נתן בנט שוכב במיטת בית החולים ומושיט ידיו אל עבר אמו, ששוכבת במיטה ממול. הוא בן שנתיים וחצי, עיניו כהות ובורקות, תלתליו השחורים מתפזרים על המיטה. נבלע במיטת בית החולים הגדולה. הוא מנסה להירדם, אבל לא מצליח.
"אמא, אמא", הוא קורא, ואמא אדל בוכה איתו. היא רוצה לחבק אותו חזק חזק, ולא לעזוב. לו רק יכלה, היתה מלטפת את רגלו החבושה, מסדרת תלתל סורר שנפל על מצחו, נותנת לו ממתק, מראה לו איך בונים את קוביות העץ גם בשכיבה.
אבל אדל לא יכולה לזוז. ידיה חבושות, מקובעות, אחרי שני ניתוחים להצלת הגידים הקרועים. היא שולחת אל בנה מבט אוהב, חסרת אונים.
התינוקת שולמית, בת שבעה חודשים, עוברת בין הידיים של כולם, מקבלת הרבה חום ואהבה. אדל אפילו לא יכולה להיניק אותה, בגלל החבישות על גופה, אבל מנסה להשלים את החוסר בכל דרך אפשרית. בחיבוק של סבא וסבתא, בנשיקות, במילים טובות. באמצע הלילה תועבר שולמית לישון אצל חברה של סבתה מרים, כדי לאפשר למרים וליוסף לדאוג לבתם ולנכד שלהם. בבוקר תחזור שולמית לבית החולים, תעבור שוב בין ידיהם של זרים, שידאגו לתינוקת שבגיל כל כך רך חוותה על בשרה את הטרור.
אנחנו נפגשים בשעת לילה מאוחרת, יומיים אחרי פיגוע הדקירה בסמוך לשער שכם בירושלים. מוהנד שפיק, מהכפר סורדה שמצפון לרמאללה, תקף בסכין את משפחת בנט שעשתה את דרכה חזרה מתפילה בכותל בשבת האחרונה. אהרון (21), אבי המשפחה, נדקר למוות. הרב נחמיה לביא (41) שגר באזור ונזעק לעזור, נרצח גם הוא והמחבל חטף את אקדחו. נתן הפעוט נפגע ברגלו מירי המחבל. אדל, שנדקרה עשרות פעמים, הצליחה להימלט ולקרוא לעזרה. המחבל חוסל.
אהרון בנט ז"ל
עכשיו חדרה של אדל במחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים מלא במבקרים, למרות שעת הלילה המאוחרת. הם ממשיכים להגיע גם הרבה אחרי שהמחלקה התרוקנה והחולים האחרים הלכו לישון.
הוריה, מרים (50) ויוסף (50) גל, ואחיה הצעיר נתן (11) לא זזים מהחדר. הדמעות לא מפסיקות לזלוג. הכאב על אהרון וברכת הנס על אלו ששרדו מתערבבים זה בזה.
מרים מנסה למצוא את הדרך להמשיך. "אני חוזרת הביתה עם ילדה שהיא אלמנה, בת 22, ועם שני נכדים שהפכו ליתומים, שהיה להם אבא שעשה הכל", היא זועקת. "ועכשיו כל החיים שלנו התהפכו, אנחנו צריכים להתחיל הכל מהתחלה. למצוא לאדל בית אחר, היא לא יכולה לחזור לבית שלה ושל אהרון.
"הבטחתי לה שאנחנו איתה, ואנחנו נעזור לה לגדל את הילדים, וזה מה שמרגיע אותה כרגע, חוץ מכל התרופות המרגיעות, שעוזרות לנו קצת לעבור את הימים הקשים האלה בלי שהיא תתפרק לנו בידיים. אנחנו רק יוצאים למסע הנורא הזה, ואני לא יודעת מאיפה נתחיל. נצטרך כל כך הרבה עזרה, כל כך הרבה תמיכה. החיים פשוט מתפרקים לנו".
היא עוברת בין מיטת בתה לזו של נכדה. נותנת מים לאדל, משחק לנתן, חיבוק לזו ולזה. רק אתמול הועבר הפעוט לחדר אמו. מייד לאחר הפיגוע הוא פונה לבית החולים שערי צדק, ושם נותח ברגלו. הוריה של אדל נשארו איתה בהדסה, ונתן, אחיה בן ה־11, הופקד לשמור על אחיינו, החולק עימו את אותו שם. הוא היה זה ששמר עליו, שחיבק אותו כשהתעורר מהשינה וצעק לאבא ואמא. אחרי יממה, לבקשת המשפחה, הועבר בנה של אדל לשהות לצידה בהדסה.
"הוא ראה את הכל", אומרת מרים. "כל הזמן בוכה, כל הזמן מתעורר בבהלה וצועק 'אבא, אבא, איפה אבא?'. עובר ייסורים. וכל הזמן נותנים לו מורפיום.
"אבא שלו היה בראש השנה באומן, לשבוע. כשהוא חזר, נתן אמר לו, 'אבא, תוריד נעליים, תלבש פיג'מה, וננו'. 'ננו' זה גמרנו. גמרנו אומן. כאילו, אתה לא עוזב אותי.
"והקטנה, שהיא כזאת תינוקת וחושבים שתינוקת לא מרגישה, כשאהרון חיבק אותה היא חצי שעה בכתה בלי הפסקה, מהגעגועים שהיו לה, כי לא ראתה את אבא שלה שבוע".
זוכרת כל פרצוף בדרך
אדל לא החלה בישיבת שבעה על בעלה שנפטר, בגלל הפציעות הקשות. היא גם לא יכולה כרגע לטפל בילדיה. הוריה מבטיחים שימצאו את הדרך לעשות את הכל מחדש. אבל עכשיו התחושות קשות.
"כל החיים פשוט התפרקו לנו", מרים נותנת לדמעות לזלוג על לחייה.
אדל משחזרת שוב ושוב לפרטי פרטים את האירוע ששינה את חייה. מהרגע שהרגישה אי נוחות, כי הבחינה שהם מתנתקים מהשיירה שעשתה את דרכה חזרה מהכותל, ועד לכל שבריר שנייה במאבק מול המחבל, כשהיא מנסה לחלץ את הסכין מידו בזמן שבעלה נאבק איתו. את רגעי האימה, שבהם היא מבינה שבשארית כוחותיה עליה להזעיק עזרה, והיא מתחננת על נפשה לעוברים ושבים שצוחקים עליה, מקללים, יורקים ואפילו מכים אותה עד שהגיעה לכוח מג"ב וקרסה. היא זוכרת כל פרצוף שראתה בדרך.
"חזרנו מהכותל בתפילה. זה חג, ואלפי אנשים הולכים שם, היינו בטוחים שלא תהיה בעיה. הגענו לאמצע הדרך, ופתאום ראינו שתי שורות של ערבים עומדים משני הצדדים, והיתה לי הרגשה רעה. מרחוק ראיתי אותם. אמרתי לאהרון שאני לא יודעת, יש לי הרגשה לא טובה. אין פה אנשים, איפה כולם? אנחנו לבד כזה. אמרתי לו, 'לא יודעת, יש לי לחץ כזה בלב'. הוא אמר לי, 'טוב יאללה, בואי נתחיל לרוץ, נעקוף אותם, נגיע לאזור שהצבא נמצא, מקום שיותר מרגיש בטוח'.
"פתאום יצא אחד מתוך כניסה של בניין, עם סכין, בא אלי ונתן לי דקירה. אני חושבת שדקר אותי ראשונה. עוד לא קלטתי אפילו מה קורה איתי, בכלל לא הרגשתי את הסכין, ואז ראיתי את אהרון נלחם איתו. ככה, ממש נלחם, ולא הבנתי מה קורה. חשבתי שהוא הולך איתו מכות, עוד לא קלטתי בכלל שאני דקורה.
זירת הפיגוע בירושלים. "הצעירים הערבים עמדו וצחקו כמו בתמונות של הנאצים" // צילום: אורן בן חקון
"התחלתי לצעוק, לא הבנתי מה קורה. פתאום המחבל בא אלי, חזר, המשיך לדקור אותי הרבה פעמים, בכל הגוף, בזמן שאני מנסה להתגונן ולא מבינה בכלל מה קורה מסביב.
"אהרון הצליח לתפוס אותו, השכיב אותו, ואני ניסיתי לקחת לו את הסכין מהידיים. בזמן הזה כל הצעירים הערבים עומדים מסביב ולא עושים כלום. ואני מתחננת, צורחת, 'הצילו, הצילו, תצילו את הילדים שלי, תצילו אותנו, מה עשינו?'
"נפלתי על הרצפה וניסיתי להיעזר במישהו שעמד שם כדי לקום, ממש החזקתי את הג'ינס שלו, אמרתי לו, 'בבקשה, תעזור לי, בוא תרוץ איתי, אני אביא לך גם מיליון שקל, רק תעזור לי, נעוף מפה עם הילדים'. הוא אמר לי: 'תמותי'.
"חיפשתי בכולם איזה זיק של אנושיות בעיניים, מבט של רחמנות, משהו. אל תעשה כלום, בסדר, אתה לא רוצה שאחר כך ינדו אותך ויחרימו אותך ואני לא יודעת מה. אבל טיפה של רחמנות בעיניים. שתו קולה, צחקו, עשו בדיחות".
הוריה של אדל מתקשים להכיל את המילים. "הם צחקו כמו בתמונות של הנאצים", אומרת מרים. יוסף מזועזע. "היא חיפשה איזה מבט חמים, מישהו שבמבט שלו יגיד, אני איתך, אני אעזור לך, את אמא, יש פה תינוקות. לא היה כלום, שום דבר. להפך".
בשארית כוחותיה אדל רצה להזעיק עזרה. "אהרון השכיב אותו על בגדים של חנות, ניסיתי לקחת את הסכין מהיד של המחבל, והוא תפס אותה כל כך חזק, שלא הצלחתי. ואז הרגשתי שאני מתחילה לאבד דם והכל מיטשטש לי, וראיתי את נחמיה לביא, שהוא קדוש, ראיתי איך הוא מגיע".
הכאב על נחמיה, שלא שרד את הפגיעה, עוצר את שטף הדיבור שלה. היא לוקחת נשימה עמוקה.
"אמרתי לו, 'טוב, תראה מה לעשות עם הילדים, אני רצה להזעיק עזרה'. הרגשתי שאני לא מסוגלת לקחת אותם איתי. ידעתי שאם אני רצה איתם אני אאבד מלא דם, לא אגיע עד הכוחות של הצבא. התחלתי לרוץ חמישים מטר, והם נראו כמו נצח".
אדל הגיעה לשוטרי מג"ב שהיו באזור. "התמוטטתי על הרצפה והתחלתי לצרוח, אמרתי להם, 'אל תטפלו בי, תרוצו, תצילו את הילדים שלי ואת בעלי, תצילו אותם'. שכבתי שם עם הסכין שנעוצה בצוואר שלי. הם התחילו מייד לטפל בי, ובאותו רגע התחלתי לשמוע ממש כמו מלחמה. יריות, צרחות, מלא כוחות של מג"ב.
"שאלתי, 'מה זה? מה קורה פה?'. הם אמרו לי שאלה יריות של הצבא, שהם מפזרים את ההפגנה, כי באותו רגע התקבצו עשרות בחורים ערבים, מחוממים, התחילו לזרוק דברים, להתפרע בצורה כזאת שהאמבולנסים לא יכלו להגיע אלינו. לקח הרבה זמן עד שהאמבולנס הגיע כדי לקחת אותנו".
החיילים החלו לטפל באדל. אחרי כמה דקות הצליחו גם הפרמדיקים להגיע למקום, נאבקים בהמון שמילא את הרחובות.
"ניסיתי לשמור על ערנות, לא לאבד את ההכרה, כי זכרתי שזה מסוכן לאבד הכרה. ראיתי שמעלים אותי על אמבולנס רגיל, ואמרתי, בטח את אהרון יעלו על ניידת טיפול נמרץ, הוא בטח במצב קשה.
"בסוף העבירו אותי לניידת טיפול נמרץ, ואז אמרתי, טוב, בטח הוא במצב הקל. הייתי בטוחה שהוא נלחם איתו והצליח. כי אהרון הוא חזק, הוא גיבור, הוא ממש גבר שיש לו כוחות. והמחבל נראה בסך הכל בחורצ'יק קטן. אבל הוא היה מאומן, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה.
"היתה לי תחושה טובה, שאני יודעת מה המצב שלי, אז אני אהיה בסדר, ובעזרת השם גם הוא יהיה בסדר. לא תיארתי לעצמי שיהיה לזה סוף כל כך מזעזע.
"איבדתי כמויות של דם, השפריץ לי דם מכל הכיוונים. הכאבים היו מזעזעים, ופחדתי על הילדים, לא ידעתי מה קורה איתם, תינוקות רכים, שלא יודעים מה זה חטא, שלא יודעים כלום. לא חטאו, לא פשעו, שום דבר", היא נכנעת לבכי שחונק את גרונה.
חיוך מדהים של טוב לב
אדל פונתה להדסה עין כרם במצב קשה. היא עברה ניתוח חירום שארך שש שעות, ואחר כך הועברה להתאוששות.
"ברגע שהיא פקחה את העיניים, היא שאלה על אהרון", אומרת מרים. "ביקשו מאיתנו שלא נגיד לה מייד, אז אמרנו לה שאנחנו לא יודעים, ושהילדים בסדר. אבל כל כמה דקות היא שאלה שוב, ואמרה שהלב שלה מבשר רעות, שיש לה תחושות קשות, שהוא בין חיים למוות, הרי הוא נדקר הרבה יותר ממנה, וצריך להתפלל חזק".
רק בבוקר יום ראשון בישרו לה את הבשורה הקשה. "אמרו שצריך להחליט איפה לקבור אותו", היא אומרת בפנים חתומות. "פחדתי גם על נתן, חשבתי שמשקרים לי שהוא במצב קל.
"זה שהילדים יצאו מזה בחיים זה פשוט ניסים של השם יתברך, ניסים מעל הטבע. אי אפשר לקלוט את זה. לשולמית לא קרה כלום, ונתן נפצע קל מכדור שממש עבר לו ברקמות.
"אני לא כל כך יכולה לטפל בהם, זה קשה, אבל אני רואה אותם, וככה, מנסה להילחם, שבעזרת השם אני אחזור להיות אמא חזקה ואוכל לתת להם את מה שאפשר ולמלא את החסר".
שרה נתניהו לצד מיטתו של נתן בנט בבית החולים הדסה עין כרם, השבוע // צילום: קובי גדעון, לע"מ
למרות שאהרון היה חייל במותו, אדל ביקשה שלא לערוך לו הלוויה צבאית בהר הרצל, אלא לקבור אותו בהלוויה דתית בהר המנוחות. זמן קצר לאחר מסע ההלוויה של הרב נחמיה לביא בבית הקברות שבהר, נקבר בו גם אהרון בנט. אדל הפצועה לא הורשתה לעזוב את בית החולים ולא השתתפה בהלוויה.
יוסף לוקח נשימה עמוקה. "הכאב שלנו זה כאב של כל עם ישראל. של כולם, על זה שיש כאלה מעשים. לנסות להרוג אמא עם תינוקות, שלא עשו לך שום דבר, שאתה לא מכיר אותם, שלא באו להילחם איתך או להרע לך, זה נורא. אהרון היה אדם חזק מאוד מאוד, שבמכה אחת היה יכול להרוג את הרוצח. במכה אחת. ואם הרוצח בכל זאת הצליח להתגבר עליו והרג אותו, והרג עוד אחד, זה נורא.
"אני הייתי חייל בצנחנים, לחמתי בלבנון. מעולם, אבל מעולם לא עשינו מעשים כאלה. נלחמנו, היינו בקרבות, אבל אף אחד מהחיילים מעולם לא התנהג בצורה כזאת. לא פגענו בנשים, לא פגענו בתינוקות. להפך, תמיד עזרנו להם. גם לנשים, גם לתינוקות".
אדל ואהרון הכירו לפני ארבע שנים, בשידוך. הוא השתייך לישיבת "שובו בנים" של חסידי ברסלב, השוכנת ברובע היהודי, והרב יוסף גל, אביה של אדל, הוא מרבני הישיבה.
"כשיוסף פגש את אהרון בפעם הראשונה הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא פגש את הבן שלו", אומרת מרים. "אם תשאלו כל אדם שהכיר את אהרון, יגידו לכם שהוא היה בעל מידות נאצלות. בחור שובה לבבות. אפילו בתמונות, בכל תמונה שתראו אותו, יש לו חיוך מדהים של טוּב לב, של אהבת הבריות.
"אין אדם שביקש ממנו עזרה ולא קיבל. גם למשפחה שלו, וגם לאנשים זרים. אישה שהולכת ברחוב, גבר במצוקה, לכל אחד הוא תמיד היה מוכן לתת".
אחרי חצי שנה, ביוני 2012, נישאו אדל ואהרון ועברו לגור בביתר עילית. "הם אהבו אחד את השני אהבת נפש", מרים מוחה דמעה.
אהרון מצא עבודה כשיפוצניק. "הוא עזר למישהו שיש לו חברה לפיקוח בנייה בביתר עילית. הפועלים שלו הם ערבים. בכל פעם שאהרון היה מגיע לשם, הם היו אומרים לו, 'אהרון, אנחנו אוהבים אותך'. כשהיו להם אירועים, היו מזמינים אותו. אנחנו לא הרשינו לו ללכת, אדל לא הרשתה לו, אבל הזמינו אותו שוב ושוב. אמרו לו, 'אהרון, עלינו. אנחנו נשמור עליך, אל תדאג, אף אחד לא ייגע בך'".
שלום של שקר שלא מחזיק
בשנה שעברה התגייס אהרון לתוכנית שח"ר (שילוב חרדים), יוזמה של צה"ל לגייס חרדים נשואים. הוא עשה עבודות חשמל.
"כשהוא התגייס, זו היתה בשבילו ירידה רצינית במשכורת, אז הוא נאלץ ללכת כל יום אחרי הצבא לעבוד בשיפוצים. הוא היה כל הזמן אומר לה, 'לא יחסר לך כלום, אני אדאג לך מאלף ועד תיו. לא משנה איפה אני אהיה, לך ולילדים לא יחסר כלום'.
"הרוויח משכורת של 5,200 שקל. אבא עם שני ילדים, שגר בשכירות. ואין להם כמעט כלום בבית. יש לה מכונת כביסה שמישהו תרם לה, עם סוגר כמו מנעול מברזל, שהמכונה לא תיפתח באמצע הפעולה. ריהוט כמעט אין. אבל הוא היה אדם של מסירות נפש.
"מהרגע שאהרון נכנס לנו לחיים, לא ידענו איך להסתדר בלעדיו. לכל אחד יש איזה משהו שקשה לו בו, ואהרון תמיד היה יודע למלא את החלל הזה. תמיד. חוץ מהצבא, וחוץ מהאבא הטוב והבעל הטוב, והמפרנס, והכל, הוא היה יהודי עם אמונה. הקפיד בקלה כבחמורה, אהב את השבת, למד תורה בחברותות, ואף פעם לא סיפר מה הוא עושה.
"הוא לא היה טיפוס שמדבר. עושה הכל בשקט, ועל הצד הטוב ביותר. הוא אמר לי, 'אני מתפלל ליום שאשיג איזה מעמד, לפרנס את אשתי ואת הילדים וללמוד תורה'. זה מה שהוא רצה, ללמוד תורה".
מרים היא קיבוצניקית במקור, שחזרה בתשובה. "אח שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים, אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 16, ואחרי שנתיים נפטר אבא שלי. הסתובבתי סביב הרבה שכול, עזרתי לאנשים שעברו דברים, תמיד הייתי הגיבורה והחזקה. עכשיו אני לא יודעת איך אני אחזיק מעמד. כולנו שבורים. אנחנו לא תופסים את זה. אני לא יודעת איך נחיה עכשיו".
מרים ויוסף גרים ברחוב החומה השלישית שבשכונת מוסררה. כשחזרו מבית החולים, אחרי שזיהו את גופתו של אהרון, שמעו זעקות מהרחוב. התברר שמחבל ניסה לדקור בסכין עוברי אורח, ופצע את משה מלכה בן ה־15 באורח בינוני. השוטרים שהגיעו במהירות למקום ירו בו למוות.
"אנחנו שמענו את זה. שמענו את זה ממש", יוסף נרעש. "שמענו את הצרחות של האנשים, את האנשים בורחים".
נתן בנט מתאושש. אדל: "זה שהילדים יצאו מהפיגוע בחיים זה פשוט ניסים שמעל הטבע" // צילום: זיו קורן
הזעם ניכר בעיניה של מרים. "אנחנו רוצים שעם ישראל יתעורר מהתמימות שלו. כולם רוצים שלום. זה משהו נעלה, אבל לא עם העם הזה, לא עם האנשים האלה. לא יכול להיות שעם שרוצה שלום רואה אישה רצה ברחוב, שותתת דם, עם סכין בצוואר, צועקת לעזרה - והם מוחאים כפיים, יורקים, מקללים אותה, אומרים לה 'הלוואי שתמותי'. זה לא עם של שלום. עם שרוצה שלום לא מתנהג ככה.
"זה ידוע שאנחנו עם נעלה, רחמן. לחיילים שלנו יש מוסר גבוה. כשמישהו כבר מעז להתנהג בצורה לא מוסרית, העם היהודי מוקיע אותו. פשוט לא רוצה לחשוב שהוא שייך אלינו. אנחנו כל כך מוסריים, כל כך אנושיים, וזכינו ליחס כל כך לא אנושי, כל כך מזעזע, מזוויע, שאני ממש מבקשת מעם ישראל להפסיק לדבר על שלום כזה. זה שלום של שקר, שלום שלא מחזיק דקה.
"מה שצריך זה פשוט להיות חזקים ולהגן על עצמנו. הבא להורגך השכם להורגו, זה הכל. להיות חזקים".
יוסף אומר דברים מפויסים יותר. "אין לנו שום דבר נגד ערבים, בשום פנים ואופן. אני לא רוצה עכשיו שינקמו בערבים, לא רוצה שיילחמו נגדם, ממש ממש לא. אני מחפש את המסר הפנימי. והמסר הוא שאת הכאב העצום הזה, השבר הנורא הזה, צריך לנתב למקומות הנכונים. להתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לנו ולכל עם ישראל. שלא נצטרך לחוות שוב דברים כאלה. המסר הפנימי זה תפילה ותשובה מעומק הלב. שירחם על כולנו.
"הקדוש ברוך הוא יצר את כולם. הוא לא חפץ שתהיה שנאה בין אף אחד, הוא לא חפץ שתהיה פה נקמה. הוא לא רוצה את זה. יש לו מסר אלינו. מסר של אמונה, מסר של תפילה ותשובה. כשאני אלך עכשיו ברחוב, אני לא אסתכל בשנאה על שום ערבי. על אף אחד. בכלל לא. וכל אחד צריך לראות את הנקודה הפנימית הזאת".
batchene@israelhayom.co.il-----------------------------------
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו