לא פשוטה המציאות בצרפת של היום שאחרי. היא אפילו מאוד מסובכת. אנחנו כל כך רחוקים מהימים של אחרי פיגועי חודש ינואר השנה. אז מיליונים ירדו למחות בפאריס, בליל, בליון, במארסיי ובערים רבות נוספות כדי להגיד לא לטרור, כן לחופש הביטוי ("שארלי הבדו") ולא לאנטישמיות (היפר כשר). היו אז צרפתים רבים שלא הרגישו אפילו שהם באמת קשורים, שהם בכלל היו היעד. אולי הערכים שמייצגת מדינתם, אבל לא הם עצמם פיזית. היעדים בינואר היו עיתונאים ויהודים. הפיגועים היו אמנם בבית - בצרפת - אבל לא נגד כל אלה המתגוררים בו.
היום המצב מסובך בהרבה. ראשית, כי מבחינה טכנית אסור לצרפתים בכלל להתכנס בגלל מצב החירום שהוכרז על ידי השלטונות. הפעם מתייחדים עם הקורבנות מבלי לצאת בתהלוכות. אבל קשה להם, לצרפתים. מבחינתם הסיפור, הפעם, גדול בהרבה כי כל צרפת היתה על הכוונת של הג'יהאד, וגם כי מנהיגיהם אומרים לאזרחים שהם במלחמה, ובימינו באירופה - מי באמת שש אלי קרב?
מה שמזעזע אולי יותר מכל את הצרפתים הוא העובדה כי שלושה צרפתים היו בקרב המפגעים. צרפתים שביקשו להרוג צרפתים, ולא משנה אם הם רוקדים בהופעת רוק, אוכלים במסעדה או צופים במשחק כדורגל של נבחרת הטריקולור, שכל כך מזוהה עם נערי הפרברים המוסלמים. בצרפת, אגב, מאז המונדיאל שבו זכתה הנבחרת המארחת ב־98' עם זידאן הגדול (ממוצא אלג'ירי) - הסטאד דה פראנס קיבל מעמד של הר הבית.
לא נעים לראות את האייפל והלובר סגורים. בטח לא נעים לראות בשבת ב־22:30 את שדרות השאנז אליזה שוממות, ורק לראות במקום שוטרים חמושים וקבוצה של תיירים יפנים, שרק נחתו ולא מבינים מה באמת קרה פה. אבל עוד יותר לא נעים לשמוע כי אחד המפגעים, עומאר איסמעיל מוסטאפי, נולד בסך הכל 35 דקות נסיעה מפאריס, במחוז אסון. כל כך קרוב לערכי הרפובליקה, ועם זאת כל כך רחוק.
נסעתי אתמול לעיר בונדופל, פרבר הממוקם 27 קילומטרים מדרום לפאריס. העיר גדולה, אך מעט תושבים מתגוררים בה. רוב האוכלוסייה גרה בבתים פרטיים. עד לשנת 1960 זה היה בכלל כפר שבו התגוררו פחות מ־300 תושבים. ואז החלו להגיע אליה תושבים חדשים, ובהם גם מהגרים מתוניסיה, ממרוקו ומאלג'יריה. אבל לא רבים. עובדה שמסגד אין במקום, וכדי להתפלל הם צריכים לנסוע לעיר אברי הסמוכה.
המסגד אותו נהג לפקוד המחבל
אחיו של המחבל - מוסלמי אדוק
ברחוב לה פזאנדרי 46 מתגוררים ווארי (34) וזארה ושלושת ילדיהם הקטנים. אף אחד לא נמצא בבית. שלשום בערב הגיעו 25 שוטרים של יחידת ה־RAID המיועדת למשימות מיוחדות ועצרה את הזוג. אבי המשפחה הוא אחיו של איסמעיל.
אריק השכן אומר לי כי אף פעם לא היו לו בעיות עם שכנו. הם אפילו טיפחו את הגינה הקטנה ששניהם חולקים. הילדים שלהם משחקים יחדיו. "אני לא מאמין שהוא קשור", הוא אומר לי, "עובדה, הוא אפילו הסגיר את עצמו למשטרה". וכך באמת היה. שלשום העדיף ווארי, האח בן ה־34, ללכת לחוקרים ולהגיד להם שאין לו כל קשר לאחיו זה שנים. אבל זה לא עזר בדיוק למשפחה. שבעה קרובים, כולל האב, נעצרו. בצרפת הפעם לא לוקחים סיכונים. השכנים סיפרו לי כי האח היה מוסלמי אדוק שעבד כשומר במוסד לחולי נפש אבל אשתו, ממוצא מרוקני, היתה מסתובבת בלבוש מערבי.
נסענו למסגד הסמוך באברי. כאן, במקום הזה בדיוק, נולד לפני כ־29 שנה איסמעיל מוסטאפי. חליל מרון, אימאם המסגד, המשמש גם סגן האימאמים של צרפת, נזכר כי מוסטאפי צירף לעצמו את השם עומאר אחרי שגילה את הדת. את הצד הקיצוני והמכוער.
שאלתי את האימאם מי אשם, אם המוסלמים עושים מספיק נגד הקיצונים: "ודאי. הראיון הזה מוכיח כי אנחנו פועלים. אנחנו גם שמים את הדגש על הפסוקים באיסלאם האוסרים אלימות. הבעיה היא שדרך גוגל הם שומעים מטיפים אחרים המבטיחים להם את גן עדן".
חזר מסוריה - ולא נעצר
הסיפור האישי של מוסטאפי (בשבוע הבא בן 30) מדאיג את הצרפתים כי הוא בדיוק הסיפור של כל כך הרבה צעירים, נכדים לאותה הגירה מהמגרב שמשהו השתבש בקליטתה.
בהתחלה הוא היה ילד כמו כל הילדים, אלא שבין 2004 ל־2010 הוא עבר להתעסק בעיקר בפלילים. עבירות קטנות, נהיגה בלי רישיון, אחזקת רכוש גנוב ודברים דומים. נפתחו נגדו שמונה תיקים פליליים, אבל הוא בילה רק יום אחד בכלא. ב־2010 הוא עבר להתגורר בעיר שארטר, 80 קילומטרים מפאריס. הוא הצטרף לקבוצה סלאפית ו"זכה", כמו אלפי צעירים צרפתים נוספים, לתיוק של תיק S, שאומר שהוא מהווה סיכון.
מאחר שלא נחשד בהשתייכות לרשת טרור, לא היה נתון למעקב. בדיוק כמו עוד כמה אלפים. ואז נעלמו עקבותיו. הם התגלו בטורקיה. על פי החשד, הוא הצטרף לדאעש בסוריה. כאשר חזר, לא נעצר. בדיוק כמו המפגע בטולוז או המפגע נגד המוזיאון היהודי בבריסל. וזה מה שמפריע לצרפתים. יש עוד אלפים כמוהו ברחובות. הפוטנציאל לפיגוע הבא נמצא כאן - בבית.
בעיר שארטר, שם התגורר עד לא מכבר בשכונת מאדן עם אשתו ובתו בת ה־5, הוא ניהל חיים של מוסלמי אדוק. "הוא הסתובב בשכונה לבוש גלבייה", מספר השכן, "אבל היה דיסקרטי ושקט מאוד. מי בכלל האמין כי האיש הזה הולך להתפוצץ ולהרוג כמעט 100 אנשים".
זהות המפגעים גורמת כאן להלם, אף שהכתובת היתה על הקיר. האצבע של איסמעיל שפוצץ עצמו בבטקלאן היא זו שאפשרה לזהות את הצעיר. מקורות משטרתיים טוענים כי בין שבעת המפגעים עוד שניים היו צרפתים עם פרופיל דומה שהתגוררו במולנבק, שכונה בעייתית ליד בריסל. וזה עוד לא הכל: דו"ח פתולוגי שאותו חשף אתמול העיתון "לה פיגארו", מגלה כי שניים מהתוקפים היו בני 15 ו־18. גיל 15 הוא גיל של ילד. גם זאת מציאות שצרפת צריכה להתרגל אליה - מפגעים ילדים. מציאות מצערת ומוכרת לנו בישראל.
"טרוריסטים, היכן אתם"
על פי החשד, שלושה אחים בלגים היו בין המפגעים. אחד נהרג, אחד שכר את הרכב ששימש את המחבלים (פולו שחורה) ואילו השלישי, על פי מקורות משטרתיים, נעצר בבלגיה.
"הם חיים במולנבק ופועלים בפאריס", אומר לי לוסיין, צעיר צרפתי שחברו לספסל הלימודים נהרג בפיגוע, "תאר לעצמך, פעם באו לפאריס כדי לעשות חיים, עכשיו יש כאלה שבאים אלינו כדי לבצע פיגועים".
קבוצה של אימאמים מלווה ברבנים ויחד איתם הסופר היהודי־צרפתי מארק אלטר הגיעו אתמול לבטקלאן כדי להביע את הזעזוע שלהם מהפיגוע ולתמוך בקורבנות.
אחד האימאמים עמד מול המצלמות ותקף את אותם אימאמים הנושאים דרשות הקוראות לאלימות: "הם לא משרתים את האיסלאם. הם גורמים לקיטוב בעם. זאת לא דת". צעירה אלג'ירית עמדה בסמוך. "חבל שלא כולם מדברים כך", אמרה.
מי שעדיין לא הבין את הלך הרוח בצרפת היום, את החרדה מפיגוע נוסף, את תחושת חוסר הביטחון ברחובות, היה צריך להיות אתמול בכיכר הרפובליק. מאות צעירים, למרות האיסור להתקהל בעקבות מצב החירום, עמדו שם ושרו "ליברטה (חירות) בטקלאן עוד נשוב, סטאד דה פראנס עוד נשוב" וגם "טרוריסטים, היכן אתם", כאילו כדי להראות שהם לא פוחדים.
פתאום נשמע פיצוץ. הצעירים החלו לרוץ לכל עבר. כתבים צרפתים וזרים עזבו את המצלמות והחלו לברוח אף הם. ברשתות החברתיות החלו לצייץ "יריות בכיכר הרפובליק". אפילו עגלות של תינוקות נשארו מאחור (ללא התינוקות). מסוקים הועלו לאוויר, שוטרים חבשו קסדות ולבשו אפודי מגן. מישהו טען שיש יריות ברחוב צדדי והפאניקה נמשכה.
רק כעבור חצי שעה התברר סופית כי אין נפגעים, וכנראה מישהו חמד לצון והחליט לפוצץ נפצים. הכתבים הצרפתים דיווחו שהנה, בפעם הראשונה שבה הציבור רצה להפגין קצת ביטחון, האירוע הסתיים בכך שהעולם כולו ראה עד כמה החשש בצרפת גדול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו