לא קל היה להיות בשבועות האחרונים בבית של משפחת סידי. האבא שי, "הכרוז המשוגע" של מכבי ת"א, התאמן על הגייה נכונה של שמות השחקנים של קבוצת הכדורסל לקראת תחילת עונת היורוליג, ומדי פעם שיחרר צעקה אדירה עם שמו של אחד השחקנים מכל מיני מקומות בבית. האישה ליאורה מייד הסתגרה בחדר השינה. הילדים קצת נבהלו, וגם לשכנים, מן הסתם, נגרמה פאניקה קלה. "אני מתנצל בפני כולם", אומר האיש והגרון (והטירוף בעיניים). "כל אחד והאימונים שלו".
האימונים הסתיימו, ועונת היורוליג בהיכל הספורט ביד אליהו יוצאת לדרך. סידי (48) לא יכול לשבת מרוב התרגשות.
"וואי, וואי, וואי, איך אני נרגש. לקח לי זמן לתרגל את השמות החדשים. פתאום מגיע שם כזה, ארינזה אונואקו, וצריך ללמוד אותו היטב. מה שאני עושה במקרים האלה זה פשוט בא לשחקנים הזרים לפני המשחק הראשון ושואל אותם איך הם מבטאים את שמם. זה הכי בטוח".
הילדים רומי ושון. "זה מביך אותם כשמזהים אותי" // צילום: אלבום משפחתי
הוא התחיל את הקריירה שלו ככרוז במשחקי הליגה והגביע של מכבי ת"א כבר בגיל 22. החליף בתפקיד את צבי רול, שהיה חבר הנהלה במכבי ושימש ככרוז גם בכדורסל וגם בכדורגל. "אבא שלי, אמנון, שהיה בעבר גזבר מחלקת הכדורגל של מכבי וחבר בהנהלת ההתאחדות לכדורגל, הציע לי להיות כרוז במשחקי המכביה באותה שנה. אנשי מכבי ראו אותי שם וביקשו שאבוא".
אבל את הדובדבן שבקצפת, משחקי גביע אירופה והיורוליג, ניהל במשך שנים רפי גינת. סידי הסתפק במשחקים המקומיים. עד שב־2005 גינת פרש.
"חיכיתי לטלפון ממכבי, והוא לא הגיע. חיכיתי וחיכיתי, שבועות ארוכים. חשבתי לעצמי, נו, לְמה הם מחכים? אולי הם מחפשים מישהו אחר? בקיץ נסעתי עם המשפחה לחופשה בקצרין. ואז צילצל אלי עמי אשל, שהיה בהנהלה של מכבי, ושאל אותי: 'אתה מוכן?'. שאלתי, 'מוכן לְמה?' והוא אמר: 'להיות הכרוז של מכבי ביורוליג'. חשבתי שהלב שלי מתפוצץ. סגרתי את הטלפון וצרחתי: 'יש! יש!' ועשיתי לעצמי תנועות ניצחון. וואו, כל כך שמחתי".
נכנסת לנעליים גדולות.
"אכן. רפי גינת עשה עבודה מבורכת עם הקול הענק שלו, ולי היו חבלי לידה קשים. לא מעט אוהדים אמרו אז, 'מי זה שי סידי?'"
נעלבת?
"לא. אמרתי לעצמי, תעשה את העבודה שלך, לאט וטוב, ובסוף זה יסתדר. לפני כמה שנים כבר באו אלי אנשים ואמרו לי: 'בואנה, אתה השכחת את רפי גינת. אף אחד כבר לא זוכר אותו'.
"רפי הוא רמה בפני עצמה, ואני לא מתחרה בו מי יותר טוב. אבל אם זה מה שאמרו לי, אז כנראה שקניתי את מקומי ככרוז של מכבי".
הוא לא זוכר נגד מי היה משחק היורוליג הראשון שבו שימש כרוז, אבל את המבט של היו"ר שמעון מזרחי לא ישכח לעולם. "שמעון הסתכל עלי עם המבט החד שלו כמה דקות לפני ושאל אותי: 'נו, סידי, אתה מוכן?' עניתי לו בלי היסוס: 'אני מוכן כבר 16 שנה'".
התרגשת?
"זה לא מילה. הייתי באטרף. מכבי זה החיים שלי. אני קודם כל אוהד, ורק אחרי זה כרוז. קח לי את מכבי - לקחת לי את החיים.
"בערב הראשון שלי ביורוליג חזרתי הביתה והייתי באנרגיה ענקית. חיכיתי שאשתי תירדם, שלא תחשוב שאני משוגע, וצפיתי בהקלטה של המשחק. כך אני עושה עד היום: מקליט וצופה בלילה, כי אני לא נרדם עד 4-3 בבוקר. היום היא כבר יודעת שאני משוגע".
אתה צופה בשביל ההנאה או כדי להפיק לקחים?
"גם וגם. אני בודק איפה טעיתי, מה אני צריך לשפר, איפה הייתי צריך לשלהב יותר את הקהל. אני חושב שאני חלק בלתי נפרד מהצלחת הקבוצה או מהכישלון שלה. יש לי תפקיד חשוב לדחוף את השחקנים דרך הקהל".
חוטף נזיפות משופטים
קצת קשה להאמין שמי שמנהל את מופעי הבית של מכבי ת"א ביורוליג בעשר השנים האחרונות ומקפיץ את היציעים בבלומפילד במשחקי הכדורגל של מכבי הוא בכלל מנהל חשבונות ותיק, עם מראה מכובד ורציני להפליא.
"בימי חמישי, כשיש למכבי משחק בית ביורוליג, אני יושב על שני סוגים של ניירות. אחד הוא החשבונות במשרד האדריכלים שבו אני עובד, והשני - הרשימות שאני מקבל ממכבי לקראת המשחק בערב. שמות של שחקנים, שחקני הקבוצה היריבה, השופטים, נותני החסויות, פרסומות, הצעות חתונה אם יש, מזל טוב לאנשים בקהל. כל המופע.
"אני יוצא מהעבודה בת"א כבר ב־4 אחר הצהריים ונוסע הביתה לאור יהודה. אשתי יודעת שכדאי לה ולילדים להיות מחוץ לבית בשעות האלה, כי אני לא ממש רגוע. למעשה, אני הופך להיות לא סבלני לכלום. בא הביתה, מתקלח, מתלבש יפה ואוכל משהו קטן, עובר שוב על הרשימות שלי.
"שעתיים וחצי לפני תחילת המשחק אני מגיע להיכל ומתחיל להתכונן. יושב גם עם מנהלי הקבוצות היריבות ועובר איתם על שמות השחקנים, כדי לדעת איך לבטא אותם כהלכה".
יש לך קשר אישי עם השחקנים של מכבי בכדורגל או בכדורסל?
"לא. אני בא לעשות את העבודה שלי והולך הביתה אחר כך. לפעמים, לפני המשחק, אני פוגש את השחקנים ליד חדרי ההלבשה ומחליף איתם כמה מילים. בעיקר עם פניני ואוחיון.
"אוחיון אומר לי מדי פעם, 'נו, תצרח לנו הערב כמו בכדורגל'. הוא אוהב שאני משלהב את הקהל. גם פניני תמיד מבקש שאלהיב את הקהל והשחקנים ואתן לשחקנים איזה חרוזון יפה.
"הזרים בדרך כלל יותר קורקטיים. שאראס, למשל, כמה שהוא היה מוחצן ונתן הופעה לקהל - מולי הוא תמיד היה רציני. דווין סמית יותר פתוח איתי, כי הוא פה כבר כמה שנים".
המופע של סידי מתחיל כבר בשלב הצגת השחקנים. כל השמות של שחקני מכבי מוקראים בהטעמה, ולעיתים הוא מסתפק בהקראת השם הפרטי ומשאיר לקהל את השלמת שם המשפחה. לטיפול מיוחד זוכה יוגב אוחיון, שסידי מדגיש בקביעות את הנו"ן הסופית שבשמו ("אוחיוןןןן").
בפעולה, בכדורסל. "לפעמים אני מחליף כמה מילים עם השחקנים ליד חדרי ההלבשה" // צילו: עמי שומן
מרגע שהמשחק יוצא לדרך, כל סל שקולעת מכבי מלווה בקריאות בסגנון "יאללה מכבי!" ו"ה־ג־נ־ה" (בהטעמה), ולעיתים גם "יופי בראיין". כל החטאה מלווה בעידוד פסיכולוגי לשחקנים, בנוסח "הלאה הלאה הלאה", ועל כל רגע של שקט בהיכל הוא נוזף בקהל: "אין שקט עכשיו!" מה שמקומם עליו, כמובן, את השופטים.
"כמעט בכל משחק ביורוליג אני מקבל הערה או נזיפה מהשופטים, כי מה שאני עושה אסור לפי החוקים. מי שתמיד יש לו עניין איתי זה השופט האיטלקי לואיג'י למוניקה. באופן קבוע הוא בא אלי ואומר לי להפסיק, וכשזה לא קורה הוא אומר לי: 'אני רושם את זה בטופס'.
"ברגעים האלה אני תמיד מסתכל לעבר שמעון מזרחי. הוא אומר לי עם העיניים שלו מה לעשות - להמשיך או להפסיק ולהירגע קצת".
הקבוצה נענשת על זה?
"קנסות של אלפי יורו כמעט בכל משחק. בהנהלה לא תמיד אוהבים את זה, אפילו שהם מבינים היטב שזה הכרחי. הם אומרים לי לפעמים שאני צריך להירגע קצת".
אבל יחסית לשיגעון הבלתי נשלט שלך במשחקי הכדורגל, אתה בא למשחקי הכדורסל מעונב ומכופתר.
"כן, בכדורסל אני בלוול קצת יותר נמוך. זה אופי שונה מהכדורגל. אני צריך כל הזמן לדבר, כל שנייה יש סל או עבירה או החלפת שחקן או פסק זמן. בכדורגל אני מדבר רק בהתחלה, ובעיקר כשיש גול, אז אני בטירוף מוחלט. אבל אני אוהב את שניהם אותו דבר. זאת אהבה שווה, כמו שאני אוהב את כל הילדים שלי בצורה שווה.
"השנה אני רוצה להיות יותר משוחרר גם בכדורסל. להכניס קצת חרוזים במהלך המשחק, כמו שאני עושה בכדורגל, ולשלב כל מיני קריאות עידוד חדשות, ועוד הפתעות. בגלל שהעונה הקודמת הסתיימה במפח נפש, עם אובדן האליפות של מכבי בכדורסל, אני מרגיש שהשנה צריך לתקן, להרים את הקצב ולבוא בכושר אדיר. גם השחקנים וגם אני".
אתה לוקח קשה את ההפסדים?
"מאוד. אחרי כל הפסד אי אפשר לדבר איתי. אני עצבני ומדוכדך מאוד".
ממציא חרוז על המבקיע
גם בכדורגל זה לא התחיל בירח דבש. "התחלתי להיות כרוז עוד במשחקים של מכבי באיצטדיון רמת גן. בתקופות הרעות של הקבוצה האוהדים היו אומרים עלי שאני משעמם, לא דוחף את הקבוצה, לא דוחף את הקהל. הקבוצה לא הצליחה, ואני הייתי מזוהה עם הכישלון שלה. הייתי כרוז די אינפורמטיבי.
"לפני ארבע שנים התחיל המהפך, והכישלונות פינו את המקום להצלחות כבירות. אני חושב שהשינוי הגדול קרה באליפות הראשונה מתוך השלוש האחרונות. הרגע המדויק היה באחד השערים שכבש אלירן עטר. אמרתי אז: 'שכל תל אביב תקום משנת הצהריים שלה, כי כובש השער, כי כובש השער הוא...' - ואז הכנסתי את החידוש הזה, שאני צועק את השם הפרטי של השחקן המבקיע, והקהל צורח את שם המשפחה שלו".
כל המשחק הוא מחכה לרגע הגדול הזה. כשערן זהבי והאחרים מבקיעים בצרורות, שער אחרי שער, סידי נכנס לפעולה. הוא תופס את המיקרופון, לוקח נשימה ארוכה ומתחיל במופע האימים שלו. הוא נע עם כל הגוף, קדימה ואחורה, שם יד אחת על הראש, נותן חרוז ספונטני על המבקיע (כמו למשל "הוא הגיע אלינו לא מזמן והוא חלוץ מחונן" - על ברק בדש), ואז סוחט את מיתרי הקול שלו כשהוא צווח את שמו הפרטי של השחקן שלוש פעמים.
למתבונן מן הצד הוא נראה באותם רגעים כמו מטורף לכל דבר ועניין. מאדים לגמרי, עיניו רושפות, ונראה שבעוד רגע יצנח מעולף על הרצפה.
"תשמע, זה הטירוף שלי בשיאו. אני לא רואה אף אחד בעיניים בשניות האלו. אני לא יודע אם זה בגללי אבל בזמן האחרון יש פרמדיקית קבועה איתי בבודקה".
בתום דקה או שתיים של אקסטזה מוחלטת, הוא לוגם מבקבוק המים שמונח לידו דרך קבע, "כדי לקרר קצת את הגוף ולהירגע. אני מרגיש כמו צ'יטה שרצה 100 ק"מ לשעה וצריכה לנוח.
"אם יש משחק ביתי שנגמר בתיקו אפס, אני מת. כאילו לא הייתי היום בעבודה".
מיטש גולדהאר, הבעלים של מכבי ת"א בכדורגל, אמר לו כבר מזמן שכדאי לו לבטח את הקול, לפני שיקרה לו משהו. לפני כמה חודשים זה אכן קרה לו - ועוד לפני משחק של מכבי בכדורגל!
"כל היום ההוא הייתי באטרף. עברתי מבית מרקחת אחד לשני והתחננתי שייתנו לי כדור שיחזיר לי את הקול. ברגע האחרון רוקח אחד נתן לי איזה כדור פלא, וזה החזיר לי את הקול, כך שלא הפסדתי את המשחק.
"26 שנים לא החמצתי משחק אחד. ועוד בלי חיסון לשפעת בחורף". אתה עושה משהו כדי לשמור על הקול?
"משתדל לא לצעוק לפני המשחקים. אבל אני לא שותה תה ולא לוקח שום תכשיר".
מה קורה כששתי הקבוצות, הכדורגל והכדורסל, משחקות באותו זמן?
"אז אמנון פאר, שהיה שדר ברדיו, מחליף אותי".
הגרון ניחר בהתנדבות
האוהדים אוהבים אותו. עוצרים אותו ברמזור ומבקשים ממנו לעשות קריאת "גול של זהבי", מצטלמים איתו לפני המשחק, ויש גם כאלה שפונים אליו שישלח ברכה מצולמת לחתן בר המצווה, בסגנונו המיוחד והפרוע. "אני מצלם את זה בווידאו ושולח להם", הוא אומר.
"בשנה שעברה הילדים שלי ואשתי באו איתי למשחק של מכבי בכדורסל. הורדתי אותם ליד ההיכל ונסעתי להחנות את הרכב. פתאום קבוצה של אוהדים זיהתה אותי והם התחילו לרוץ אחרי המכונית שלי ולצעוק, 'הנה סידי, הנה סידי'. הילד שלי, שון, בן 10, התחיל לרוץ אחריהם ולצעוק: 'זה אבא שלי, זה אבא שלי'. הוא רצה להגיד שאני שלו, לא שלהם. הוא היה די המום ממה שקרה שם".
גם בעבודה המכובדת שלו כבר יודעים שיש את שי הרציני של הבוקר ואת סידי המטורף של הערב. "אני בא לעבודה בלבוש הולם, וכולם מכירים אותי כאיש מכובד. יום אחד נכנסת אלי אחת העובדות מהמשרד לידנו, אישה בת 55 בערך. היא פונה אלי ואומרת לי: 'אתה זה שי סידי? אתה זה שצועק ככה במשחקים?' אמרתי לה, 'כן, זה אני'. בפשטות ובגאווה".
זה בטח לא תמיד נעים להיות מזוהה בתור הכרוז המשוגע.
"זה נהדר. זה עושה לי טוב על הנשמה. זה אומר שאני נותן לקבוצה את כל כולי ועושה את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר.
"יום אחד, דווקא כשהיה לנו משחק בית באיצטדיון המושבה בפתח תקווה, זהבי לא פתח וישב לידי על הספסל. הוא אמר לי בתחילת המשחק: 'סידי, עכשיו אתה תצרח לי באוזן?' ומה אתה חושב? הוא מת על זה. הוא מחכה לטירוף הזה במשחקים. כולם מחכים.
"כשברק בדש הגיע למכבי, הוא אמר שהוא מחכה לדבר אחד: לכבוש שער, ושאצרח את השם שלו. מרוב שזה נכנס לשיח בקבוצה ואצל האוהדים, השחקנים גם עושים עלי חיקויים. היום כולם מבינים שאי אפשר לזלזל בתפקיד הזה שנקרא כרוז. שזה לא תפקיד שולי. הכנסתי בו תוכן מעניין, והוא חשוב מאוד".
את כל הטירוף הזה, ההזדהות הטוטאלית, הגרון הניחר מדי שבוע - הוא עושה בהתנדבות מלאה, "לא מקבל על זה שקל. גם אשתי לפעמים אומרת לי שזה די פסיכי לתת את כל החיים שלי בשביל מכבי בלי שכר. אבל היא יודעת שזאת אולי האהבה הכי גדולה שלי.
"אומרים שזה הבית השני שלי, ואני לפעמים חושב שזה הראשון. אם תיקח לי את העבודה הזאת, תגדע לי את הלב. אני פשוט חייב את מכבי בחיים שלי".
חיקוי ב"בובה של לילה"
את האהבה והשיגעון למכבי ינק כבר מגיל צעיר בעיקר מאביו, שהיה מכביסט שרוף. "מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר רק צהוב בעיניים. כשהייתי בן 8 היה דרבי בין מכבי להפועל, והתחננתי בפני אבא שלי לקחת אותי. הוא חשב שאני עדיין קטן מדי, ולקח רק את אחי רונן, שהיה בן 13.
"שמעתי את המשחק ברדיו ונטרפתי. מכבי ניצחו 2:3 משער ניצחון של ויקי פרץ, ואני נשבעתי לעצמי שאני לא נותן יותר לאבא שלי לעשות לי את זה. בעונה שאחרי כבר התחלתי ללכת למשחקים של הקבוצה. היה לנו מקום קבוע בשער 3. וואו, זה היה כיף אדיר".
איזה תלמיד היית?
"ילד חנון כזה, שעשה שיעורי בית במקום לשחק עם החברים בכדור בשכונה. אמא שלי היתה מורה ודאגה שאלמד טוב. בתיכון שיחקתי קצת כדורגל וכדורעף וכדורסל בנבחרת של בית הספר, אבל בעיקר השקעתי בלימודים. 5 יחידות פיזיקה, 5 יחידות כימיה, 5 יחידות מתמטיקה".
בצבא שירת בקריה כמש"ק תורנויות קצינים, ועם שחרורו החל ללמוד חשבונאות במכללה למינהל - ובמקביל, לשמש כרוז במשחקי מכבי בכדורגל ובכדורסל. כבר 17 שנים שהוא במשרד "רכטר אדריכלים". "החלפתי שם את אבא שלי, אני מאוד אוהב את העבודה".
לגמרי במקרה, המשרד שלו ממוקם בבניין שבו נמצא גם משרד עורכי הדין של שמעון מזרחי. "אנחנו נפגשים מדי פעם במעלית. ושמעון, כמו שמעון, כל פעם דואג. תמיד שואל אותי אם אני זוכר שהיום בשעה כזאת וכזאת יש משחק ליגה או יורוליג של מכבי. הוא מדהים אותי, האיש הזה. אני אוהב אותו".
את אשתו ליאורה (41) פגש סידי לפני 15 שנה. "קרובת משפחה שלי אמרה לי שיש לה בחורה נחמדה להכיר לי. יצאנו לבליינד דייט ברמת אביב, ומאז לא נפרדנו". יש להם שני ילדים - רומי, בת 12, ושון בן ה־10, וסידי מודה ש"השיגעון של מכבי בא לגמרי על חשבון המשפחה. אני חי את השבוע שלי לפי מכבי, וכשיש לי ערב פנוי אחרי העבודה במשרד, אני לא אוהב לצאת מהבית. ליאורה תמיד מעירה לי על זה. אני לא מאלה שרצים עם הילדים לגני משחקים ולא שש לצאת לקמפינג או סתם לסרט. אני אוהב לנוח ולנמנם על הספה בבית".
הילדים שלך אוהבים שאתה בא לקחת אותם מבית הספר והילדים מזהים אותך?
"לא. זה מביך אותם. אבל לפעמים, בשבת בבוקר, אני תופס את הבן שלי רואה את הקטעים שלי ביו־טיוב, והוא מה זה נהנה. אלה רגעים שמרחיבים לי את הלב, כי אני יודע שהוא בכל זאת אוהב את זה".
לפיינל פור האחרון שבו השתתפה מכבי, במילאנו לפני שנתיים, סידי לא נסע עם הקבוצה. "היה משחק של מכבי בכדורגל לקראת האליפות, וביזנס ביפור פלז'ר!", הוא אומר ברצינות תהומית. "אז ישבתי בבית וראיתי את המשחקים של מכבי, וצרחתי כמו משוגע.
"אחרי הגמר, כשזכינו בגביע, בכיתי בלי הפסקה, כמו ילד. ליאורה חשבה שאני תכף חוטף התקף לב".
היא מבינה את השיגעון שלך? כשהתחלתם לצאת זה לא היה כל כך חמור.
"היא לא משתגעת על זה, אבל יש גם רגעים שאני מבין שהיא לגמרי איתי. למשל, אני רואה שהיא שמה חלק מהקטעים שלי בפייסבוק שלה ומתגאה בהם. יום אחד היא העירה אותי כמעט בבהלה כשישנתי קצת על הכורסה בסלון. אמרה לי בהתלהבות, 'קום, מחקים אותך בטלוויזיה!'. זה היה החיקוי המפורסם של אסי ישראלוף בתוכנית 'בובה של לילה' בערוץ הספורט".
אהבת?
"מאוד. זה הצחיק אותי. יום אחד פגשתי אותו ואמרתי לו שהוא עושה אחלה עבודה בחיקוי שלי".
אין לו ווטסאפ ("לא מרגיש נוח שאנשים יידעו כל הזמן מתי אני מחובר ומתי לא"), אבל יש דף רשמי בפייסבוק. בבית הוא "בעיקר עושה שיעורי בית עם הילדים. אני לא מבשל ולא אופה ומאוד אוהב לאכול בחוץ. אני חושב שאין מסעדת סושי אחת בארץ שלא הייתי בה".
מי המודל שלך לחיקוי?
"הכרוז של באיירן מינכן, שטפן להמן. הוא מטריף את הקהל.
"בפעם הקודמת שמכבי היתה בליגת האלופות נסעתי איתם למשחק נגד יובנטוס באיטליה, והמארגנים ביקשו שאצטרף לכרוז המקומי. זו היתה פיסגה גדולה עבורי. תן לי להיות כרוז במשחק אן.בי.אי ואני תולה את הקול שלי ופורש".
פורש? ממכבי?
"לא, לא, לא. צודק. סליחה. וואי, וואי, וואי. בחיים אני לא אפרוש ממכבי. חס וחלילה, אל תגיד לי את זה בכלל. כל עוד כוחי במותניי וכל עוד ירצו בי - אני שם". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו