רק ב-1998, בשנת ה-50 להקמת המדינה, כש"אנחנו מאותו הכפר" נבחר כשיר האהוב ביותר של נעמי שמר, הסכימה היוצרת לשבור שתיקה בת 20 שנה, ולחשוף את הסוד שמאחורי המילים שהפכו לסמל ישראלי חוצה דורות. גם אז, פרטים רבים הושחרו בידי הצנזורה - ואין פלא: שני החברים מאותו הכפר השתתפו, ביחד ולחוד, בעשרות מבצעים של המוסד במדינות אויב, שעד היום אי אפשר להרחיב עליהם את הדיבור.
זאב עמית (לשעבר סלוצקי) ויוסף רגב (לשעבר גרבר) היו מוכרים בעמק יזרעאל, ממש כמו ביחידה 101 של הצנחנים ובמוסד, כזאב'לה ויוס'לה, ושמם הלך לפניהם, הרבה לפני השיר המפורסם. יחד שירתו בהגנה. יחד לחמו במלחמת השחרור. יחד חזרו לנהלל אחרי המלחמה. יחד עבדו בחקלאות. "דאגנו אחד לשני ושמרנו אחד על השני", מספר סוכן המוסד בדימוס יוס'לה רגב, אוטוטו בן 85. לא קל לו להיזכר, לא קל לו לדבר, לא קל לו להיחשף בפעם הראשונה.
גורלם המשותף הוביל אותם לכל נקודות המפתח של הציונות, וכבר ב-1955 הקדיש להם שכן מפורסם מנהלל, המשורר יצחק שלו - אביו של הסופר מאיר שלו - שיר שפורסם בגיליון ראש השנה של "במחנה" בשנת 1955. מפגש עם המלחינה והפזמונאית הפך את סיפורם למיתוס, שכמעט כל ישראלי גדל עליו: "היינו צמד. חיינו יחד ועשינו דברים מאוד מעניינים. למדנו יחד על התבגרות, על מכשולים ועל פחדים. החברות שלנו היתה כל כך צמודה עד כדי כך שכשהיו פוגשים אותנו יושבים באיזשהו מקום בנהלל היו אומרים שאנחנו כמו שתי הזקנות שהשתחררו אחרי 20 שנה מבית הסוהר: כשכל המשפחה מחכה להן בחוץ, הן מתיישבות על ספסל וממשיכות את השיחה מהכלא. תמיד היה לנו על מה לדבר, לתכנן, לרצות. פה ושם היו בינינו חילוקי דעות, לא הייתי אומר ריבים, אבל זה רק עשה את הכל יותר מעניין".
במלחמת השחרור לחמו השניים, כתף אל כתף, תחת פיקודו של שכן מפורסם אחר מנהלל, משה דיין, ששכל באותה מלחמה את אחיו הצעיר, זוריק, בן כיתתו של יוס'לה. בתיווכו של דיין התנדבו השניים ליחידה 101 של הצנחנים, שם השתתפו בפעולות התגמול תחת פיקודו של אריאל שרון, שהפך לחברם הקרוב. אחרי פעולת קיביה באוקטובר 1953 אף שימשו השניים כמגשרים בין דיין, אז ראש אג"ם בדרגת אלוף, לשרון, שנגדו נטען כי יזם בכוונה הרג חפים מפשע. "הייתם יחד איתי בקיביה ואתם יודעים את האמת", אמר שרון לזאב'לה וליוס'לה, "לכו לבן הכפר שלכם ותשכנעו אותו שכשיצאנו מקיביה היינו בטוחים שלא נהרגו שם ילדים".
כשפורקה יחידה 101 חזרו שוב לנהלל, אבל לא לזמן רב. "אחרי ה-101 התגייסנו להדריך במושבי עולים מטעם הגדנ"ע. זה היה חשוב, אבל הרגשנו כמו שתי גננות. הלכנו לדיין הביתה, ואמרנו לו שנמאס לנו ושאנחנו רוצים משהו יותר מעניין. הוא אמר לנו: 'מחר בבוקר לכו לקריה, תחפשו את איסר הקטן ותגידו לו שאני שלחתי אתכם ושיקבל אתכם למוסד'. למחרת בבוקר נסענו לתל אביב והגענו לאיסר הראל. הוא קיבל אותנו יפה מאוד, אמר לנו שיעבירו אותנו סדרות הדרכה ואימונים וקרא למלכה ברוורמן, ראש מחלקת כוח אדם, שטיפלה בנו באופן אישי ועשתה לנו את כל הקישורים. המוסד של אותם ימים היה קטן ומשפחתי.
"עברנו המון אימונים. למדנו צרפתית, לבנות סליקים, לצלם, להחביא נשק ופילמים. למדנו נגרות, חיתוך, ריתוך, ועוד כל מיני מלאכות כאלה ואחרות שעושים בידיים. זה היה יותר ממעניין. לצורך האימונים שכרו לנו דירה ברמת השרון, שם גרנו בקומונה, שתי המשפחות, המשפחה של זאב'לה והמשפחה שלי, במשך חצי שנה. המקום הראשון שאליו נסענו היה פאריס. משם נסענו לאלג'יריה, למרוקו, לקפריסין ועוד כל מיני מדינות. אחת המשימות הראשונות שלנו היתה לקנות בובה של דובי, לעשות לדובי חור בבטן, להכניס לשם מה שצריך, לסגור את הדובי וכעבור שעה לתת אותו במתנה לאיזו אישה בתחנת רכבת, שכבר ידעה מה לעשות עם זה. המשימות בהמשך היו כמובן מורכבות הרבה יותר".
בנהלל דווקא כעסו
עברו יותר מ-30 שנה מאז שהשתחרר מהמוסד, אבל רבים מהמבצעים של יוס'לה וזאב'לה טרם נחשפו. בשנים הראשונות הם פעלו באירופה ובאפריקה. כשלא היו מעורבים בחיסולים ובחטיפות, עסקו בין היתר בחילוץ יהודים במצוקה ובעלייה בלתי לגלית. שיטת ההפעלה של סוכני המוסד באותן שנים היתה שונה מהנהוג בימינו: כמעט עשר שנים התגורר זאב'לה, ביחד עם אשתו וילדיו, במדינות ערביות. בתו, מיכל, נולדה בבית חולים באלג'יר.
במוסד התפעלו מהצמד, אבל בנהלל דווקא כעסו עליהם, על כך שאינם תורמים לעבודה החקלאית במושב. עד היום תלוי בחדר האורחים בביתם של יוס'לה ורעייתו גיה בנהלל מכתב רשמי מהמזכירות, הנוזף בהם על "יציאת חבר לעבודה מחוץ לכפר ללא נתינת רשות של מוסדות הכפר". גיה מספרת ש"את המכתב הזה הם שלחו ליוס'לה לפאריס והמכתב חזר שלוש פעמים לנהלל. מזכיר המושב זימן אותי וביקש בכעס כתובת אחרת. אמרתי לו שזה מה שיש לי ושזו בעיה שלו. ההתנהלות של המושב לא הייתה קלה לנו. היום זה נשמע קצת לא הגיוני, אבל בזמן שיוס'לה סיכן את חייו ועשה מה שעשה, מזכירות המושב נלחמה בו ובמשפחה שלנו. סבלנו תקופות של עוינות וחרם".
"זה כאין וכאפס למה שהם עשו לזאב'לה", ממשיך יוס'לה, "גיה בכתה ליטרים, אבל אותי זה הצחיק. לא נעלבתי, אפילו לא לשנייה. חבל היה לי שגיה סובלת, וחבל היה לי על הנזקים הכלכליים והנזקים הנפשיים שעשו לזאב'לה. סגרו לו את השיבר של המים וגרמו לכך ששדה של חמישה דונם התייבש. הודיעו לו שהוא ומשפחתו לא רצויים יותר במוסדות הציבור במושב. זה היה טמטום, אבל צריך להגיד שהיו בנהלל גם כמה צדיקים שאמרו: 'תפגעו בזאב'לה וביוס'לה, אבל בילדים אל תפגעו'".
"היו חברים שעמדו לצידנו כל הדרך", מסכימה גיה, "אבל האווירה היתה לא טובה והאסיפות הכלליות היו מאוד לא נעימות. היתה אסיפה שלא איפשרו לי להיכנס אליה אבל שמעתי צעקות מבחוץ: 'ואם בכלל הם מרגלים נגד המדינה? ואם הם מנהלים בית זונות בהמבורג-'. את הדהוד הצעקות האלה אני שומעת עד היום". יוס'לה מתעקש להתייחס לדברים בקלילות, ואומר ש"בדיעבד, יכול להיות שלי זה החמיא קצת, להילחם בכולם כמו דון קישוט. חשבתי שמה שאני עושה בשירות המדינה שקול נגד היצרים שלהם. יש מי שאמר שאולי הם התנהגו ככה מתוך קנאה. בזמן שהיו כאלה בנהלל שדיברו גבוהה גבוהה, אנחנו הלכנו ל-101 ולמוסד. גם כשהשמיצו אותנו ואמרו שאנחנו מטורפים, לא התרגשתי מהם ובמובן מסוים זה אפילו נתן לי הרגשה טובה".
מבצעי עלייה בלתי לגלית
מאבקי הכוח המושבניקיים לא מנעו מהצמד להמשיך בפעילות החשאית. המשורר יצחק שלו כתב עליהם פעם: "ישנם בקרבנו אנשים, שמסלול חייהם עובר יותר מדי קרוב למסלוליהם של קלעים, פגזים ורסיסים, עד שתמה אתה לפעמים איך יוצאים הם בשלום בין השיטין הללו". אחרי פעילות סודית במחוז קונסטנטין באלג'יר, הם עברו למרוקו, במשימה להגן על היהודים מפני התקפות מקומיים ולארגן בחשאי מבצעי עלייה לישראל. "זאב'לה היה אחראי לארגון העלייה הבלתי לגלית, ומתחתיו פעלו יהודים מקומיים ומתנדבים שגויסו מאנגליה ומצרפת. אני הפעלתי חניכים ומדריכים בתנועות הנוער לאיתור משפחות פוטנציאליות לעלייה. היינו צריכים לשלוח שליחים למשש את הדופק, לבדוק איפה יש משפחה שמתאים לפנות אליה ולהציע לה לעלות לישראל".
חרף השנים, יוס'לה זוכר כל פרט קטן במבצע המורכב. "בשלב מסוים, זאב'לה חזר לארץ ואני נשארתי. אנשי המוסד בגיברלטר קנו ספינה, וגייסו ספן ספרדי עם איזה מלח לעזרתו. קראנו לאונייה 'אגוז'. התפקיד שלהם היה להתקרב עם הספינה אל החוף, והתפקיד שלי היה לאסוף את העולים ממקומות שונים, לרכז אותם במינימום זמן בקזבלנקה, לשכור כלי רכב ולקחת אותם, באמצעות מגויסים, לכיוון החוף. המכוניות השכורות היו מורידות את האנשים במקום מסוים ואז היינו הולכים איתם דרך ואדי לעבר החוף במפרץ אל-חוסיימה. בחורים יהודים שגייסתי היו מגיעים מבעוד יום לחוף ומתמקמים שם כאילו לפיקניק. לפעמים היו שם גם משפחות ערביות, אז הבחורים שלי היו אומרים לערבים: 'קחו כסף, תלכו מעבר למפרץ ותבלו שם, כי אנחנו רוצים להביא לכאן בחורות'. ככה השגנו שליטה ודיסקרטיות בחוף.
הספינה הגיעה למפרץ שהיה שקט. בגלל גודלה, היא לא יכלה להתקרב לחוף, לכן העברנו את העולים באמצעות סירות שעשו את המסלול בין החוף לספינה. עשינו את זה כמה וכמה פעמים. את הפעם האחרונה אני זוכר בכאב לב. היו יותר מ-40 עולים, והיה שם זוג, שרק התחתן כמה ימים לפני זה. הם היו לבושים כמו חתן וכלה ובקושי החזיקו את המזוודות שלהם. בהתחלה עזרתי להם עם המזוודות, אבל אחד כך ראיתי שהיו שם ילדים שהתקשו ללכת בוואדי... כואב הלב... לקחתי ביד שני ילדים והתקדמתי איתם. הבאתי אותם לחוף, והם עלו לסירות שלקחו אותם לספינה. אחרי שהספינה הפליגה, נסעתי כמה מאות קילומטרים בחזרה לקזבלנקה. רק בשעת לילה מאוחרת נודע לי שהספינה טבעה. זה לא היה כישלון שלי, אבל ההרגשה היתה קשה. עד היום אני זוכר היטב את הפנים של הזוג הצעיר ואת הילדים שסחבתי בוואדי".
הפגישה עם נעמי שמר
פאריס הפכה לנמל הבית של השניים, ובה נהגו להחליף זהויות ודרכונים. בשנת 1964, בבית קפה מקומי, פגשו ביחד את המשוררת נעמי שמר, שהגיעה לצרפת לשנת שבתון, ביחד עם בתה ללי. "זאב'לה ומשפחתו גרו באותה תקופה בפאריס. אני הייתי נוסע לפעולות במרוקו ובאלג'יריה, והייתי גם הרבה בפאריס. כשנעמי הגיעה, שנינו התיידדנו איתה. היא היתה מאוד אינטליגנטית ופיקחית, עם חוש הומור מצוין, היתה סקרנית מאוד והיא היתה מדברת ומדובבת. אני הייתי פחות דברן, אבל זאב'לה היה מספר ומספר וכך היינו מעבירים שעות ארוכות אל תוך הלילה. הוא לא שעמם לרגע".
המפגש של שמר עם שני סוכני המוסד והסיפורים אל תוך הלילה נתנו לה את ההשראה לכתיבת "אנחנו מאותו הכפר". החברות האמיצה תורגמה למלים ולחרוזים, וכדי להגביר את האפקט הדרמטי הוסיפה שמר סיום דמיוני, שבו אחד משני החברים נופל בקרב: "אני זוכר בקרב שלא נגמר / פתאום ראיתי איך אתה נשבר / וכשעלה השחר מן ההר / אז אותך הבאתי אל הכפר".
השיר נכתב ב-1966, לפני מלחמת ששת הימים, אבל בוצע לראשונה בחלק האמנותי של פסטיבל הזמר בשנת 1969 על ידי להקת פיקוד המרכז והסולן דני וסלי, היום מפיק טלוויזיה מוערך. בין לילה הוא הפך לאחד משירי הזיכרון האהובים והמרגשים ביותר ונכנס לפנתיאון הזמר העברי. במשך שבועות ארוכים צעד בראש מצעדי הפזמונים, ובכל יום זיכרון, כבר 40 שנה, הוא אחד השירים המושמעים ביותר.
החיסול בדרום אמריקה
ב-1965 השאיר זאב'לה את משפחתו בפאריס ויצא למבצע חיסול בדרום אמריקה: חוליה מבצעית של המוסד נשלחה לאורוגוואי למשימת נקמה. היעד - הרברטס צוקורס, פושע מלחמה לטבי, שהיה אחראי למותם של 30 אלף יהודי ריגה וכונה "התליין מריגה". באימונים לקראת החיסול, גילם יוס'לה את הקורבן המיועד. זאב'לה וחבריו תירגלו את ההתנקשות שוב ושוב. "הייתי שק החבטות שלהם. ידענו שצוקורס הוא אדם גדול וחזק, ואף על פי שעברו 20 שנה הוא נשאר בריון לא קטן. חטפתי מכות מזאב'לה. אוי, כמה שאני חטפתי".
על מבצע החיסול פיקד יוסקה יריב ז"ל. סוכן המוסד יעקב (מיו) מידד נשלח בזהות בדויה של איש עסקים אירופי בשם "אנטון קינצלה" כדי להכשיר את הקרקע. "לא הייתי קילר, אני לא מחסל", נזכר יעקב (מיו) מידד, "התפקיד שלי היה לעבוד עם הראש, לנהל מלחמת מוחות ולהכין את השטח לקילרים. שלא כמו זאב'לה, לא הסתובבתי עם סכינים או אקדחים. הנשק שלי היה שליטתי בשפות והיכולת ליצור קשרים". לאחר מאמצים שנמשכו חודשים ארוכים, הצליח מידד להתיידד עם צוקורס ולרכוש את אמונו. הוא פיתה אותו להגיע לווילה במונטווידאו, בירת אורוגוואי.
זאב'לה וחבריו לחוליה, שהתחבאו בווילה, התנפלו על "התליין מריגה" ברגע שנכנס. סוכני המוסד היו עירומים, כדי למנוע מצוקורס לנסות לאחוז בבגדיהם במהלך ההתנקשות. צוקורס, שניחן בכוח פיזי יוצא דופן, נלחם על חייו במשך דקות ארוכות. הוא השיב מלחמה, היכה את סוכני המוסד, שרט ונשך וגם לאחר שירו בו פעמיים מאקדח, סירב להיכנע. צוקורס הפצוע אף הצליח לקטוע בשיניו חלק מאצבעו של מפקד החוליה, יוסקה יריב. מבצע החיסול הסתבך. זאב'לה שלף פטיש ברזל והיכה את צוקורס בראשו פעמים רבות עד שנפח את נשמתו. גופתו של צוקורס הוכנסה לארגז שהוכן מראש, ועליו נתלה דף שפירט את פשעיו נגד האנושות. על החתום: "אלה שלא ישכחו לעולם". זאב'לה חזר לפאריס חבול בגופו ושרוט בנפשו. במשך חודשים ארוכים התקשה להירדם וסבל מסיוטים ומנדודי שינה.
באוקטובר 1965 נחטף וחוסל בפאריס מהדי בן ברקה, מנהיג האופוזיציה של מרוקו. גופתו נקברה בחשאי מתחת לאי תנועה בעיר, שהיה בשלבי בנייה. למרות שעברו יותר מ-44 שנים, יוס'לה מסרב להתייחס לפעולה. בעקבות מעורבות המוסד בחטיפת בן ברקה, התערערו יחסי ישראל עם צרפת של שארל דה-גול. ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, הקים ועדת חקירה סודית לבדיקת התנהלות המוסד. הפרשה הובילה לקרע בין הראל, יועצו של אשכול לענייני מודיעין, לבין מי שהחליף אותו בראשות המוסד, מאיר עמית - דודו של זאב'לה. "הערכתי את זאב'לה בתור מפקד ודאגתי לשלומו בתור דוד", סיפר עמית כשנה לפני מותו, ביולי אשתקד, "הקשר המיוחד בינו לבין יוס'לה היה ידוע לי היטב, הרבה לפני השיר של נעמי שמר".
מותו של זאב'לה
ארבע שנים וחצי אחרי ש"אנחנו מאותו הכפר" בוצע לראשונה פרצה מלחמת יום הכיפורים. זאב'לה, שחזר חודשים אחדים לפני כן עם משפחתו לנהלל, שירת בתפקיד בכיר במטה המוסד. בבוקר יום הכיפורים 1973 הבחין בתכונה בבסיס רמת דוד הסמוך למושב. הוא טילפן לביתו של חברו, אריק שרון. "קורים דברים, אריק בדרך לסיני", אמרה לו לילי שרון. זאב'לה ביקש מבנותיו, מיכל ורונית, להכין לו שלט מאולתר "בתפקיד", והצמיד אותו לשמשת מכוניתו, כדי שלא יזרקו עליו אבנים בכבישי הארץ. הוא נפרד ממשפחתו והחל בנסיעה דרומה. בדרך עצר בבית משפחת שרון, קיבל מלילי נעליים צבאיות והמשיך לחזית, שם הצטרף לחפ"ק מפקדת האוגדה של אריק שרון ולחם לצידו.
בזמן שנעמי שמר הקליטה בתל אביב את "לו יהי", השיר המזוהה יותר מכל שיר אחר עם מלחמת יום הכיפורים, מעבר לתעלת סואץ התגשמו מילותיו של "אנחנו מאותו הכפר". ב-17 באוקטובר 1973 פתח הצבא המצרי בהפגזה ארטילרית כבדה לעבר מפקדת אוגדת שרון. האוגדונר נשרט במצחו מרסיס ותמונתו, כשראשו עטור תחבושת ספוגה בדם, הפכה לאחד מסמלי מלחמת יום כיפור. באותה הפגזה, נפגע זאב'לה מרסיס בראשו ונהרג במקום. הוא נפל בגיל 46, בדיוק ביום נישואיו.
לאחר המלחמה היו בנהלל מי שכעסו על נעמי שמר, ש"ניבאה את מותו". שמר עצמה היתה במשך תקופה ארוכה אבלה ומבוהלת מהמלים שהגשימו את עצמן. בתה, ללי שמר, נזכרת ש"מצד אחד, היא הדגישה שיש לה חירות אמנותית להתייחס אל החיים כאל חומר גלם ליצירה והיתה אומרת 'למשורר מותר'. מצד שני, אי אפשר היה לברוח מלחשוב על מילים כמו 'מכשפה' ו'עין הרע'. היא נבהלה מכך שמה שהיא כתבה כשיר זיכרון כללי הפך פתאום לשיר זיכרון כל כך פרטי".
בספטמבר 1973, זמן קצר לפני שפרצה המלחמה, שהה יוס'לה בקפריסין, בזהות בדויה, לאחר מבצע נועז. למטה המוסד הגיע באותם ימים מידע מודיעיני שלפיו נשקפת לו סכנה בעקבות אותו מבצע. זאב'לה, ששירת במטה, פנה לראש המוסד צבי זמיר ואמר: "למה אתה לא מחזיר את יוס'לה-! אני פוחד שיקרה לו משהו". שלושה שבועות אחר כך קיבל יוס'לה באמצעות בלדר מברק קצר ולקוני עם הבשורה על מות חברו. הוא מיהר לשוב ארצה, אבל במקום לנסוע למשפחתו בנהלל, הוא עלה על מדים והצטרף לחפ"ק של אריק שרון, מעבר לתעלת סואץ, כדי למלא את מקומו של זאב'לה.
כשהמלחמה תמה, שב למוסד. כעבור שנים אחדות סיים רשמית את שירותו החשאי וחזר הביתה, לנהלל. יחד עם רעייתו גיה טיפחו את המשק החקלאי והתא המשפחתי. בנם הצעיר, יונתן, מתגורר בסמיכות אליהם עם אשתו ושני ילדיו. הבנות הגדולות, רות ויעל, עזבו את המושב אבל מרבות לבקר עם הנכדים והנכדות. שנים אחדות לאחר שפרש מהשירות הוזעק בצו 8 לפעילות דחופה באיראן. העיתוי: למחרת נפילת השאה הפרסי ורגע לפני השתלטותו של חומייני על המדינה. המטרה: לסייע בחילוץ אנשי שגרירות ישראל בטהרן, שנשקפה סכנה לחייהם. ברגע האחרון, החילוץ הושלם בשלום.
עם משפחתו של זאב'לה הוא שומר על קשר קרוב עד היום. בשנים הראשונות לאחר נפילתו, יוס'לה היה מכבה את הרדיו או מחליף תחנה בכל פעם שהושמע השיר "אנחנו מאותו הכפר", אבל מעולם לא כעס על נעמי שמר. 36 שנים, ולא עובר יום שבו יוס'לה אינו נזכר בזאב'לה. רק בגלל הרצון להנציח את זכר חברו הטוב, הסכים כעת לפתוח את סגור ליבו. "זאב'לה היה בן אדם נדיר", הוא מסכם, "והחברות בינינו באמת היתה יוצאת דופן, ולכן היא כל כך חסרה לי". כשאני שואלת אם הם התנדבו והסתכנו בגלל הציונות, יוס'לה מחייך בגעגועים: "גם בגלל הציונות, אבל גם בגלל יצר ההרפתקנות".
* * *
הסרט שסגר את המעגל
את אריק שרון זכיתי להכיר באופן אישי כחבר המשפחה. בקרב חבריי התל-אביבים הוא נתפש כמיליטריסט, אבל אריק שאני הכרתי היה אדם חם ורגיש במיוחד. העבודה על "אנחנו שנינו מאותו הכפר" הפגישה אותי עם סיפורם המרגש של שני חבריו הטובים של אריק זאב'לה ז"ל ויוס'לה יבדל"א. שברי זיכרונות הילדות שלי התחברו בזכות הסרט לפסיפס בעל משמעות.
מיקה אדלר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו