בושות על המסלול

למרות המספרים העגולים והסמליים, ספק אם המורשת של ולנטינו רוסי תושפע מאוד אם לא יזכה באליפות העולם השביעית באופנועי מוטו GP ובאליפות העשירית הכוללת של האופנועים השונים. זיכרונות הם עדיין יותר מסטטיסטיקה לספורט, והנשבעים בשמו של רוסי אדוקים באמונתם אף יותר ממעריצי רוג'ר פדרר או טייגר וודס. אולי כי זה לא ענף של יועצי השקעות אלא של אנשים גזעיים באמת, ו"הדוקטור" הוא כמעט האב המייסד המודרני של הענף.   

אבל מה שכן פוגע באל הספורט הזה הוא התנהגות של בן תמותה. רוסי קיבל עונש הפחתת נקודות למירוץ אחד בעקבות התאונה עם מארק מארקס. העונש כולל גם זינוק מהמקום האחרון במירוץ האחרון של העונה בוולנסיה. האירוע עצמו נראה די שולי, על התפר הדק מאוד בין המותר לאסור. אולי גם לא היו מתייחסים למקרה שכזה אלמלא היתה כאן תחושה של משהו יוצא דופן, ואפילו לא בסערת הקרב. ריב מתוקשר של כמה ימים, האשמות מכוערות בתקשורת שמסתיימות בתאונה במסלול? זה פשוט נראה רע. בענף ספורט שעוסק באחת הפסיכוזות האנושיות היותר בעייתיות - נהיגה במהירות מופרזת - ההתנהגות הג'נטלמנית מאוד חשובה. כך למשל מורשתו של מיכאל שומאכר, שמחזיק כמעט בכל שיאי פורמולה 1, נפגעה קשות בעקבות כמה תאונות כנראה מאורגנות שיזם במהלך הקריירה. 

רוסי עצמו נראה עדיין עסוק יותר בסכסוך מאשר בהשלכות האפשריות לשמו. אחרי המירוץ כל מה שהיה לו לומר הן האשמות כלפי מארקס, שהתנהגותו "כמעט עלתה לרוסי באליפות", ואתמול כבר חצי איים שאולי לא ירכב בספרד. רוסי מוביל עדיין בדירוג בשבע נקודות, אך אם חורחה לורנסו ישיג את אחד משלושת המקומות הראשונים, רוסי יצטרך להשיג לפחות את המקום השני. אם לורנסו ינצח, רק מקום שני יעניק לרוסי את האליפות. 

השיגעון מול ההיגיון

אני לא מאלו שחשבו שהיה ממש ב"קללת השנה השלישית" של ז'וזה מוריניו. את פורטו ואינטר הוא עזב לאחר שזכה באליפויות אירופה כנגד כל הסיכויים, ושלוש שנים בריאל מדריד הן לא בעיה של יציבות אלא דווקא סוג של שיא. אז כן, הוא פוטר בתחילת העונה הרביעית שלו בקדנציה הקודמת בצ'לסי. לכל הדעות מעשה טיפשי, שאחריו שום מאמן לא שרד מעבר לשנתיים אצל רומן אברמוביץ', גם לא אלופי אנגליה או אירופה, בסרט נע שכלל פיטורי חמישה אלופי היבשת ואלוף עולם אחד. 

אני גם מאלו שתמיד חשבו שיש היגיון בשיגעון של מוריניו, שהוא מתעמת עם שופטים כדי להנדס את ההחלטה הבאה ושהוא מושך אש בתקשורת כדי להוריד את הלחץ משחקניו. אבל בעונה הנוכחית השיגעון נראה כמשתלט על ההיגיון. 

דווקא נושא הרכש הוא המעניין בעיניי, עם שתי החתמות התקפיות מוזרות. רדאמל פלקאו הוחתם לאחר עונה זוועתית במנצ'סטר יונייטד, שהיתה לחלוטין באשמתו. הוא קיבל הזדמנויות רבות מאוד בכל מיני צוותים ושיטות ביונייטד, הוא גם מאוד התאמץ והיה אהוב על הקהל, אבל הקולומביאני כנראה פשוט לא התאושש מהפציעה. מהחתימה בצ'לסי נדפה התחושה שלמוריניו היה רצון להוכיח שהוא טוב יותר מלואי ואן חאל. האובססיה הפכה די ברורה כשצ'לסי החתימה את פדרו, שחקן רחוק מאוד מסגנון המשחק שלה, רק כי הוא היה במשא ומתן מתקדם עם יונייטד. זו דוגמה לקניית שחקן כדי לטרפד ליריבה הגיונית בקונטקסט של יתרון כלכלי עצום, כמו של באיירן מינכן בגרמניה. בחזית מול ארסנל ההתבטאויות של הפורטוגלי נגד ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל, חרגו מזמן מהמצחיק, הציורי, האקוזטי והמנומס, ובעיקר ממה שנחוץ. 

למרבה האירוניה, מוריניו כנראה לא פוטר עד כה, כי בהחזרתו לצ'לסי אברמוביץ' רצה לשדר שדברים השתנו, שהוא כבר לא הבעלים הקפריזי עם היד הקלה על ההדק. מוריניו, לעומת זאת, נראה כמי שלא מסוגל לחיות עם קצת שקט תעשייתי. 

הניסיון יביא את התואר?

כשקבוצה מגיעה אל סידרת הגמר הראשונה שלה (ולפלייאוף הראשון שלה) ב־30 שנות בייסבול, אפשר לייחס זאת למקריות המשחק. אבל קנזס סיטי רויאלס, שאירחה לפנות בוקר את ניו יורק מטס במשחק הראשון בגמר הפלייאוף, פתחה בניסיון למחוק את ההפסד הכואב במשחק השביעי בעונה שעברה, אז כנראה יש משהו שהקבוצה הזו עושה אחרת ועושה נכון. 

התשובה היא שהקבוצה הלא עשירה הזו, בחצי התחתון של הליגה בסך המשכורות, משקיעה בתפקיד האפור ביותר - הפיצ'רים המחליפים - אלו שברוב הקבוצות נכנסים לפעולה רק אם הפיצ'ר הפותח קורס. הפלייאוף הזה כולו היה סיפור של פיצ'רים מופלאים שקרסו: ג'ייק אריאטה וג'ון לסטר משיקגו התרסקו בגמר האמריקן ליג מול המטס, ממש כמו קלייטון קרשאו וזאק גריינקי מלוס אנג'לס דודג'רס - גם כן מול המטס מהתפוח הגדול. 

אבל מול קנזס ייתקלו החובטים הניו־יורקים הבוערים בתבנית שונה: לא פיצ'רים בודדים שמחפשים לרשום הופעות פלייאוף היסטוריות מהזן של סנדי קופקס או מדיסון בומגארנר, אלא צוות מחליפים - קלווין הררה, ווייד דיוויס, ראיין מדסון ועוד כמה אחרים, שכל אחד מהם מתיימר להשיג לא יותר מ־4-2 פסילות. העניין הזה מעניק לרויאלס הרבה יותר יציבות.

ניו יורק היא קבוצה של פיצ'רים פותחים. מאט הארווי, נואה סינדרגארד, ג'ייקוב דה־גרום וסטיבן מץ - כולם זורקים של 95 מייל לשעה. כולם פסלו יותר ממחצית חובטי הקאבס בטאטוא של שיקגו, אבל הם נתקלו בקבוצה צעירה ונלהבת. 

קנזס היא הקבוצה הסבלנית ביותר עם המחבט, ומוליכה את הליגה במספר הסטרייקאאוטס נגד החובטים שלה. אלסידס אסקובר, סלבדור פרס ומייק מוסטקאס ינסו לתסכל ולעייף את הידיים המהירות של מגישי המטס, ולתחושתי שנת הניסיון תיתן להם את התואר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו