"אפשר לנצח את הסרטן"

חודש אוקטובר, חודש המודעות לסרטן השד ברחבי העולם, ציין השנה 30 שנים לייסודו. בזכות הפעילות בתקופה הזו, עלתה החשיפה ובעקבותיה המודעות למחלה, שנכון להיום היא הממאירה והשכיחה ביותר בקרב נשים בישראל, במגזר היהודי והערבי כאחד, ואחראית לכשליש ממקרי הסרטן החדשים בשתי הקבוצות הנ"ל. על פי נתוני הרישום הלאומי לסרטן של מרכז הבקרה למחלות במשרד הבריאות, ההיארעות של סרטן השד נמצאת במגמת ירידה בשנים האחרונות (הרישומים הם עד 2012), אבל הוא עדיין הגורם השכיח ביותר לתמותה מסרטן בקרב נשים בארץ. 

עיקר התמותה כיום הוא בקרב נשים מקבוצת הגיל המבוגרת (גילי 50 ומעלה), והתמותה בארץ תואמת את המגמות המקבילות במדינות מתועשות אחרות בעולם, אבל כשליזי פז שומעת על כל הנתונים הללו, היא מעקמת את פניה ופורצת במונולוג כועס: "אנחנו צריכות להגביר את המודעות לסרטן השד בגיל מוקדם מאוד, הרבה לפני גיל 50. קופות החולים מממנות בדיקות למחלה מגיל 50, וזו גם ההמלצה של משרד הבריאות וגם התשדירים ברדיו מפנים לגיל הזה. "אבל היום יש המון בנות מאוד־מאוד צעירות שלוקות במחלה הזאת. רובנו חלינו לפני גיל 40 ואנחנו צריכות להיות מודעות לעצמנו, ללכת לכירורג שד אחת לשנה, לעשות את הבדיקות הנדרשות ולהתעקש עליהן גם אם זה יעלה הרבה מאוד כסף. יש לי חברות שגילו מאוחר מדי והן כבר לא פה היום".

הזדהות בין-מגדרית. אירוע המודעות של "גמאני חליתי בסרטן השד" // צילום: זיו קורן

 

כשפז בת ה־45 אומרת "אנחנו", היא מתכוונת לקבוצת "גמאני חליתי בסרטן השד", שהוקמה לפני כמה שנים כדי לתמוך בכל הצורות בנשים שחלו במחלה, שמשפיעה על החיים באופן טוטאלי. ב־2 באוקטובר ערכה קבוצת "גמאני" אירוע להגברת המודעות לסרטן השד בשיתוף מועדון הארלי דיווידסון הישראלי. 

עשרות אופנוענים בחולצות שחורות התייצבו באזור התעשייה בחולון, ויחד עם עשרות נשים, כולן בחולצות ורודות (צבע המאבק בסרטן השד; ל"ש), רכבו מעיר הילדים והנוער לכיוון ראשון לציון וחזרה. בנסיעה האיטית חולקו פלאיירים להגברת המודעות למחלה לעוברי אורח ולנהגים ולנהגות, בלונים ורודים שוחררו לאוויר ובעיקר היה רעש חיובי, ככיתוב על החולצות - "גמאני עושה רעש לעורר מודעות לסרטן השד". 

פז היא אחת משלוש מארגנות האירוע. היא חלתה בגיל 43, לאחר שנים רבות שבהן היתה במעקב. היא עברה ניתוח למפקטומי, כימותרפיה והקרנות, שאמנם ריפאו אותה מהסרטן, אבל הובילו לפגיעה בשריר הלב. "למרות כל מה שקרה לי, אני ממשיכה לחייך. הייעוד שלי הוא להעביר הלאה את כל המידע שיש לי, וזה מה שאני עושה באירועים כאלה", היא סיפרה לי, כשברקע, כמה צפוי ומתבקש, מתנגן השיר "Pink" של להקת אירוסמית'. 

מארגנת נוספת היא יעל לוי־אוחיון מירושלים, כיום בת 41, שחלתה בגיל 37. "גיליתי את הגוש בשד כשהתקלחתי ומייד ידעתי שזה סרטן. כשגיליתי שחליתי, חרב עלי עולמי", היא סיפרה והוסיפה: "יצאתי מהרופאה שלי וממש שמעתי את מגדל העיר צועק לי, 'בואי, קפצי בנג'י, בלי חבל'. אלו מחשבות לגיטימיות, אבל התעשתי די מהר והבנתי שיש לי שני ילדים שאני רוצה להמשיך לגדל, וכמובן - אני רוצה לחיות. ידעתי שאף אחת לא יכולה להילחם בסרטן הזה כמו שאני יכולה. מאז עברתי כריתה חלקית, שלושה ניתוחים, כימותרפיה והקרנות וכיום אני חיה חיים רגילים ושלמים". 

ההתמודדות עם המחלה הובילה את לוי־אוחיון לפירוק הקשר הזוגי, וכיום, כמו פז, היא רוצה להעביר את הידע הלאה. "המודעות למחלה הזו חשובה מאוד, ואם מכל הרעש שאנחנו עושות אישה אחת תלך ותמשש את השדיים שלה ותרגיש מה שאני הרגשתי לפני ארבע שנים, אז עשיתי את שלי. היום אפשר להירפא מסרטן, אבל נשים חייבות להיות מודעות לשינויים בגופן". 

שרון איתן, בת 49 מרחובות, מודה שלא היתה מודעת למחלה, עד שזו תפסה אותה באפריל 2014. "הפעם האחרונה שהייתי אצל כירורג שד השנה היתה ב־2007", היא סיפרה. "לפתע היה בשד גוש שבלט. חשבתי שנעקצתי או משהו בסגנון, ורק אחרי שלושה ימים הלכתי לרופאת המשפחה שלי, עד כדי כך הייתי בהדחקה. מהפנים שלה הבנתי במה היא חושדת. משם הדרך לכירורג שד ולבדיקות היתה קצרה. בביופסיה כבר ידעתי שזה סרטן, מין תחושה פנימית כזו". 

איתן הפסיקה את עבודתה לאחר הגילוי, עברה טיפולים כימותרפיים וכיום מקבלת טיפולים ביולוגיים ונמצאת במעקב. הסרטן, כמו לכל הנשים, השפיע כמובן על מהלך החיים. מלבד עזיבת עבודתה בסדנאות משחק, פתחה איתן את "שלובות", קבוצה שמאפשרת לנשים חולות לצאת מהשיגרה על ידי פגישות, הרצאות ואירועים. "כיום, כשאני רואה נשים שכירורג שד לא בראש מעייניהן והן דוחות את הביקור אצלו שוב ושוב, אני אומרת להן, 'תראו, אני דוגמה לאי מודעות טוטאלית ואני לא רוצה שזה יקרה לכן'". 

לעומתה, גל נחשון בת ה־45, ממושב בית אלעזרי, הגיעה לאירוע בגלל גיסתה, שחלתה והחלימה מהמחלה. היא דווקא מודעת מאוד לנושא: "בכל שנה אנחנו הולכות יחד, כל נשות המשפחה, לבדיקה אצל כירורג שד. עבורנו זה בילוי משפחתי, ואם חלילה יש מצב של חיים ומוות - אז אין פה שאלה בכלל, צריך להוריד את השדיים, גם במחיר של פגיעה בנשיות".

הזדהות בין-מגדרית. אירוע המודעות של "גמאני חליתי בסרטן השד" // צילום: זיו קורן

 

מסר על גלגלים

השילוב בין הארלי דיווידסון לבין חולות סרטן השד אינו חדש. תחילתו בארה"ב, שם יש לחברה ליין מוצרי אופנועים של "פינק לייבל" (Pink Label), ושלושה אחוזים מהכנסותיו נתרמים להגברת המודעות לסרטן השד. לפני כשנתיים הורמה הכפפה בארץ, ונוסד אירוע "גמאני עושה רעש לעורר מודעות לסרטן השד", שעליו כבר סיפרתי. 

"זה הכלי הכי עוצמתי שיש על הכביש, זה לא אופנוע רגיל. מבחינתי כל אחת ואחת מאיתנו היא לוחמת, והחיבור בין השניים הוא הכי טבעי שבעולם. מאחורי כל השחור המסוקס יש גברים עם לב ענק", סיפרה לוי־אוחיון, ואכן, עשרות האופנוענים התלבשו במיטב הרפרטואר, שנראה בארץ בעיקר דרך מסך הטלוויזיה והקולנוע: הצבע השחור שלט מכף רגל ועד הבנדנה, הזקן עוצב היטב, שרשרת שחוברה לארנק שבכיס האחורי ומשקפי שמש. 

"אנחנו עושים פעילויות למען הקהילה בהרבה תחומים, אבל בשילוב בין נשים חולות בסרטן השד לבינינו יש משהו מיוחד", סיפר ארנון אהרונסון, יו"ר מועדון הארלי דיווידסון ישראל. "כולנו נגועים במחלה, כמעט בכל משפחה היא קיימת וזה מתפשט, לצערנו, למרות המודעות הגדולה. אחותי נפטרה מסרטן השד השנה, וזה נתן לי גם מימד אישי, נוסף על תחושת השליחות". 

ניסים בנימין, מנהל מותג "אלבר מוטו" יבואנית הארלי דיווידסון בישראל, מוסיף: "נפלה בידינו הזדמנות מרגשת לקחת חסות על אירוע רכיבה מיוחד שמטרתו להציל חייהן של נשים. אני מקווה שזה יגרום ליותר נשים ללכת להיבדק, וכך גם אנחנו נתרום את חלקנו למען עתיד טוב יותר לנשים ולמשפחותיהן. רוכבי הארלי דיווידסון ידועים בכל העולם וגם בישראל בהירתמותם למסעות רכיבה מסוג זה, והם תמיד נרתמים ברצון רב". 

ואכן, במהלך האירוע צוותו הנשים לרוכבי ההארלי דיווידסון, והביקוש עלה על ההיצע. חצי שעה לאחר מכן נראו עשרות אופנועי הארלי דיווידסון, כל אחד בעיצוב שונה, כשמלפנים ההארליסט ומאחוריו חולת סרטן או אישה שהחלימה מהמחלה, בחולצה ורודה עם הסלוגן המדובר. על כל הארלי דיווידסון היה בלון ורוד, והקבוצה יצאה למסלול עם הרבה רעש וזכתה למחיאות כפיים מנהגים ומנהגות בכבישים. 

בין הרוכבים היה גם זוג ותיק - יוסי (68) ואילנה (65) זיידנברג מרמת גן. הם נשואים יותר מ־40 שנה (פלוס בן ובת בני 41 ו־36 בהתאמה), וזהו גם הזמן שבו יוסי רוכב על אופנועים. כשאילנה היתה בת 37 היא חלתה לראשונה בסרטן השד. "נכנסתי להתקלח, נגעתי בשד שלי והרגשתי גוש קטן. לא ידעתי מה זה, אבל למחרת בבוקר הייתי אצל הרופאה ומפה זה המשיך הלאה", היא מספרת. 

אילנה עברה ניתוח וטיפולים, אבל 13 שנה אחרי התגלה גוש נוסף, באותו אזור בשד, והפעם היא כבר נאלצה לעבור כריתה. "הכל מתגמד בחיים אחרי שעוברים דבר כזה, ומה שחשוב באמת זה הבריאות. נכון שיש עדיין שאיפות ורצונות, אבל צריך לזכור שיש דברים חשובים יותר".

הזדהות בין-מגדרית. אירוע המודעות של "גמאני חליתי בסרטן השד" // צילום: זיו קורן

 

מסיבת קרחת

מחלת הסרטן מביאה איתה לא רק את החולי המוחשי, אלא גם את תחושת הבגידה של הגוף, התמודדות נפשית עם המצב הלא צפוי, ההתמודדות עם הביורוקרטיה האינסופית בין בתי החולים, קופות החולים, ביטוח לאומי ומס הכנסה, וכמובן השפעת המחלה על הסביבה הקרובה. 

"בשעה שאני עבדתי המון מחוץ לבית, אילנה היתה גיבורה. היו זמנים קשים והיא לחמה, לא ויתרה וגידלה את הילדים", סיפר יוסי זיידנברג. אילנה הוסיפה: "הקשר ביני לבין יוסי לא נפגע בגלל המחלה, הוא דווקא התחזק. אני, בגלל האופי שלי, חיזקתי את כל האנשים בבית. נתתי להם להבין שזו מחלה כמו כל המחלות". 

אצל פז, שחלתה בגיל 43, המצב היה שונה. "כשגיליתי שאני חולה, היינו בהלם. מיקה, הקטנה שלי, היתה בת חמש וחצי, אז לה הסברתי שלאמא תהיה קרחת כמו לאבא. לעומת זאת, אצל הגדולים, בגלל מה שראו באינטרנט, הסרטן מייד התחבר למוות, אז מה שלא ידענו בדקנו יחד ועניתי לילדים על כל השאלות, אפילו הקשות מאוד. אפשר להחלים מסרטן ואפשר גם לחיות איתו, זה לא קל אבל אפשרי. כשאומרים לי 'מחלה קשה', כמו שכותבים לא מעט בתקשורת, אני מקבלת קריזה - מה זה מחלה קשה?! תגידו סרטן, אין בכך שום בושה". 

ואכן, שום בושה לא אמורה להיות במקום החיים שלנו, ומי שהגיעה עד הלום וטרם בדקה בעצמה את שדיה או הלכה לבדיקה אצל כירורג שד, צריכה לעשות זאת - למען עצמה, למען חייה. 

 

לפתוח את הלב, ולתרום

מבצע "הקש בדלת" השנתי של האגודה למלחמה בסרטן בישראל יתקיים ביום שני, 19 באוקטובר. הוא ימשיך להוות מקור מימון חשוב לפעילויות הרבות והמגוונות של האגודה, המתאפשרות הודות לתרומות הציבור וללא מימון מתקציב ממשלתי. 

בין היתר ישמשו התרומות למימון מחקרים למציאת תרופות למחלה, הסברה והגברת המודעות למניעת סרטן, בניית תוכניות לאומיות לאבחון מוקדם של המחלה, מהלך שיוכל להציל חיי אדם, הפעלת קייטנות לחולים ולבני משפחותיהם, רכישת ציוד רפואי מתקדם, סיוע בלימודים לילדים חולים ועוד. 

על פי הנתונים הרשמיים במשרד הבריאות של חולי הסרטן בישראל, חיים כיום בישראל יותר מ־200 אלף חולי סרטן ומחלימים, ומדי שנה מאובחנים כ־28 אלף חולים חדשים, מתוכם כ־400 ילדים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו