המטרה היתה לנהוג בטנק. תיקון: לנהוג ולירות. לאנשי צוות בשריון זה לוקח פלוס מינוס ארבעה שבועות. לנו נתנו ארבע שעות.
מי שקיבל עליו את המשימה היה קצין שריון ראשי, תא"ל שמואל אולנסקי. שריונר ותיק, לשעבר מג"ד ומפקד חטיבה 188, וכיום, מתוקף תפקידו, האחראי לכל הטנקאות בצה"ל. הוא בחר את הכלי (מרכבה סימן 4), את המקום (בית הספר לשריון בשיזפון) ואת המדריכות שליוו אותנו (נועה, סטפני, סיוון ועמית). הטיפ היחיד שנתן לנו לפני שיצאנו לשטח היה ללבוש את סרבל הטנקיסטים, כי "אחרת הפודרה תגיע למקומות בגוף שלכם שאתם אפילו לא מכירים".
האמת? צדק. שיזפון אכן מלאה בחול, והטנק הוא לא בדיוק כלי שמתחשב במקלחת האחרונה שעשית. דקה־שתיים בשטח, ואתה מבין מצוין מה זה לאכול חול. וזה עוד לפני שבכלל הדלקת את המנוע.
לא מעט עדנה היתה לטנקים בשנה האחרונה. מכלי חבוט, מיושן לכאורה, המייצג חיל שנחשב פחות אטרקטיבי, בוודאי בהשוואה לחי"ר, חזר השריון למרכז הבמה. אחרי שבמלחמת לבנון השנייה כשל צה"ל בהפעלת הטנקים והפך את חלקם לברווזים שניצודו בידי טילי הנ"ט של חיזבאללה, בא מבצע צוק איתן והוכיח שמוקדם מדי להספיד את השריון.
ההבנה שכוחות החי"ר חשופים חייבה הצבת טנקים בראש הכוח: לפריצה, להתקפה, וככוח אש יעיל ונייד. לא היה כמעט קרב שבו טנקים לא מילאו תפקיד מרכזי, לעיתים מכריע, ולא היה כוח שלא רצה טנק כסיוע קרוב, כזה שביכולתו להכריע משימות ובוודאי להציל חיים.
עליית קרנו של השריון ככוח לוחם הכניסה למערכה את טילי הנ"ט, שעשו שמות בטנקים בעשרות השנים האחרונות. חיזבאללה וחמאס מחזיקים כיום בעשרות אלפי טילים מסוגים שונים, בהם מתקדמים (דוגמת ה"קורנט" הרוסי), שכבר הוכיחו כי ביכולתם להשמיד טנק על צוותו.
במתארי הלחימה של צה"ל מדובר באיום מוחשי עד כדי כך שהיו לא מעט קצינים שהעלו מחדש בשנים האחרונות את סימני השאלה על מקומם של הטנקים בשדה הקרב, ובוודאי על הצורך להחזיק בכמות כזאת של כלים, כשדי ברור שהם כבר לא יילחמו מול טורי שריון סוריים בגולן.
הוויכוח הזה מתנהל סביב כל תוכנית עבודה צה"לית שבה מוצגים הנתונים על כמות הטנקים שהיו לצה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים (כ־3,400) מול המספר כיום, שנמוך עד כדי כך שיש האומרים כי מדובר בחוסר אחריות של ממש. בצה"ל אומרים שזה סיכון מחושב, אבל שאי אפשר עוד לרדת מהמספר הזה, בגלל חוסר היציבות האזורי, שעלול לחייב מאמץ רב־גזרתי.
המרכבות בשטח: סימן 4 (מימין), סימן 3 וסימן 2 // צילום: זיו קורן
אם עד 2006 חלה שחיקה מתמדת במעמד הטנקים, כיום נמוגו סימני השאלה סביב יכולותיהם. לא רק ככלי לוחם, אלא גם כ"בית" של הטנקיסטים. שורה של שינויים ושיפורים - הבולט שבהם הוא מערכת ההגנה "מעיל רוח" נגד טילי נ"ט - הפכו את המרכבה ממקום מסוכן למקום הכי בטוח בשדה הקרב.
הנגזרת המבצעית היתה שינוי בתורת הלחימה. אם בעבר הרחוק נהגו לחשוב שגדודי שריון לבדם יעשו את העבודה, ואחר כך שרק כוחות חי"ר יכולים להתמודד מול טרור גרילה של ארגונים תת־מדינתיים, התובנה כיום היא שאף אחד מהם לא יצליח לפעול לבדו: רק עבודה משולבת של חי"ר ושריון תשיג את האפקט הרצוי.
במציאות הזאת, יתרונותיו של הטנק ברורים: הוא מהיר, הוא שורד מול רוב האיומים ביבשה, והוא מביא עימו עוצמת אש משמעותית. מרגע שטנק מגיע לגיזרה, הלחימה משתנה: בצוק איתן היה מקרה שבו ביקש כוח קרקעי מהטנק שליווה אותו לירות פגז לגיזרה שממנה התבצע ירי מחבלים, וכשמפקד הטנק ביקש נ"צ או יעד כלשהו, הוא נענה: "לא משנה, העיקר שתירה". ואכן, מרגע שהפגז נורה - לשטח פתוח, מבלי לפגוע באויב - הגיזרה השתתקה.
רוורס בסיבובים חדים
הקלישאה שלנהוג בטנק זה כמו לנהוג ברכב אוטומטי מתבקשת. אחרי הכל, יש בו הגה, הנדברקס, ידית הילוכים (כולל רוורס) ושתי דוושות - אחת לגז ואחת לברקס.
אלא שהרכב הזה שוקל לא מעט טונות (60, אבל מי סופר), מה שמראש הופך את הנהיגה בו לעניין שהוא קודם כל פסיכולוגי. רק כשאתה אוחז בהגה אתה קולט שמדובר במפלצת, שכל תנועה שלה עלולה להיות קטלנית. לסביבה, אבל גם לצוות שבפנים.
עמית מאל (20), מדריכת הנהיגה שלנו, שבאה מקיבוץ אילון שבגליל, חושבת שזה הרבה פחות מסובך. "הכל בראש", היא אומרת, "אין שום סיבה להילחץ. הכל עניין של תרגול".
הנהג במרכבה ממוקם בקצה השמאלי־הקיצוני. מזדחלים לכיסא אחרי שמשעינים אותו אחורה, ואז מכוונים אותו לגובה ולזווית הנוחים, לפני שמחברים את צינור המזגן - המלאך הקטן של הנהגים, שבלעדיו הם היו יושבים בבריכת שחייה.
אחרי שמתיישבים מתחילים לשחק בכפתורים. בצד שמאל יש פאנל דיגיטלי, כמו בכלי הרכב המתקדמים, לרבות מצלמה, שמראה לך את הדרך במקרה של נהיגה לאחור, ולצידו האפיסקופים - שדרכם רואים החוצה ומבינים, כמו שאומר אולנסקי, "מה אתה דורס ומה אתה עובר". ההגה מקדימה, ומימין למטה ההנדברקס, שצריך ללחוץ חזק במיוחד כדי לשחרר.
עד כאן הטכניקה. האתגר מתחיל כשמניעים.
קודם כל הרעש. טנק, רבאק. גדול, צועק, עושה המון המולה. לתוך זה נכנסת האוזנייה בקסדה, שבה שומעים את מפקד הטנק, שיושב חצי גוף בחוץ ומשמש העיניים שלך לעולם שמסביב. כי זאת לדעת: האתגר העיקרי בנהיגה בטנק הוא לא הנהיגה, אלא הנהיגה שסומכת על חושים של מישהו אחר.
מדובר באינסטינקט הפוך לגמרי לכל מה שאנחנו מיישמים על הכביש. כלומר, כל עוד אתה נוסע על כביש סלול הכל בסדר וכנראה תראה את הדרך באמצעות האפיסקופים ותוכל להתקדם לא רע, אבל מרגע שייכנסו אתגרים - החל באבק, דרך נסיעה לאחור ועד לקרב אמיתי - אתה נוהג בחצי־עיוורון.
יואב לימור במרכבה. "מפלצת קטלנית" // צילום: זיו קורן
מרגע שעלה האבק (ובשיזפון יש קודם כל אבק, ואחר כך גם קצת מהיתר), הייתי תלוי לגמרי בפקודות שקיבלתי ממפקד הטנק, שהיה היחיד שנסע איתי: לאן לנסוע, מתי להסיט ימינה או שמאלה, מתי לעצור ומתי להתקדם. התלות הזאת רק התגברה בנסיעה לאחור: במהירות, מול האבק, בסיבובים חדים. בקיצור, כנגד כל מה שהמורה לנהיגה הזהיר שאסור לנו לעשות, ועמית אמרה שחייבים לעשות כדי לקבל הסמכה זריזה כנהג מרכבה.
אז עשיתי. לא בלי חשש, כי אולנסקי אמר מראש ש"את איכות הנהגים יודעים לפי הצלעות והעיניים של יתר אנשי הצוות: אם הוא נוהג רע, אז למפקד ולטען־קשר יהיו מכות בצלעות, ולתותחן, שמסתכל בעינית, יהיו פנסים כחולים".
לשמחתי זה לא קרה, אולי כי שמרתי על המהירות המותרת, ואולי כי התרחיש שהכינו לי היה ידידותי למדי. אני מניח שאם היו מוסיפים לתוכו מתקפת טילים, והמפקד היה נדרש לירות במא"ג, לדבר עם המ"מ וגם לתת הוראות לנסיעה ברוורס, החיים היו יכולים להיות מסובכים בהרבה.
מיץ תפוחים מחוץ לתחום
טנק מרכבה סימן 4 הוא מערכת לחימה טכנולוגית לכל דבר. קפיצת המדרגה היתה כבר במרכבה 3, ששילב הרבה אלמנטים מתקדמים לעומת הדור שלפניו, שבו המערכות היו הידראוליות והמנוע קטן בהרבה. ההבדל משמעותי בעיקר לאנשי הצוות: פחות פטישים ומברגים כמו פעם, הרבה יותר תחכום.
אבל גם השינוי במערכות לא שינה את אופי השירות בטנק. החוויה היא עדיין אותה חוויה, של ארבעה אנשים שסגורים בתוך קופסה קטנה, וכולם חולקים לא רק את אותו מרחב קיום מצומצם, אלא - באופן בלתי נמנע - גם את חייהם.
"השירות בטנק הופך את האנשים לשותפים, אין דרך אחרת", אומר אולנסקי. "גם אם אתה לא מכיר את הבחור שלצידך, האינטימיות בטנק היא כזאת שאחרי כמה זמן אתה כבר יודע עליו הכל".
במתארי לחימה, כמו שהיה בצוק איתן, למשל, האינטימיות הזאת מחייבת גם עשיית צרכים בבקבוק פלסטיק בתוך הטנק. על הלוחמים, שהטעינו בטנק מראש הרבה אספקה ושתייה, נאסר להביא מיץ תפוחים, כדי שלא יתבלבלו חלילה בינו לבין השתן.
האינטימיות הזאת היא גם סיבה מרכזית לכך שאין בנות לוחמות בשריון. זה בולט דווקא בגלל מקומן המרכזי כמדריכות: כמעט אין גברים בתפקיד הזה. אבל בניגוד למטוס או לספינה, שילוב של נשים בטנק הוא מסובך יותר. השירות המבצעי בטנק דורש גם יכולות פיזיות - למשל, העמסה של פגזים, או העומס שנוצר אצל הנהגים בעקבות לחיצה על הברקס - שמבחנים העלו כי הם עלולים לפגוע בבריאות הנשים, לרבות בפוריותן. אגב, זו בדיוק הסיבה שברוב הצבאות המערביים, ובראשם צבא ארה"ב, אין טנקיסטיות.
ההדרכה, לעומת זאת, היא ממלכת הנשים. אולנסקי מספר על ביקוש אדיר ולחצים מטורפים, אבל מדגיש ששום פרוטקציה לא תעזור. מי שלא טובה מספיק - אפילו היא בתו של גנרל - לא תגיע. לאלו שמגיעות צפוי אתגר לא פשוט: לא רק ללמד נהיגה/ תותחנות/טעינה על טנק, אלא לעשות זאת מול בנים בגילן, עם כל הרגישויות, והלחצים, והעניינים שבינו לבינה.
מוטוריקה עדינה לפגז
כדי ללמוד את פרק התותחנות הצמידו לנו שלוש מדריכות ותיקות. נועה זיו, סטפני הורוביץ וסיוון פרלמוטר. נועה וסיוון מדריכות על מרכבה סימני 2 ו־4, סטפני על מרכבה סימן 3. ההבדל העיקרי הוא במיגון, אם כי יש הבדלים גם בתחמושת: הדגמים הישנים יורים פגזי 105 מ"מ, מרכבה 4 יורה פגזי 120 מ"מ.
ההכשרה לתותחנים נמשכת כשלושה שבועות (כמו לנהגים). תותחן הוא גם התפקיד היחיד שבו מתבצעת סלקציה מוקדמת: המיומנות שלהם נבחנת כדי לוודא שאין להם בעיה עם המוטוריקה העדינה ביד, מה שעלול להפריע ברגע המכריע של שיגור הפגז. "לא כל אחד יכול להיות תותחן", אומרת סיון. "זה תפקיד שדורש לא רק ידע אלא גם שכל, ובעיקר רגישות".
לא בטוח שזיו ואני היינו מתקבלים להיות תותחנים, אבל עכשיו לאף אחד מהצדדים לא היתה ברירה. הכניסה לתא התותחן דורשת גם היא הזדחלות, שעוברת דרך תא המפקד ומסתיימת בחלקו הימני של הטנק, מלפנים. הציוד העיקרי של התותחן הוא העינית, והמשימה העיקרית שלו היא לא לחטוף ממנה מכה בראש.
רגע של מנוחה בשיזפון. המערכות היום כל כך חכמות, שצריך להיות באמת מוצלח כדי לפספס בירי // צילום: זיו קורן
יש לו ידיות שדרכן הוא מזיז את הצריח ואת התותח, ולמעשה - הוא מסתכל למקום שאליו "מסתכל" התותח. במקרה שלנו, עשו לנו הנחה קלה כשהסיטו עבורנו את התותח, אבל המשימה העיקרית של זיהוי המטרה נותרה שלנו: היה עלינו לאתר שתי נקודות שחורות במרחק של כמה אלפי מטרים, לוודא שאכן מדובר באויב ושאלו המטרות, ואז למדוד את הטווח במדויק, כדי לוודא פגיעה של הפגז במטרה.
זה גם השלב שבו הכבוד של התותחן מונח על המאזניים: כולם מסתכלים עליך, לראות אם עשית את התהליך נכון, אם חישבת את המרחק, ובסוף - אם פגעת. המבחן כאן פשוט, שחור או לבן, ואין תירוצים. "זה כמו פנדל בכדורגל", אומר אולנסקי. "אין שוער טוב, יש בועט גרוע".
בדיעבד, אין ספק שהרבה יותר קל לירות במרכבה מאשר לנהוג. נכון, זאת לא ממש חוכמה: המערכות היום כל כך חכמות, כל כך מתקדמות, שאתה צריך להיות באמת מוצלח כדי לפספס.
הירייה עצמה פשוטה: לחיצה קלה על הכפתור. אחריה מגיע הרעם, בום גדול שמרעיד את כל הטנק, ומלווה בריח עז של אבק שריפה.
כמה שניות חולפות עד שהמפקד צועק לך בקשר אם פגעת או לא. שניות שהן נצח לכל תותחן, גם מתחילים כמונו. בסיומן באות התשובה החיובית והשאלה האהובה כל כך על התותחנים: "לטעון לך עוד פגז?"
השבתי בחיוב, כמובן. כמה דקות עברו, ושוב אותו התהליך: זיהוי המטרה, כיוון התותח, חישוב המרחק, לחיצה ובום גדול. גם הפעם, היעד הושמד.
"הוסמכת בהצלחה", הודיע לי אולנסקי. עכשיו פנינו קדימה, לאתגר הבא: לירות בסטי"ל.
קצין שריון ראשי, תא"ל שמואל אולנסקי (מימין). "השירות בטנק הופך את כולם לשותפים" // צילום: זיו קורן
• • • • • • •
הפלדה חזרה לאופנה
אם לפני כמה עשורים שירות בטנקים היה אחד המקצועות הקרביים הנחשקים בצה"ל, העשורים האחרונים הביאו איתם שחיקה משמעותית במוטיבציה של בני הנוער להגיע לשריון. גם משום שכבר אין מלחמות גדולות כמו יום הכיפורים, וגם כי הלחימה שכן התנהלה היתה בדרך כלל לחימת חי"ר, שלוותה בלא מעט יחסי ציבור, שמטבע הדברים לכדו את עיניהם של בני הנוער.
השנים האחרונות הביאו עימן שינוי מגמה. כמעט כל מי שמגיע היום לשריון ביקש לשרת בו, ורק מעטים מגיעים למרות שביקשו במפורש יחידות אחרות. אולנסקי אומר שהשריון מוביל על פני יתר יחידות השדה גם במוטיבציה להישאר לוחמים בגדודים וגם במוטיבציה לצאת לפיקוד ולקצונה. אחד מכל ארבעה לוחמים בחיל הוא מפקד, ואחד מכל 12 הוא קצין.
אגב, מרבית הפניות לקצין שריון ראשי נוגעות לעניין הזה: הורים שמתקשרים ושואלים למה הבן לא יוצא לקורס מפקדים או לקורס קצינים, או למה מכריחים אותו להיות תומך לחימה ולא מאפשרים לו להיות לוחם בגדוד. "מכיוון שכיום אנחנו מייצרים מתוכנו את תומכי הלחימה שלנו - המודיעין, החימוש, התקשוב, החובשים - אנשים נלחמים לא לעזוב את הגדודים ולהישאר לוחמים", אומר אולנסקי.
אחד השינויים שהוכנסו בעקבות השתנות שדה הקרב ואחרי צוק איתן היה הרחבת היכולות של השריון. "הבנו שהמג"ד צריך גם תצפית טובה, יכולות איסוף, יכולת לירות ירי תלול־מסלול, ולכן הקמנו יחידות מסייעות בגדודים הסדירים". מדובר למעשה במשהו דומה ליחידות חי"ר, רק שהן כפופות לשריון. לכל גדוד סדיר יש כיום פלוגה מסייעת, ולשתיים מהחטיבות (7 ו־401) גם פלוגות סיור. המשמעות היא שיותר ממחצית מהחיילים שמתגייסים בבקו"ם לשריון בכלל לא מגיעים בסופו של דבר לשרת בטנקים.
אלה שמגיעים לטנקים עוברים את המסלול המוכר: מטירונות וקורס מקצועות, דרך האימון המתקדם וכלה בקורסי המפקדים והקצינים. בגלל מחזורי הגיוס בצבא, הכל כאן מתבצע בכפולות של ארבעה חודשים. בארבעת החודשים הראשונים עוברים המתגייסים הטריים טירונות, ואחריה הם נחלקים למקצועות (נהג, תותחן וטען־קשר).
הקורסים של המקצועות השונים שווים באורכם, כדי שלא ליצור פערים בצוותים המבצעיים או בזמני היציאה לקצונה; החניכים עוברים את הקורס יחד ומתפצלים רק לכיתות הלימוד, על פי המגמות השונות.
ארבעת החודשים הבאים מוקדשים לאימון המתקדם, שהיה מוכר בעבר בשם צמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) ונועד לגבש את החיילים לעבודת צוות משותפת. "בשלב הזה אנחנו מכשירים כל אחד כשחקן בקבוצה", אומר אולנסקי. "זה מאפשר לנו בהמשך להחליף לאנשים תפקידים בלחימה, כי בסופו של דבר טנק הוא טנק, ואם הטנק שלך נפגע, אתה יכול לדלג לטנק אחר ולהמשיך להילחם - אלה אותם התפקידים בכל הטנקים".
בסוף האימון המתקדם מסתיים מסלול ההכשרה, והלוחם מקבל את "הצפרגול" - אות הטנקיסט, שלאיש אין מושג מניין קיבל את שמו. בשלב הזה יותר ממחצית מהחניכים יוצאים ישירות לקורס מפקדים - בשריון החליטו כבר מזמן שעדיף שחיילים יצברו ניסיון כמפקדים מאשר הם יצברו ניסיון מבצעי לפני היציאה לקורסי הפיקוד. מי שלא יוצא משובץ כאיש צוות בגדודים המבצעיים.
גם קורס המט"קים (מפקדי טנקים) נמשך ארבעה חודשים, ובו לומדים המפקדים לעתיד להכיר את כל מערכות הטנק ולתפעל אותן, וכמובן את אלה שהם יידרשו להפעיל בעצמם, וכן לדעת לתפקד במסגרת לוחמת ועם יחידות אחרות.
"המשימה היא גם לנצח על התזמורת בקונצרט אבל גם לנגן במקביל בכמה כלים בעצמך", אומר אולנסקי. "טייסים וחי"רניקים שמגיעים אלינו אומרים שאנחנו לא אחראיים אם אנחנו נותנים למישהו לפקד על מרכבה סימן 4 אחרי זמן כל כך קצר".
בסיומו של קורס המפקדים חוזרים חלק מהחיילים לגדודים, כמפקדי טנקים, וחלקם ממשיכים ישירות לקורס קצינים - ארבעה חודשים בבה"ד 1 עם צוערים מיחידות השדה האחרות, ואז השלמה חילית של ארבעה חודשים בקורס קציני שריון, שבסיומם הם משובצים כמפקדי מחלקות טנקים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו