כמה דקות אחרי שאלכס שטילוב סיים את תרגיל הקרקע שלו באליפות העולם בנפילה כואבת במיוחד, הוא יצא מהאולם בגלאזגו שבסקוטלנד וצרח על עצמו כמו שלא צרח מעולם.
"קיללתי, צעקתי, אמרתי לעצמי, איזה טיפש אני. איזה דפוק. הרי היה לי תרגיל קרקע מעולה, למה פשוט לא נעמדתי על הרגליים וזהו? למה רציתי יותר מדי?
"באלכסון האחרון רציתי לסיים את התרגיל יותר טוב ממה שהייתי צריך. עשיתי אלמנט מסובך ונפלתי, במקום לסיים בפשטות ולעמוד על הרגליים. זה הוריד לי לפחות נקודה. ניקוד של 14.9 הספיק כדי לעלות לגמר, ואני קיבלתי רק 14.1. ידעתי שעשיתי שגיאה קשה".
ועכשיו, ההשתתפות שלך באולימפיאדה בקיץ בסכנה אמיתית.
"שום דבר לא אבוד. זה לא נגמר עד שזה נגמר. יש לי תחרות נוספת באפריל כדי לקבוע קריטריון לאולימפיאדה, יש סיכוי גדול שאתברג משם, ואני מאמין שאעשה את זה. ואז אני הולך על הזהב באולימפיאדה".
היה חולה שבועיים
שטילוב (28) חזר להתאמן רק ביום ראשון, אחרי כמעט שבועיים שבהם היה חולה. תפסה אותו אנגינה חזקה עם חום גבוה, ורק האנטיביוטיקה עזרה לו לקום מהמזרן הביתי. הספורטאי המחונן הזה, שנחשב לאחת התקוות הגדולות שלנו למדליה בריו, נמצא באחת התקופות הקשות בקריירה שלו, והוא בטוח שהכישלון באליפות העולם קשור ישירות למחלה שלו.
"ברור לי שהאכזבה הגדולה והגוף המותש מהתחרות החלישו אותי לגמרי. התרופה הכי טובה אחרי אכזבה כזאת היא לחזור לעניינים במהירות, אבל המחלה מנעה ממני להתאמן. זה היה מאוד קשה".
מה קרה בגלאזגו?
"אני לא יודע. הרגשתי שאני מוכן במאה אחוז. הייתי בכושר טוב, עשינו מחנות אימונים טובים, וגם בגלאזגו היו אימונים טובים. בתחרות עצמה לא הצלחתי לעלות לגמר, לא בקרקע ולא במתח. בגלל שהתחרות שלי היתה ביום ראשון והיה עוד יום תחרויות שלם עד שיתברר מי עמד בסף הכניסה לתחרות באפריל, הייתי במתח גדול.
"אחרי שסיימתי את התרגילים פגשתי את אלה אשתי, את סרגיי וייסבורג, המאמן שלי, ואת אדם בדיר, הפיזיותרפיסט המסור שלי. הם כבר יודעים שבמצבים כאלה לא כדאי לדבר איתי הרבה. אני צריך את הזמן עם עצמי. להירגע. אלה אמרה לי רק שיהיה בסדר, ושתהיה עוד הזדמנות. הלכנו לטייל קצת בעיר. שתקתי רוב הזמן.
"בלילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן חשבתי מה לא עשיתי מספיק טוב ופחדתי שלא אכנס לתחרות באפריל. תשמע, התעמלות זה מקצוע אכזרי. אתה יכול לזכות במדליות זהב באליפות העולם ובאליפות אירופה במשך שנים, אבל בסוף, רק אליפות העולם שלפני האולימפיאדה ותחרות אחת נוספת, כמה חודשים לפני האולימפיאדה, קובעות מי ייכנס.
"בגלל שאני לא מתחרה במסגרת קבוצתית, אני יכול להגיע רק כמתעמל בודד. לכן הייתי חייב לזכות במדליה באליפות העולם כדי לקבוע את הקריטריון, או להגיע לתחרות ההזדמנות האחרונה, שתיערך בריו, במתקנים האולימפיים. שם יהיו ארבעים מתעמלים, וגם אם אגיע למקום ה־20, ואולי אפילו ה־24 או ה־25, אני מבטיח את המקום באולימפיאדה.
"צריך לזכור שזאת תהיה תחרות בלי היפנים, האמריקנים והסינים, שכבר הבטיחו את המקום שלהם גם דרך הנבחרות שלהם וגם כבודדים. לכן אני מרגיש שיש סיכוי מצוין שאהיה בקיץ בריו".
אבל זו לא רק אליפות העולם. השנה וחצי האחרונות היו קשות במיוחד עבורך.
"יש משפט ברוסית שאומר, 'אם הייתי יודע לאן אפול, הייתי מניח שם את הכרית'. השיא המרגש שלי היה באליפות אירופה במוסקבה, ב־2013, שם לקחתי את הזהב. במאי 2014 זכיתי בארד באליפות אירופה בסופיה. מאז זה לא הולך כמו שאני רוצה ויכול.
"לא הצלחתי בתחרויות, לא זכיתי במדליות באליפות העולם ובאליפות אירופה ובמשחקי אירופה שנערכו בבאקו בחודש יוני. היה לי גם חוסר מזל. היו תחרויות שזכיתי בהן במקום הרביעי או החמישי בגלל עשירית הנקודה, לפעמים זה ההפרש בין אכזבה לבין מדליה.
"אולי יש בזה משהו טוב עבורי. אנשים פחות מצפים ממני עכשיו. פחות מאמינים שאני אביא מדליות, וזה נותן לי ראש שקט להתאמן ולהתכונן בשקט, מתחת לרדאר. פחות לחץ, למרות שאף פעם לא נלחצתי מהציפיות. זה האופי שלי. מעולם לא נעזרתי בפסיכולוג. אני מת כבר לטעום שוב את הטעם המתוק הזה של הזכייה במדליות, לחזור לנצח ולהיות אלוף".
לא מפריע לך מה שאומרים מסביבך? אתה לא נעלב כשאומרים "עלייתו ונפילתו של אלכס שטילוב", "גמר את הסוס" ועוד אמירות מהסוג הזה?
"לא מפריע לי ולא מעצבן אותי ואני לא נעלב. הכי חשוב לי זה מה אני חושב. אני יודע מה המטרה שלי, ועליה אני מסתער עכשיו בכל הכוח. זה טבעי שאנשים יגידו שאני בירידה, ואני גם לא מסתיר את זה. גם אני יכול להגיד שאני לא מספק את הסחורה, או שאין לי מדליות באליפויות האחרונות.
"בארבע השנים שבין האולימפיאדות יש עליות ומורדות, ועכשיו אני בסוג של ירידה. אי אפשר תמיד להיות למעלה. אני מקווה ומאמין שזה יגיע בדיוק בזמן הנכון.
"אני מאמין ביכולות שלי. אני יודע מה אני שווה, איך אני מתאמן, אני נמצא במחנות אימונים ארוכים בחו"ל עם מתעמלים טובים מכל העולם, ואני מרגיש שאני ביכולת מאוד גבוהה, לא פחות טובה מזו של מתעמלים בינלאומיים אחרים. אני מרגיש מצוין עם הגוף שלי, מתאמן טוב, בחו"ל יש לי גם מאמן זר לאקרובטיקה, אני משקיע המון ומגיע מוכן לתחרויות.
"כשאני לא מצליח, אני שבור ומפורק ונכנס לדיכאון של כמה ימים. אבל אני אוסף את עצמי, לא נותן לעצמי ליפול, כי אני יודע שאני ראוי למדליות, ושאני עדיין יכול לעשות את זה.
"באולימפיאדת לונדון ב־2012 הגעתי למקום השישי בגמר. אם הייתי זוכה שם במדליה, הייתי כנראה פורש. אבל תראה מה הייתי מפסיד: הרי אחרי לונדון זכיתי בזהב ובארד באליפויות אירופה.
"יש לי אופי חזק, ויש לי עוד דבר חשוב - אני אדם אופטימי. אני תמיד מסתכל קדימה. האלוף האולימפי ההונגרי בסוס הסמוכות כשל ולא יגיע לאולימפיאדה. אני עדיין יכול להיות שם. אולי מה שקורה לי זה דווקא טוב והפוך ממה שקרה בפעם הקודמת: אולי עכשיו אני לא מצליח, ובתחרות האמיתית זה יקרה ובגדול".
מה תהיה המטרה שלך אם תגיע לריו?
"אני לא יודע להתמודד בתחרות כזאת או אחרת בדרך שונה. המטרה שלי היא תמיד לזכות בזהב. אני אתמקד שם בתרגילי הקרקע והמתח, לא בקרב רב (שישה סגנונות שונים בתחרות אחת; ע"נ), כמו שעשיתי בלונדון. ברור שגם אם אזכה בכסף או בארד אהיה מאושר, אבל התפיסה שלי היא תמיד ללכת על המקסימום".
אנשים יגידו שזו אמירה שחצנית, לנוכח ההישגים האחרונים שלך.
"זה לא עניין של שחצנות. אני מאמין ביכולת שלי, זה מה שהביא אותי להישגים גדולים, ואני אף פעם לא אומר דברים שאנשים רוצים לשמוע רק כדי לרצות אותם. אני אומר את האמת שלי, את מה שאני חושב ומרגיש. ככה זה באימונים עם המאמן שלי, ככה זה בחיים האישיים שלי, ככה זה תמיד.
"בכלל, אני לא צריך את 'האנשים' כדי לדעת מה מצבי ואיפה אני עומד. אני תמיד משתדל לא להאשים את המאמן שלי או את האולם או את השופטים בכישלונות שלי.
"אם אני לא מצליח, אני יושב עם סרגיי ומנתח את התרגילים, מה היה נכון ומה לא, לומד מזה וממשיך הלאה. אני מאוד מאמין בו, אנחנו 11 שנים יחד, הוא הוביל אותי להישגים גדולים. כל הזמן אני חושב איך אני יכול להיות יותר טוב ולהצליח. מה אני צריך לעשות אחרת כדי להצליח יותר בפעם הבאה".
באימון. "ההתעמלות חיברה אותי לישראלים, לא צריך שם שפה" // צילום: קובי אליהו
לא חושב על פרישה
עכשיו הוא חוזר לאימונים, "רעב מאוד", כדבריו. מגיע ב־10 בבוקר לאולם בהדר יוסף שבתל אביב, מתאמן כמה שעות, נוסע לנוח בבית וחוזר אחר הצהריים, לאימון נוסף.
"אין בארץ מספיק מתקני ספורט", הוא אומר. "הכל קשור לתרבות הספורט. אתה צריך לראות מה קורה באולם ההתעמלות בהדר יוסף, הוא מפוצץ כל יום. אין מקום. יש המון מתעמלים וילדים שבאים לשם לחוגים. בי זה לא פגע, יש לי את המקום שלי שם, אבל ברור שזה היה מבורך אם היו עוד מקומות להתאמן בהם".
עד מתי אתה חושב שתעשה את זה?
"אני יודע שאני לא נעשה יותר צעיר והזמן שלי בהתעמלות מוגבל. דווקא בגלל זה אני משתדל להשקיע אפילו יותר מבעבר כדי להצליח. בסך הכל אני מאוד אוהב את המקצוע שלי. זה מה שאני מכיר מגיל 5".
כבר יש מחשבות על פרישה?
"לא יודע, אני משתדל לא להתרכז בזה. בכלל לא בטוח שאלך לעוד קמפיין אולימפי, אבל אני לא פוסל כלום. יש לי כל מיני תוכניות, אולי גם להיות מאמן התעמלות בעתיד".
כשתפרוש, תהיה מסודר בחיים מבחינה כלכלית?
"לצערי לא. ככה זה בכל העולם, מתעמלים לא מרוויחים כמו כדורגלנים. בגלל שלא זכיתי השנה במדליות, ירדתי לסגל הכסף במקום סגל הזהב בוועד האולימפי, וזה מתורגם גם לכסף. במקום 8,500 שקלים בחודש, הורידו לי את המשכורת לפני חמישה חודשים ל־6,000.
"זה מבאס, אבל אין לי טענות לוועד האולימפי, זה התקנון. הוועד האולימפי תומך בי מעל ומעבר במחנות אימונים, מאמן, פיזיותרפיסט צמוד, ציוד, כל מה שאני צריך. לשמחתי, יש לי תמיכה כלכלית מספונסרים, שנותנים לי סכומים מכובדים שמאפשרים לי שקט כלכלי. יענקל'ה שחר תומך בי כבר שנים ארוכות, וחברת טליט (Telit) תקשורת ואיש העסקים אלדד פרי ומכבי ת"א וגם משרד הקליטה, שנותן לי מלגה".
אנשים מזהים אותך ברחוב? בסופר?
"לא צריך להגזים. עוצרים אותי לפעמים בסופר או בים, אבל אני לא ערן זהבי. להתעמלות אין הילה כמו לכדורגל. גם סוג התגובות משתנה. כשזכיתי במדליות, היו אומרים לי 'כל הכבוד, אתה מדהים'. עכשיו מנסים לעודד אותי, אומרים לי 'יהיה בסדר', 'אנחנו סומכים עליך', 'אתה עוד תצליח', ועוד משפטים בסגנון הזה".
שושלת של ספורטאים
שטילוב עלה לישראל עם משפחתו מאוזבקיסטן בשנת 2002, כשהיה בן 16. יש לו אח מבוגר ממנו, סלאבה (31). זו משפחה ספורטיבית מבטן ומלידה: אביו סרגיי (57) הוא מאמן רכיבת סוסים, ואמו אלה (54) היתה בעבר מתעמלת ואקרובטית, והיום מאמנת התעמלות.
"אמא שלי לא מסוגלת לראות תחרות שלי בשידור ישיר, בגלל שהיא מכירה את התחום ויודעת בדיוק מה אני צריך לעשות. בזמן שעשיתי את התרגיל שהביא לי את הזהב באליפות אירופה, היא טיילה עם הכלב בשכונה".
מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא מתעמל. זכה באליפות אוזבקיסטן לנוער. כשעלה לישראל עמד גובהו על 163 סנטימטרים בלבד, אבל בתוך שנתיים גבה בעשרים סנטימטרים. "זה היה מאוד דרמטי עבורי, כי במקצוע הזה יותר קל להיות בעל מימדים נמוכים, כך קל יותר לשלוט בגוף. פתאום מה שהלך לי בקלות בגיל 15 לא הסתדר לי בגיל 17".
הוא החל להתאמן באגודת מכבי ת"א בהתעמלות, שאליה הוא שייך עד היום. הספורט, הוא אומר, עזר לו מאוד להיקלט בישראל. "לא ידעתי עברית, למדתי באולפן, ולא היתה לי דרך טובה לתקשר עם הילדים האחרים שם. ההתעמלות חיברה אותי אליהם. לא צריך שם שפה".
בעשר השנים האחרונות התמלא ארון המדליות שלו. יש לו שתיים מאליפויות עולם (ארד), חמש מאליפויות אירופה (זהב, כסף ושלוש ארד) ותשע מגביע העולם בהתעמלות (שלוש מדליות זהב, שלוש כסף ושלוש ארד). מדליות אולימפיות אין לו. בבייג'ין 2008 סיים שמיני בתרגיל הקרקע, ובלונדון סיים שישי.
באולם ההתעמלות בהדר יוסף הוא פגש את אלה (26), מתעמלת אמנותית. הוא היה אז בן 19, ואלה בת 17. "היא אישה מקסימה, חכמה ורגישה", אומר שטילוב. "אני מדבר איתה על הכל, טוב לנו יחד".
לפני חצי שנה, בתום אימון הבוקר, הציע לה לנסוע איתו לקיסריה. "אנחנו מאוד אוהבים את המקום. לקחתי אותה לחוף, ושם כרעתי ברך והצעתי לה להתחתן איתי. היא מאוד התרגשה. לפני שלושה חודשים התחתנו".
הם גרים בדירה שכורה בקומה ה־14 בבניין חדש בראשון לציון עם נינג'ה, כלב הלברדור החדש שלהם ("הוא שבועיים אצלנו ועדיין עובר אילוף").
"אני משתדל לעשות הפרדה בין החיים האישיים שלי לבין הקריירה, למרות שברור שזה נמצא איתי כל הזמן. נכון שהשנה וחצי האחרונות היו קשות מבחינה ספורטיבית, אבל בבית יש לי שמחה גדולה. בחופה עמדו לי דמעות בעיניים, מאוד התרגשתי. זה קרה לי גם כשזכיתי בזהב באליפות אירופה, אבל בהתעמלות אני בדרך כלל לא מגיע להתרגשות כזאת".
אלה אחראית בלעדית לענייני המטבח במשפחת שטילוב. "היא ממש בשלנית מעולה, מכינה בשר ודגים ופסטות ועוגות ועוגיות שחבל על הזמן. בדרך כלל אני אוכל הכל, רק לפני תחרויות חשובות אני מבקש ממנה להירגע קצת עם העוגות והעוגיות. אני שוקל 78 קילו ומצליח לשמור על המשקל".
על הרחבת המשפחה הם עדיין לא מדברים. "בדיוק כמו שלקחנו את הקשר שלנו, נעשה גם את זה לאט ובזמן המתאים. אני רוצה כמה שיותר ילדים, אבל לא יכול לחשוב בכלל על סיטואציה שאני נמצא במחנה אימון של שבועיים בחו"ל ויש לי תינוק בבית. אני אקרע לגמרי מגעגועים".
בסופי שבוע הם אוהבים לטייל בארץ. "כמעט כל שבת אנחנו נוסעים לטייל, מתים על הנופים המדהימים פה. מטיילים במפלים בצפון, אוהבים את עין גדי, ים המלח, אילת. טוב לנו בטבע, באוויר הפתוח".
לפעמים, אם יש לו בוקר פנוי, שטילוב לוקח את הגלשן והולך לים. זה תחביב שפיתח אחרי אולימפיאדת לונדון, "יש לי כבר שלושה גלשנים. רק על הגלשן אני נרגע מהכל".
החודשים הקרובים יהיו אולי המשמעותיים ביותר שידע שטילוב בקריירה. הם יקבעו אם מי שנחשב כאן לתקווה אולימפית גדולה ולא עשה זאת בשתי ההזדמנויות הקודמות, יצליח להביא לישראל מדליה בריו, או שיפנה את הבמה בתוגה של מפסידים.
"אני יודע שאנשים מאוכזבים ממני כרגע, אבל אני עדיין מאמין בעצמי, ונשארתי עם החלום הגדול שלי. אני באמת חולם על זה בלילות, שאני מגיע לריו ועומד על הפודיום עם מדליית הזהב ו'התקווה' מתנגנת ברקע".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו