לראש הממשלה ולשרים". הרי במקרים רבים יצטרך לנקוט עמדה כלפי עתירות לבג"ץ נגד החלטות שבהן נטל חלק בממשלה. גברו סיכויי גרסטל וינון.
אהוד אולמרט // צילום: נועם מושקוביץ
גרבוז לאינטלקטואלים
שופטים אינם רגילים להפגין ולמחות. עד לפני עשרה ימים. אז התקיים יום עיון לשופטים. אחד המרצים היה חתן פרס ישראל הפרופסור אריאל רובינשטיין. בעלותו לדוכן לא שיער איש איזו מהומה תתרחש בתוך דקות ספורות.
הוא הסביר לשופטים הנדהמים כי התכוון לבטל את הרצאתו מפני שבמקום נוכחים עמיתיהם המכהנים בבתי הדין הצבאיים. אך אחד המארגנים הפציר בו להשתתף והוא ניאות לבוא, ואז פתח בדברי עלבון כלפי השופטים במדים.
"בתי המשפט הצבאיים לא שייכים לרשות השופטת, ואין לשופטים צבאיים מקום ביום עיון של מכון המתגאה בהיותו חלק מהרשות השיפוטית ולא המבצעת", הסביר לי בתשובה לפנייתי, "בתי המשפט הצבאיים הם דגל הכיבוש. אין להם ולצדק ולא כלום (אקסיומה בסיסית של צדק, שאדון לא שופט את נתיניו), ואני גאה במה שעשיתי ומקווה שאחרים יעשו כמוני".
ביקשתי הסבר ממערך הדוברות של בתי המשפט ועו"ד אילת פילו השיבה כי "להבנתנו, בפתח הרצאתו ובאופן מפתיע, ביטא רובינשטיין עמדה עוינת ובוטה כלפי בתי הדין הצבאיים... נוכח הדברים היו מן הנוכחים שהעדיפו לעזוב את האולם". רוב השופטים פרשו במחאה. חשו סולידריות עם עמיתיהם בבתי המשפט הצבאיים.
אין הפתעה. רובינשטיין מצדד בסרבנות שירות בצה"ל בשטחים, ובאפריל הציע לבטל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מכל מקום הוא הרצה בפני קהל מצומצם, אך לא התחרט על לשונו. לדבריו, אפשר ששגה בהיענותו להפצרות להשתתף ביום העיון. רק שאם נענה ובא - למתקפה המילולית שלו על השופטים יש גוון של אדנות ויהירות. גרבוז לאינטלקטואלים.
הכל זה אבו מאזן
שבוע לאחר שאהוד אולמרט גער בד"ר אילנה דיין כאילו ראיינה את שולה זקן כדי להשפיע על ביהמ"ש העליון בענייניו, הגיעה מכת הנגד. מייד התארגן ראיון שמנוני עם רביב דרוקר, שנועד לומר כי לולא נפתחו נגד אולמרט כתריסר חקירות פליליות, היה אפשר לעשות שלום עם אבו מאזן (שמנוני? למשל, שרעייתו עליזה טרחה יממה להכין להם סעודה. כשהכרתיה היתה רוטנת אם ייחסו לה שהייה כה ממושכת במטבח).
נכון שאולמרט העלה רעיונות נועזים לקדם את השלום. רבים ראויים וכמה הזויים. למרות סלידתי מאופיו הפלילי, תמכתי בעיקרי הצעתו. הוא הראה לאבו מאזן את המפה והציע לו לצאת למסע באו"ם ולזמן את כל מנהיגי העולם לוועידת פיסגה בתפר הישראלי־פלשתיני בירושלים. אך אבו מאזן לא רצה אפילו את השלום הנדיב של אולמרט ונמלט לרמאללה.
עכשיו, מקץ שבע שנים, יש לו תירוץ: החקירות הפליליות מנעו מאולמרט להשיג להצעתו רוב בישראל. כזב פלשתיני תדיר.
השמאל הקיצוני ובני החושך ואבו מאזן חברו לטיעון כי החקירות נגד אולמרט שיבשו את השלום. שגוי פעמיים. תחילה, כלשון המשוררת רחל המבוססת על מלחמת ישראל בארם, שלא תאבה לקבל אפילו בשורה טובה מן המצורעים; והעיקר, שלא היו דברים מעולם. אבו מאזן לא רצה.
השמאל ובני החושך טוענים להגנתו כאילו לא היה טעם לחתום עם אולמרט מפני שנותרה לו רק כמחצית השנה בממשלת מעבר, והיה כבר ברווז צולע. לא דובים ולא יער. אילו אבו מאזן רצה בהצעה הנדיבה (והראויה) של אולמרט, היה טס איתו לאו"ם, מפני שאחת משתיים: או שיורשו (לבני? מופז?) היה מכבד את ההסכם, והרי קדימה יצאה מבחירות 2009 כסיעה הגדולה; או שהיורש היה יריב (נתניהו) המסרב לקיים את ההסכם, ואז היה אבו מאזן בעמדה נוחה לגייס את העולם נגד ממשלה שאינה מכבדת החלטות של קודמתה.
המזער שהיה אבו מאזן משיג הוא נחיתות ישראלית בהמשך המאבק המדיני בינו לבין יורשו של אולמרט. אך לא מזה חשש אבו מאזן. להפך, הוא חשש שמא הממשלה שאחרי אולמרט דווקא תכבד את ההסכם, ואז ייאלץ לעשות שלום. שום בני חושך אינם יכולים להכחיש זאת, אלא באוזני ציבור שאינו מיודע לכללי המדינאות והדיפלומטיה. זה לא החקירות. זה אבו מאזן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו