השייח' ראאד סלאח חוכך מן הסתם בימים אלה את ידיו בהנאה. הוא ואנשיו, חברי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית הישראלית, קוצרים עתה את שזרעו במשך שנים ארוכות. כולם היו בניו.
בחדרי החקירות של המשטרה מדקלמים בימים אלה הילדים זורקי האבנים מסילואן, מאבו תור ומשועפט, טקסטים על אודות "הכיבוש הישראלי של אל־אקצא" וחילולו, שכאילו הועתקו מכתביו של סלאח. הם רואים עצמם כמשחרריו. גם איברהים אל־אכרי, תושב שועפט שדרס אזרחים ושוטרי מג"ב בתחנת הרכבת הקלה בשייח' ג'ראח בשנה שעברה, אב לחמישה ילדים שלא היה מעורב קודם לכן בטרור, היה משוכנע שישראל מחללת את המסגד, והחליט לדרוס יהודים.
הר הבית ואל־אקצא נוכחים בשנה האחרונה נוכחות עזה במניעי הדוקרים, הדורסים, המפגעים והמתפרעים, כמו גם ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט; ממדינות המפרץ ועד מצרים, לבנון, סוריה וירדן. אפילו תיכוניסטים ערבים־ישראלים מסכנין ומכפר כנא שנפגשו עם תיכוניסטים יהודים מירושלים בשיא תקופת המהומות לפני כשנה, חזרו בדיוק רב על הטקסטים של סלאח והבהירו כי יהיו נכונים "למות למען אל־אקצא כדי לשחרר אותו משביו".
בימים אלה ממש שוב מופיעים בדפים הערביים איומים לרצוח את יהודה גליק, ובהר עצמו צועדים מוסלמים בקריאות "חייבר חייבר אל־יאהוד" ו"בדם ואש נשחרר את אל־אקצא". למאניה הזאת יש גם ביטויים "אמנותיים": שיר הסתה בביצוע צמד זמרים מרמאללה המעודד פיגועי דריסה ומבהיר: "נדרוס, נדרוס, נדרוס את התינוקת בת החודשיים. ככה נחזיר להם... למען אל־אקצא אנו נדרוס מתנחלים".
עכשיו מאיים סלאח באינתיפאדה שלישית, ויועץ התנועה האיסלאמית לענייני ירושלים ואל־אקצא, עלי אבו שיח'ה, מעריך כי "אינתיפאדה אמיתית תהיה בסוף חודש ספטמבר בחג סוכות... (שכן) "המצב באל־אקצא גורלי ומסוכן..." גורמים איסלאמיים אף נקבו בתאריך 27 בספטמבר, יומו הראשון של חג הסוכות, כ"יום גיוס כללי", שכן "ביום זה קבוצות יהודיות פורצות לאל־אקצא". גם ח"כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) מדבר עתה על "אל־אקצא
(ש)זקוק להגברת המחאה ולהגדלת מספר המורביטון (קבוצות "ההתנפלות" על יהודים בהר; נ"ש). "עלינו לחסום את רחובות מזרח ירושלים ואת סמטאותיה באלפי מורביטון ולהכשיל את ניסיון המתנחלים הרוצים להיכנס למסגד אל־אקצא" (דיווח של ממר"י מאתמול), בעוד בכיר בג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני, ח'אלד אל־בטש, קורא לתושבי הגדה המערבית "לנפץ את המחסומים ולהצית אינתיפאדה עממית".
• • •
תודעת "אל־אקצא בסכנה", חסרת כיסוי ככל שתהיה, מרחפת בחללו של הסכסוך היהודי־פלשתיני על הארץ הזאת כבר כמעט 100 שנה. אביה מולידה של העלילה היה המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני, שעשה ממנה קריירה והסית למאורעות תרפ"ט. אנשי הדת המוסלמית בהר הבית ובעולם המשיכו לאחר מלחמת ששת הימים את דרכו ותיחזקו את העלילה הזאת על אש קטנה. ההתפרצויות, אלימות ככל שהיו, התרחשו בתדירות נמוכה יחסית.
אלא שאז התחולל מפנה, כשראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, השייח' ראאד סלאח, אימץ אל חיקו את העלילה. הוא שידרג ושיכלל אותה, דאג להעניק לה תהודה אדירה, כיוון אותה - כקודמיו - ישירות לעבר מדינת ישראל וממשלותיה, ואף הכתיר עצמו בתואר "שייח' אל־אקצא". סלאח ותנועתו היו אלה שבשני העשורים האחרונים המציאו מחדש את העלילה , לא רק כמעצבת תודעה, אלא כתודעה שמחייבת פעולה ממשית ורציפה.
הפכו את חיי העולים היהודים להר הבית לסיוט. נשות המורביטאת בהר הבית // צילום: אי.פי.אי
זה היה השלב שבו יצאה העלילה מתוך דפי הדרשות, האינטרנט ושיעורי הדת - והחלה להשפיע ולהשליך על התנהגות השטח. קריקטורות הזוועה של יהודים אוחזי גרזנים או לפידים הגודעים או שורפים את כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא; איורי הדחפורים ההופכים על פיהם את מתחם אל־אקצא וממוטטים את המסגדים, וגם "מידעים" הזויים דוגמת הסיפור על רעידות אדמה מלאכותיות שמדינת ישראל מתכננת כביכול לחולל סביב מסגד אל־אקצא כדי להפילו - חוללו בשטח מהומות, הפגנות אלימות, פיגועים ביהודים, שפך דם והשתוללות. בקיץ שעבר ובקיץ הנוכחי נרשמו שיאים חדשים. העלילה חדלה להיות תעמולה בלבד. היא היתה למחולל אלימות ישיר.
מהלך מצומצם אך אפקטיבי
את התהליך הזה, שנפרס בדו"חות הערכה רבים, ביקש לפני יותר משנה רה"מ בנימין נתניהו לקטוע. במאי 2014 הציג נתניהו לשרים ולדרגים המקצועיים הצעה להוציא מחוץ לחוק את הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל. אלא שנתניהו נבלם. משרד המשפטים והשב"כ התנגדו להצעתו; הדרג המקצועי סבר אז שאין בנמצא מספיק ראיות שיקשרו ישירות בין הפלג הצפוני לבין פעילות אלימה וטרור. השב"כ הוסיף טעם כבד משקל משלו: קל יותר לפקח על הפעילות החתרנית של הפלג הצפוני כאשר היא מתנהלת לאור היום ולא במחתרת.
נתניהו התאכזב. באותם ימים הצטברו על שולחנו לא מעט נתונים שהעלו חשדות כבדים לזיקה בין חמאס לבין הפלג הצפוני בראשות ראאד סלאח (לימים התעבה החומר הזה מאוד). רה"מ קיווה שמערכת הביטחון תספק לו את הסחורה, משמע - ראיות של ממש לפעילות אלימה או להעברת כספים לגופים אחרים שמבצעים או מממנים טרור. זה לא קרה.
שנה חלפה. המציאות שנוצרה בשטח רק העצימה את ההבנה עד כמה הדוק הקשר בין אנשי הפלג הצפוני לבין המהומות בהר הבית והאלימות בשטח. לפני שבועות אחדים מימשו במערכת הביטחון את "התוכנית הקטנה", מהלך מצומצם יותר. שר הביטחון משה יעלון עשה שימוש בתקנות המנדטוריות לשעת חירום (שתקפות עד היום), וחתם על צווים המוציאים מחוץ לחוק את קבוצות "המורביטון" (הגברים) ו"המורביטאת" (הנשים הפעילות) - מייסודה של התנועה האיסלאמית.
שתי הקבוצות הללו (המכונות גם "מצאטב אלעלם" ו"מג'אלס אל־עלם") הפכו בשנים האחרונות את ביקורי היהודים בהר הבית לבלתי נסבלים עד בלתי אפשריים. המורביטון והמורביטאת הבעירו את ההר, פעם אחר פעם, ולמעשה "כבשו" בנוכחותם את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ועשו לצחוק את משטרת ישראל ואת הריבונות הישראלית במקום.
למהלך שהכריז על שתי הקבוצות כהתאגדויות בלתי מותרות היה הפעם גב גם במשרד המשפטים, גם בשב"כ ובעיקר במשרד לביטחון הפנים, שקידם אותו מאוד. שר הביטחון יעלון לא היסס להגדיר את פעילות המורביטון והמורביטאת כפעילות ש"עלולה לפגוע בחיי אדם" ו"חותרת תחת ריבונות ישראל בהר הבית", וכפעילות "הפועלת לשינוי המציאות והסדרים הקיימים בהר", ואף "פוגעת בחופש הפולחן והביקור שם".
ארגז הכלים מתרוקן?
חומר הראיות שסיפקה המערכת המקצועית למהלך המצומצם היה עשיר. אלפי צילומי סטילס ווידאו של קבוצות הנשים, המתקרבות אל המבקרים היהודים בהר בקריאות מחרישות אוזניים "אללה הוא אכבר", בתנועות ידיים מאיימות, בקללות ובנאצות, לעיתים עד כדי התנגשות אלימה של ממש.
היה גם תיעוד של תקיפות יהודים ושוטרים שהתרחשו סמוך או בעקבות פעילות המורביטון, והודעות לא מעטות של עצורי חמאס שסיפרו בחקירתם על שיתוף הפעולה עם הפלג הצפוני. מידע נוסף שלוקט סיפר על תוכניות של שתי הקבוצות לשכור בתי מלון במזרח ירושלים, לשכן בהם את אנשיהם מהגליל ומהמשולש, ולייצר באופן זה עתודה קבועה, שתתחזק את המהומות בהר באופן רציף.
עכשיו, אומרים גורמי הביטחון, הגענו ל"מאני טיים". המהומות שהדליקו את ירושלים ומאיימות להצית גם את הגדה, הן תגובה של חמאס, הפלג הצפוני, הג'יהאד, החזית העממית ובמידה מסוימת גם פת"ח לצעדים הישראליים. בפני ישראל עומדות שתי ברירות: היא יכולה שוב לפנות יהודים מהר הבית, או לבצע מעצרים נרחבים של אנשי חמאס ומתסיסים בירושלים, ואף להחרים את צי הרכב שמשרת את המורביטון והמורביטאת. אפשרות נוספת: מעצר של חלק מנשות התנועה שכבר הורחקו מההר, והוצאת צווי הרחקה עבורן לא רק מהר הבית, אלא גם מסביבתו ואולי אף מירושלים, כפי שנעשה בעבר עם קיצונים יהודים, וכפי שנעשה עם סלאח עצמו.
מחמוד מוחמד עיסא טועמה
הצעות נוספות שעל הפרק: הגבלת גיל של הנכנסים להר, כך שרק בני 40 או 50 ויותר יוכלו להיכנס אליו; סגירת ההר לכמה ימים, הצעה שכבר הועלתה על ידי השר לביטחון הפנים לשעבר יצחק אהרונוביץ'; ואפילו גירוש מהארץ של פעילים ומסיתים הקשורים לתסיסה בירושלים.
חלק מהצעדים שהיו בארגז הכלים הישראלי כבר מומשו קודם שפרצו המהומות האחרונות. בחודשים האחרונים הצליחה ישראל לעלות על חלק מנתיבי הכסף שמממן את קבוצות המורביטון בהר הבית. מאות מנשות המורביטאת הגיעו חודשים ארוכים בהסעות ממומנות מכפרי המשולש והגליל. בתקופה מסוימת קיבלו כל אחת מהנשים וכל אחד מהגברים שהשתתפו ב"קבוצות הלימוד" הלכאורה תמימות הללו, סכום חודשי שנע בין 3,000 ל־5,000 שקלים. חלק מהכסף הגיע לשטחים ממדינות המפרץ, והועבר באמצעות בלדרים למזרח ירושלים. חלק אחר הגיע באמצעות "מוסד אל־קודס לפיתוח". הגוף הזה, בעל זיקות לתנועה האיסלאמית ולחמאס, הוכרז כבר לפני שנה כהתאחדות בלתי מותרת לאחר שהעביר (לטענת גורמי ביטחון) כספים לקבוצות המורביטון בהר הבית.
השב"כ עלה על הכסף
את האקדח המעשן במסגרת חומר הראיות הנוכחי סיפק השב"כ, כאשר עצר במעבר הגבול בין ישראל לירדן בגשר אלנבי את מחמוד מוחמד עיסא טועמה, שמוצאו בטול כרם. טועמה התגורר בסעודיה, שם מצא את דרכו אל האחים המוסלמים ומאוחר יותר הצטרף לחמאס והפך לאחד מבכיריו. טועמה סיפר בחקירתו כי חמאס משתמש ב"תנועה האיסלאמית" בישראל כארגון חזית לקידום מטרותיו ופעילותו בבירה, ומעביר באמצעותה כספים רבים לפרויקטים שונים בעיר, בין היתר לפרויקט "במות הידע".
כשהחוקרים בדקו מה מסתתר מאחורי השם היומרני ובחנו את "הפרויקט", התברר ש"במות הידע" הוא שם קוד לפעילות המורביטון בהר. במסגרת הפרויקט, תחת מעטה של לימודי דת, שהו צעירים בהר יום ולילה, כשתפקידם האמיתי היה לייצר נוכחות מוסלמית מתמדת במקום ולמנוע עליית יהודים למתחם. טועמה סיפר על מוסד נוסף שהיה קשור לקידום מטרותיו של חמאס בהר: "עמארה אל־אקצא", שגם באמצעותו הועברו כספים לפעילים לצורך אותן מטרות ממש. לבנה נוספת בחומר הראיות סיפק סכום של כמיליון שקלים, שנועד למימון תשלום משכורות ללהקות המגדפים והמגדפות בהר. מערכת הביטחון תפסה את הכסף הזה אצל אחד הבלדרים, בדרך לירושלים.
מהרגע שבו נעצר המימון למורביטון, הורגשה ירידה דרסטית בהיקף הפעילות שלו בהר. בינואר האחרון, כחלק מהמאבק בפלג הצפוני והשפעותיו, סגרו שב"כ והמשטרה את משרדיהן של שלוש עמותות בנצרת, והכריזו עליהן כהתאחדות בלתי מותרת. על פי המידע שהגיע לשירות, כל שלוש העמותות הללו הוקמו על ידי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, וגם הן נועדו לממן את הפעילות נגד היהודים בהר הבית (מדובר ב"מוסלמיות למען אל־אקצא", "רואד אל־אקצא" ו"אלפג'ר לאמנויות וספרות").
אלא שכעבור כמה שבועות נרשמה בשטח התאוששות מחודשת של המורביטון. חלק מהכסף מצא מחדש את דרכו לפעילי השטח, וכוח אדם מקומי ממזרח ירושלים החליף על בסיס התנדבותי את הגברים והנשים של המורביטון מהגליל ומהמשולש. הדברים הגיעו לשיא כשבתחילת החודש שעבר הותקף על ההר תייר צרפתי לא יהודי. המוסלמים הבחינו שהאיש נושא עימו דגל ישראל, והסתערו עליו. הוא חולץ זב דם מההר וטופל במקום.
הנשים והגברים המוסלמים הצליחו להפוך את ביקורי היהודים בהר לסיוט מתמשך. הם ליוו אותם כמעט ממרחק אפס בצעקות ובקללות רמות, חגו סביב מעגלי השוטרים שהקיפו את המבקרים, ולא הירפו לרגע. הדבר הביא לקיצור של ביקורי היהודים בהר ולעיתים אף לביטולם, וזאת נוסף על ההגבלות היזומות שהמשטרה מטילה בלאו הכי על ביקורי היהודים בהר. לאורך חודשים ארוכים - בניסיון למנוע התלקחות בהר הבית - זכו אנשי הקבוצות המוסלמיות לסוג של חסינות. ההוראה שניתנה לשוטרים היתה: להתערב רק במקרה של אלימות פיזית.
בסוף אוגוסט שינו במשטרה ובשב"כ פאזה, והחלו ליישם את השלב הראשון ב"תוכנית הקטנה": לאחר חודשים ארוכים של הבלגה, שבמהלכם המשטרה מיפתה וזיהתה את נשות המורביטאת באמצעות צילומי וידאו, היא החלה למנוע מהן כניסה להר הבית, ועיכבה אותן בשערי ההר ובמבואות אליו מכיוון רחוב הגיא. הנשים מחוללות המהומות עוכבו מחוץ לשערי הר הבית עד השעה 11:00 בבוקר, המועד שבו מסתיים סבב הביקורים הראשון של יהודים ולא מוסלמים בהר. רק כשהיהודים והתיירים יצאו, איפשרה המשטרה לחלק ממעוכבות הכניסה להיכנס להר, מתוך הנחה שללא יהודים שם הן לא יהוו מטרד.
הבעירה חורגת מירושלים. התפרעויות בחברון // צילום: אי.פי.אי
במשך כמה שבועות הפיילוט עבד לא רע. הלחץ עבר מתוך ההר אל האזור הסמוך לו, בעיקר לאזור שערי השלשלת, הברזל, הכותנה ורחוב אל־אדין. העימותים ומעמדי הצרחות והקללות התרחשו באותם שבועות במבואות ההר ולא בתוכו. זה היה פחות פוטוגני, פחות מזיק ופחות רגיש. למעשה, בוצעה בהר לפרק זמן קצר חלוקה דה־פקטו של זמני הכניסה להר, בין יהודים לבין קבוצות המוסלמים שמפרות את הסדר הציבורי. ההר אמנם לא נסגר בפני הציבור המוסלמי הרחב, שלא היה מעורב בהפרות הסדר, אבל במתחם הרגיש מוסד דפוס התנהלות חדש, וחלק מהנשים המוסלמיות שומרות החוק והסדר אף קיבלו מהמשטרה כרטיסי כניסה לאתר.
לשמור על השקט הירדני
עכשיו שוב נשברו הכלים. בתחילת השבוע אף נצפו מחדש בהר נשות המורביטאת, ויהודים שוב הורחקו ממנו. לא ברור מדוע. הנטייה הטבעית של המשטרה היא "לכבות את השריפה" ולהשיג שקט, אבל יש בזרועות הביטחון מי שתובע הפעם חשיבה כוללת יותר, גם לטווח רחוק.
בשיחות בלתי פורמליות שערכו קצינים ישראלים עם רשויות הוואקף בהר הבית נזרקו רמזים עבים כפיל, על אפשרות שהר הבית יחולק בין יהודים לבין ערבים, אם המהומות לא ייפסקו. ספק אם מישהו מתכוון לכך ברצינות. לישראל אין אפילו קצה של חבל מדיני לבצע מהלך מסוג זה. חלוקת ההר היא חלומם הגלוי של תנועות הר הבית מצד אחד וחלום הביעותים של המוסלמים מצד שני. את עצם העלאת האפשרות מרחיקת הלכת, להפקיע את הר הבית מחזקתם הבלעדית של המוסלמים (ברוח ההסדרים שגובשו במערת המכפלה) - צריך לראות לכן כחלק מהניסיון להשיב את ההרתעה שאבדה. גם האפשרות של סגירת ההר בפני כולם, יהודים ומוסלמים, ואפילו לפרק זמן קצר - היא סיכון. כשההר נסגר בשנת 2000, בעקבות הביקור של אריאל שרון שם, המוסלמים השאירו אותו סגור בפני יהודים למשך כשלוש שנים. ישראל נמנעה מלפעול בכוח, ונדרשו תמרונים מדיניים מפותלים למדי כדי להחזיר את המצב לקדמותו.
ברקע כל המצב המתוח נמצאת ירדן, שישראל לא רואה עצמה רשאית להתעלם מהאינטרסים שלה בהר הבית. היסטורית, רואה עצמה ירדן כמגינת המקומות הקדושים לאיסלאם, ולא רק בירושלים. בראשית המאה ה־20 היא איבדה את המעמד הזה לסעודים במכה ובמדינה. ב־1951 נרצח בהר הבית מלך ירדן עבדאללה הראשון בידי מתנקש פלשתיני, וב־1967 ירדן הפסידה לישראל את ירושלים והר הבית. בהסכם השלום שנחתם עם ירדן באוקטובר 1994, הצליח המלך חוסיין, אביו של עבדאללה, להשיב לירדן חלק ממעמדה בהר הבית. חוסיין דאג לשלב בהסכם סעיף שמגדיר את ארצו כבעלת מעמד מיוחד בהר. ישראל אף התחייבה באותו הסכם, כי "בשעה שייערך המשא ומתן על מעמד הקבע, היא תעניק עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי", בהר הבית. מרקם היחסים בין ישראל לבין ירדן כולל גם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים משותפים, ששני הצדדים אינם מרחיבים עליהם את הדיבור, וגם הבנה שיציבותו של המשטר הירדני אינה דבר מובן מאליו, לנוכח הדמוגרפיה של הממלכה ההאשמית: שלטון הנשען על מיעוט נאמן מקרב השבטים מצד אחד, ורוב פלשתיני בקרב האוכלוסייה, שכמעט אינו מיוצג במוקדי הכוח השלטוניים האמיתיים, מצד שני.
המכלול המורכב הזה הוא גם הרקע לתיאום הבלתי פורמלי בין שתי המדינות בנוגע להר הבית. את המחאות העזות מירדן, על רקע המתרחש בהר כיום, צריך לקחת גם ברצינות, אבל גם בעירבון מוגבל. ישראל למשל, תיאמה בעבר לא פעם עם ירדן את מהלכיה נגד ראאד סלאח ותנועתו בהר הבית.
לשתי המדינות יש אינטרס משותף להנמיך ככל שניתן את השפעתם של סלאח ואנשיו בהר. כדי להשיג זאת ישראל מוכנה לחזק את מעמדה של ירדן בהר, לא פעם באמצעות "תשלום" לממלכה, אפילו בהר הבית עצמו. ישראל למשל, הגבילה לא פעם את פעילות כוחות הביטחון שלה מול המתפרעים בהר, מתוך התחשבות ברגישות הירדנית. היא הפקידה בעבר בידי ירדן את שיקום הכותל הדרומי והכותל המזרחי של הר הבית. היא גם נכנעה לווטו ירדני על החלפת גשר המוגרבים הזמני בגשר של קבע.
ישראל גם מגבילה את מספר היהודים הרשאים להיכנס להר ומווסתת את כניסתם. היא נענית בכך לבקשה ירדנית, שהוצגה בפני נתניהו בפגישתו עם מלך ירדן עבדאללה בחורף שעבר, שלא לשנות את "הנוף האנושי" של הר הבית. ברוח זאת, ובעקבות לחץ ירדני, צומצם גם בימים האחרונים מספר היהודים הנכנסים להר, ואתמול, חג הקורבן המוסלמי הוא נסגר כליל בפני יהודים.
השייח' סלאח עצמו, שוועדת אור מצאה בעבר כי הוא שולל את הלגיטימיות של מדינת ישראל, מוסיף לקיים באזור המשולש את עצרות "אל־אקצא בסכנה" השנתיות שלו, שאליהן נוהרים עשרות אלפי ערבים־ישראלים. היהודים מתוארים בעצרות כמי שמטמאים ומטנפים את קודשי האיסלאם.
חלומו הגדול של סלאח ותנועתו הוא להקים חליפות מוסלמית עולמית שבירתה ירושלים, כתחליף למדינת ישראל, ולאסלם גם את היבשות הנוצריות. דגם כיפת הסלע שנישא ביום שישי שעבר על כתפי המפגינים במחנה הפליטים שועפט בירושלים, והקריאות "בדם ואש נפדה אותך, אל־אקצא", מגלמים במידה רבה את חזונו של השייח' ושל תנועתו, שלאורך שנים רבות זרעו את זרעי הפורענות הללו, ועתה קוצרים את פירותיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו