סאבטקסט רב יש באלבום החדש של דודו טסה והכוויתים - "עלא שו'אטי", במיוחד בצילום העטיפה, שבו נראים צלאח ודאוד אל־כוויתי כשהם עייפים ומובסים. עטיפת האלבום הקודם הראתה את התזמורת של השניים בשיא הדרה ואילו עתה נותרו ממנה רק שניהם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
רובם המוחץ של השירים הם שירי אהבה מלאי מלודרמה וכאב, והם בבחינת העמקה מבורכת לתוך אוצר היצירה של האחים, ומספקים (בעזרת תרגום ועיבוד לעברית המופיעים בחוברת) למאזין מבט מעניין על התרבות שממנה הגיעו. בסרט "עירקנרול", שליווה את יציאת האלבום הראשון, אומר דודו של טסה כי "אנחנו העיראקים, בשביל לצחוק, חייבים לבכות קצת קודם". אני לא עיראקי, אבל הוא לגמרי צודק.
"ד'וב ותפטר" דורש כמה האזנות עד שהוא הופך לפסקול צבעוני של רצף דמיונות. "גלבכ סח'ר ג'למוד" בביצוע מירה עווד מעניק לשיר דיאלקט מקומי והתכוונות מרגשת. "אח'ד'והו מני וראח", שמשלב את קולו המוקלט של דאוד עם קולותיהם של ריף כהן ושל טסה עצמו, הוא תמצית מבריקה של ההפקה. "גלבי ח'לס", ששר אסמעיל פאדל, מרסק את הלב לאלפי רסיסים של עונג. אני אוהב במיוחד את "סאיב יא גלבי סאיב" ו"יא אם אל־אבעיה", שבהם טסה שר בעיראקית השבורה והלא מדויקת שלו, מספר בקולו על המסע הנפשי והיצירתי שאליו נלקח בעקבות האוצר שגילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו